• פסטיבל חיפה 2021: המלצות ואזהרות
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני של אור
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח ראשון של אור
  • יום הולדת 11 לסריטה. כן, זה כבר די הרבה
  • ״שאנג-צ׳י ואגדת עשר הטבעות״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״סוס מנצח״ עם טוני קולט
  • מורעל
  • ״קייט״, סקירת נטפליקס
  • הרדיפה
  • בית הסיוטים
  • אנט
  • בעקבות ״קנדימן״ המחודש: חזרה לגרסת 1992
  • ״לא לנשום 2״, סקירה
  • ״מסע בזיכרון״, סקירה
  • קנדימן
  • אימת החודש - אוגוסט 2021: צמדים וצרפתים

אימת החודש – אוגוסט 2021: "אנטבלום", "טדי", "קנדישה"

23 באוגוסט 2021 מאת אור סיגולי

בדיוק לפני שנה, במהדורת אוגוסט 2020, כתבתי על אחד מסרטי האימה המדוברים של התקופה, "הוסט" הבריטי, שמתרחש כולו בזום. והנה, תריסר חודשים לאחר מכן, הוא מגיע אלינו לבתי הקולנוע (למרות שהוא גם סוג של יצא לפני. או משהו. קשה לעקוב). אני ממשיך להמליץ על הסרט הקצר והאפקטיבי הזה, אם אתם מחפשים קצת הבהלות מוצלחות.
בענייני האימה של החודש הנוכחי בסריטה, לירון חסכה ממני צפייה בשני סרטי אימה חדשים שעלו לנטפליקס, וכתבה עליהם פוסט ששכנע אותי שאפשר לוותר. היא גם כתבה על "שמיים אדומים כדם", אותו דווקא ראיתי, ואף חיבבתי רוב הזמן.
אל לירון הצטרף אורון עם טקסט לסרט הישראלי-אמריקאי "נתראה בשמחות" שחוגג בבתי הקולנוע כרגע, אבל בשונה משלושת הנטפליקסים, הפעם מדובר בהמלצה גדולה מטעמו (אני טרם הספקתי לראות, לצערי הרב).
לצד "הוסט" ו"נתראה בשמחות", אני מזכיר לכם שבאולמות נוכח כעת "לא לנשום 2", גם אותו טרם הספקתי לראות (אני מפחד מהאולמות במהלך החופש הגדול). מצד שני, לא שמעתי או דיברתי עם אף אחד שראה את הסרט בינתיים, וזה כנראה מעיד על דברים לא מזהירים. כאשר יגיע למדיה הביתית, תהיו סמוכים פלוס בטוחים שהוא יהיה חלק מאימת החודש.

לאוגוסט 2021 יצא תמהיל די סבבה של סרטי אימה, שלושה סרטים משתי מדינות שונות, כולם יחסית חדשים ולגמרי במקרה – כולם סרטים של צמד במאים.
האם מדובר בהמלצות? ובכן, תשובה מורכבת. או לא. תשפטו בעצמכם.

"אנטבלום" – Antebellum

בעתיד – או אפילו עכשיו בעצם, למה ללכת רחוק? – כשנרצה הוכחה למצב המבולבל ומורט העצבים בו נמצאים מפיצי הקולנוע של ישראל, וכמוהם גם בעלי בתי הקולנוע, אלו שמאוימים בסגרים ימים כלילות, בשינויים תכופים ומפתיעים של תקנות והגבלות, כל זה בזמן שמצב התעשייה העולמית עובר שינויים מרחיקי לכת, כל מה שנצטרך לומר זה "אנטבלום". על הנייר זה באמת מרגיש כמו סרט שרק חוסר אונים יכול להביא לו הפצה ישראלית.
לא רק שהסרט קיים בעולם כבר שנה, ויצא לויאודי במקביל להפצה מצומצמת במספר מדינות, הוא גם זכה לקיתונות של בוז בארה"ב. אני חושב שזה אחד מסרטי האימה הכי מושמצים של השנתיים האחרונות.
אבל לא זה העניין, אלא המהות והנושא שלו, משהו שמפיצי הקולנוע בארץ נמנעים ממנו כמה שניתן: החוויה השחורה בארה"ב.
יש רק שני אלמנטים שיכולים לגרום לסרט שעוסק באופן בלעדי בשחורים לראות אור מקרנה בישראל, ל"אנטבלום" אין אף אחד מהם: או שהוא הצלחה משוגעת במולדתו, או אם הוא חלק מהמרוץ לאוסקר (וגם זה לא תמיד עוזר, תשאלו את דנזל וושינגטון ו"גדרות" או את רג'ינה קינג מ"סיפורו של רחוב ביל"). זה לא חלילה גזענות מצד המפיקים, אלא למרבה הצער חשיבה כלכלית – הסרטים האלו לא מביאים קהל ישראלי. עצוב, אך נכון. "דטרויט", "השנאה שאתה נותן", "בליינדספוטינג", "Support the Girls", "Miss Juneteenth" ועוד, כולם סרטים מדוברים ומהוללים שנמנעה מהן הפצה ישראלית.
לכן, "אנטבלום", כסרט שלא זכה לחיבוק, שלא נאמר כן זכה ללעג, במרכזו כמעט אך ורק שחקנים שחורים והוא דן בגזענות האמריקאית, שיוצא בכל זאת לבתי הקולנוע כאן, אומר משהו על המצב.
האמת היא שבגלל היחס המזלזל אליו נמנעתי מצפייה בו, אבל עכשיו כשהוא בכל נחשף לישראלים חשבתי שלפחות לאימת החודש הוא יהיה ראוי, והתיישבתי לצפות בו, תוהה האם המבקרים האמריקאים פשוט ראו אדום בעיניים, או שבאמת מדובר בנפילה.

