• פסטיבל חיפה 2021: המלצות ואזהרות
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני של אור
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח ראשון של אור
  • יום הולדת 11 לסריטה. כן, זה כבר די הרבה
  • ״שאנג-צ׳י ואגדת עשר הטבעות״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״סוס מנצח״ עם טוני קולט
  • מורעל
  • ״קייט״, סקירת נטפליקס
  • הרדיפה
  • בית הסיוטים
  • אנט
  • בעקבות ״קנדימן״ המחודש: חזרה לגרסת 1992
  • ״לא לנשום 2״, סקירה
  • ״מסע בזיכרון״, סקירה
  • קנדימן
  • אימת החודש - אוגוסט 2021: צמדים וצרפתים

"האביר הירוק", סקירה

31 ביולי 2021 מאת אור סיגולי

יש מעט מאוד (אם בכלל) חברות הפקה והפצה עצמאיות ששמן הולך לפניהן, והן כל כך מזוהות בפני עצמן, כמו A24. אולי לרוב צופי הקולנוע זה לא אומר הרבה, אבל לצורך העניין, בהקרנת המוזמנים המצומצמת בה צפיתי ב"האביר הירוק" (The Green Knight), כאשר עלה לוגו החברה על המסך, קרא מישהו מיושבי האולם, "אה! זה של A24?" והיה קשה לדעת אם הוא מתלהב מכך שהוא עומד לראות סרט מסוג קצת אחר, שלא לגמרי יילך בתלם, או שהוא מאוכזב מאותן סיבות בדיוק. זה בהחלט לא משהו שאפשר להגיד על חברות ההפצה וההפקה העצמאיות האחרות, בין אם אלו סוני פיקצ'רס קלאסיקס, ניאון, אנאפורנה או פוקוס פיצ'רס. אני באמת לא זוכר משהו כזה מאז מה שעשתה מירמאקס בשנות התשעים.
A24 נוסדה ב-2013 כאשר שני הסרטים הראשונים שהדהדו את שמה היו "ספרינג ברייקרס" ו"מתחת לעור". מאז הם חתומים על ממוצע של משהו כמו עשרים סרטים בשנה, כולם נעשו בשולי התעשייה ההוליוודית, חלקם הגדול מהאהובים והמהוללים ביותר בסצנת הפסטיבלים והארט-האוס. ב-2016 התרחש המהפך הגדול כאשר החברה הצליחה נגד כל הסיכויים לייצר את זוכה האוסקר "אור ירח", ומאז היבול שלהם קודם לראש התור, ולוגו החברה היה הפך לתו תקן, להבטחה. ב-2017 אפילו הענקנו למייסד של החברה, ג'ון הודג'ס, את תואר אחד מאנשי השנה של סריטה.

בגלל כמות הסרטים העצומה של החברה אי אפשר באמת למתוח קו מאפיין אחד, אבל מה שבטוח הוא כשאתה נכנס לעולם של A24 אתה לא לגמרי יודע לצפות, לטוב ולרע. סרט מד"ב על ממציא משוגע והאנדרואידים שלו הופך להיות מעשייה מסויטת עם סצנות