"אנטבלום" (מונח שמתייחס לתקופה מסוימת בזמן העבדות בדרום ארה"ב, אם הבנתי נכון) הוא סרטם הראשון של ג'רארד בוש וכריסטופר רנז, וחלק מרכזי מהשיח עליו היה סביב המבנה שלו, שקשור גם לנקודת מפנה כביכול טוויסטית במהלכו. המהלך הזה קצת מכביד על הרצון לכתוב עליו ללא ספויילרים, אז שני דברים בהקשר הזה: "הטוויסט" המדובר הוא לא משהו של הרגע האחרון, אלא מעבר מהמערכה הראשונה לשנייה. כך שגם אם נחמד להמנע ממנו הוא לא מחריב את הצפייה (אני בכל מקרה אעקוף אותו בטקסט הזה); והשני זה שהוא לא מאוד מפתיע. וגם נעשה כבר בסרטים אחרים. נגיד משהו של שייאמאלן, לא אומר איזה.
אני כן אתאר פה קצת את דקותיו הראשונות, אז אם אתם ממש לא רוצים לדעת כלום, אתם יכולים לקפוץ פסקה. למרות ששוב, זה לא יהרוס כלום.
הסרט נפתח במה שנראה כמו אחוזה דרומית של בעלי עבדים. בשוט ארוך ומאוד מרשים, אנחנו נלקחים פנימה דרך החצרות ומושבות העבדים, חיילי הקונפדרציה, והמשפחה שחיה שם. השוט מסתיים בסצנה מטרידה מאוד של אלימות כלפי שני עבדים על ידי הלבנים, ואז אנחנו גם נחשפים לבחורה שחורה (ג'אנל מוניי) שעוברת בעצמה התעללות איומה על ידי גנרל. אלו באמת רצף דקות מאוד קשה לצפייה. ובכל זאת, מה שמאוד בולט בכל הסטינג, זה שמשהו שם לא יושב כמו שצריך. משהו מוזר. ותוך איזה חצי שעה-ארבעים דקות גם נגלה למה.

הדבר הראשון לזכותו של "אנטבלום" זה שהוא נראה נהדר. לפעמים אפילו יפה מדי, כאילו הבמאים התרברבו באסתטיקה שלא באמת קשורה לסצנה רק כי הם יודעים איך. אבל בסדר, סרט ראשון, תראו לנו מה יש לכם. הכל קול. עוד דבר שעובד לטובתו זו כמובן ג'אנל מוניי, שהיא באמת מעולם אחר האישה הזו, ועוד כמה שחקני משנה לא רעים בכלל. הבולטות מהקאסט הן ג'ינה מאלון, שמאוד נהנית מההגזמה הפרועה של הדמות שלה, והמועמדת לאוסקר גאבורי סידיבה שגונבת את ההצגה ומכניסה המון קלילות וכיף לסרט הדי כבד הזה.
מה שבעיקר גרם ל"אנטבלום" לצבור כל כך הרבה מתקפות הוא המבנה שלו, ושם אני חייב להודות שיש בעייתיות. לצערי אני לא יכול להיכנס לפרטים כי ספויילרים, אבל בגדול, החלוקה היא של שלוש מערכות קלאסית, רק שהוחלט להפוך את המערכה הראשונה לשנייה, מה שיוצר טוויסט. סוג של.
כפרקליט השטן, אומר שבעיני זה יש לזה קטע. המוטיב של הסרט הוא העבר, והאם הוא נוכח בחיינו, האם הוא בעצם לעולם לא עוזב (זאת לא אינטרפרטציה שלי. אלו מילולית המילים שפותחות את הסרט). לכן לא רק שמותר לו לשבור את הכרונולוגיה, זה אפילו מוסיף לו קצת שכבות. אבל יש גם צד שני. הבעיה היא שזה גורם לכך ששעה פנימה עדיין לא קרה כלום, ואז כשהעניינים סוף סוף תופסים תאוצה זה עובר כמופרך ובעיקר מאוד מאוד מטופש.
זה מה שעיצבן הרבה מבקרים, שלדעתם הבחירה הזו לערבב את הזמנים גורמת לזילות בתימה המרכזית של הסרט: הפצעים של ארה"ב מפשעי העבר שלה כנגד השחורים.

עוד דבר שאני מרגיש צורך להעלות פה, זה שבעיני בכלל לא מדובר בסרט אימה. מותחן גג. זו הבחירה לערבב את הנראטיב שנותנת לו נופך של משהו מעולמות קצת יותר מאיימים, אבל זה לגמרי רק על הנייר. כמו שלא התייחסנו ל"הזמיר" ו"משחקי ציד" כסרטי אימה, ככה גם עם "אנטבלום". בעיני זו הייתה יותר בחירה שיווקית, כדי שיהיה אפשר לכתוב "מהיוצרים של 'תברח'" על הפוסטר. כלומר, יש קצת תחושה של ציניות בפרויקט הזה, וזה די מוריד.

"טדי" – Teddy

במהדורה של החודש שעבר כתבתי על הסרט "זאבים בתוכנו", ועל מה שקצת נראה כמו תחייה מסוימת של סרטי אנשי הזאב. והנה, מבלי שהתכוונתי לכך, עוד סרט מתת הז'אנר הזה הגיח לעולם כאילו להוכיח את הנקודה שלי, הפעם מצרפת, בחסות אתר הסטרימינג לסרטי האימה Shudder.
צמד הבמאים במקרה הזה הוא זוג תאומים צרפתי, לודוויץ' וזורן בוקהרמה, בני ה-29. זהו סרטם השני, כאשר כמו סרט הביכורים שלהם "Willy 1er", גם זה החדש היה חלק מפסטיבל קאן. ההבדל הוא שבמקרה שלפנינו זה היה רק ברמת הכותרת, מכיוון שזאת הייתה השנה בה קאן לא התקיים בעקבות הקורונה.

"טדי" מתרחש בעיירה קטנה, שם גר בחר שעל שמו קרוי הסרט (אנתוני באז'ון, שב-2018 זכה בפרס השחקן של פסטיבל ברלין עם "התפילה"), קצת אאוטסיידר, קצת מרדן, מאוד אבוד, שמתחזק חברה קבועה, חי עם דודו וסבתו הקשישה, ועובד במכון יופי שמנוהל על ידי אישה שלא קראה את המצגת בנושא הטרדות מיניות בעבודה. ערב אחד טדי מותקף על ידי משהו ביער הסמוך לביתו, ומתחיל לגלות כל מיני תופעות גופניות מדאיגות שכנראה מעידות על כך שהוא עומד לעבור טרנספורמציה לא נעימה בכלל.
כמו עם הרבה סרטים אחרים מהסוגה הזו, גם "טדי" משתמש במפלצת הקולנועית המוכרת כדי לדבר על חרדה גופנית ועל זעם בלתי נשלט, הפעם של מישהו צעיר שלא מוצא את מקומו. הטרנספורמציה פה היא ללא ספק דימוי לכך, כאשר נראה שהבוקהרמים גם שותלים פה ושם אמירות סאטיריות על החברה הצרפתית, אבל לצערי לא לגמרי הצלחתי להבין מה. הבדלי תרבויות וזה.

אין ספק שמדובר בסרט מאוד קטן, וככזה הצילום המרשים בהחלט ראוי להתפעלות. הבעיה היא שהסרט בונה לקליימקס מאוד גדול ומדמם, אבל לזה כבר לא היה כסף כנראה, ובעצם נחסך מאתנו הכל. קשה לתאר כמה מתסכל ומאכזב זה. תחשבו מה היה קורה אם בסוף של "קארי", לאחר שדלי הדם נופל על הבמה, המצלמה הייתה יוצאת מאולם הספורט, הדלתות היו נסגרות, והסצנה הבאה הייתה הבוקר שאחרי, כאשר רק תוצאות הנקמה היו מוצגות לנו. זה בלתי נסלח. ככזה, על אף שיש בו הרבה דברים טובים, "טדי" הוא סרט מאוד בעייתי ולא מספק. וגם מאוד צפוי, האמת. אני התלהבתי ממנו בדקות הראשונות, וככל שהתקדם איבדתי עניין כמעט לגמרי.

"קנדישה" – Kandisha

שוב בצרפת ושוב צמד במאים, אבל הפעם לא חבר'ה שעושים את צעדיהם הראשונים בקולנוע, אלא שניים מיוצרי האימה הבולטים של האלף החדש. או לפחות ככה זה הרגיש פעם.
אלו הם אלכסנדרה בוסטילו וג'וליאן מאורי, ממבשרי הקיצוניות הצרפתית החדשה עם "בפנים" שהיה עניין די גדול ב-2007, ובו אישה מפלצתית מנסה לגנוב את התינוק של צעירה אלמנה, כשהבעיה המרכזית היא שהעולל עדיין בתוך הבטן של אמא שלו. אל תשאלו.
לצערם של הבמאים, התחנה הבאה שלהם פגשה מפלצת מסוג אחר, הארווי וויינשטין, שקנה את הזכויות לסרטם השני "Livide" (שבאופן אישי לא התלהבתי ממנו) על מנת להפיק לו רימייק אמריקאי. הדבר הראשון שהוא עשה היה להעלים את הסרט המקורי, על מנת שהרימייק ירגיש חדשני ומיוחד. העניין הוא שבעקבות בעיות כלכליות אליהן נקלע וויינשטין, הרימייק לא יצא לפועל וכך הסרט נגנז סתם.
משם המשיכו השניים לעוד סרט בצרפת, בעיני הטוב ביותר שלהם עד כה, "בעיניהם של החיים", ואז חצו את האוקיינוס לארה"ב, שם לקחו על עצמם ב-2017 את הפריקוול ל"המנסרים מטקסס", שזכה לקול ענות חלושה למרבה הצער.
בשנה שעברה הם חזרו למולדתם עם "קנדישה", עליו נדבר כעת. ייתכן, אגב, שעוד נשמע עליהם שוב באימת החודש השנה, כי כבר יש להם סרט חדש.

אז הנה הדבר הכי משונה ב"קנדישה": מדובר, כמו שני הסרטים של אימת החודש לפניו, בעשייה קולנועית מאוד מרשימה. הסרט מתחיל בצילום רחפן נהדר, כל הסטים מעוצבים להפליא, האפקטים אחלה, הסאונד יושב טוב, האלימות קיצונית, המשחק גם לא רע, וגם יש לו סוג של מצפון חברתי. הרבה הושקע בסרט, והכישרון והרצינות בולטים. ועל כן אני לא מצליח להבין למה, באמת למה, כל הכסף והאיכויות האלו הלכו על גרסת כמעט אחד על אחד של… אתם יודעים, מה? בואו נראה אם תגלו לבד (ברור שתגלו).
קנדישה היא דמות מהפולקלור המרוקאי, אישה שנבגדה ונרצחה על חלאות רציניות, שחוזרת מהשאול לנקום בגברים אם פשוט מזמנים אותה על ידי אמירת שמה כמה פעמים. וכך, בפרבר צרפתי לא מאוד מזמין, נערה שעוברת תקיפה מינית מחליטה ברגע של חולשה להזמין את קנדישה אחרי שנחשפה לאגדה האורבנית. אז ממעמקי העולם שמעבר היא מחזירה את קנדימ… אה, סליחה! קנדישה! קנדישה, לא קנדימן. שיט, חשפתי את התשובה. התנצלותי. בכל מקרה, מסתבר שרוחות לא תמיד זורמות בסבבה עם המזמנים, ועכשיו צריך למצוא דרך לעצור את קנדימ… קנדישה! אוף! לפני שתעשה המון המון נזק.

זה לא רק זימון רוח שסבלה רבות בחייה ובמותה על ידי חזרה רפטטיבית על שמה, וזה לא רק מיקום העלילה בשיכונים מתפוררים ומוכי פשע מזכירים את קלאסיקת האימה המודרנית מ-1992, אלא זה ממש מגיע לשוטים זהים. למשל, הסוף נגיד, שבכל היקר לי נראה לי שהצרפתים האלו ממש על סף לחטוף תביעת זכויות יוצרים. וזה עוד בשנה שרימייק חדש ל"קנדימן" אמור לצאת. לא ברור.
אז אוקי, נגיד שיש פה ניסיון לקחת את "קנדימן" ולהפוך אותו לסרט של סליאן סיאמה, ובמקום עבדות להכניס את זה למסגרת של metoo#. על פניו זה מגניב, הרי למה לא לקחת את הדמות המפורסמת הזו ולעדכן אותה למשהו אחר? העניין הוא שזה נעשה בכזה אפס מקוריות או ריענון, חוקי תסריט לא ברורים והרגשה שראינו את זה כבר, שזה פשוט מרגיש עצלני יותר מכל דבר אחר. וזה חבל אש, כי הסרט באמת נראה מעולה.

ובאלו נסיים את מהדורת אוגוסט 2021. כל אימת החודש אי פעם מחכה לכם בלחיצה על התגית למטה, וכמובן שאתם מוזמנים לקפוץ לדף הפייסבוק חתולשחור שם יעלה הפוסט גם ויהיה אפשר לדבר על דברים.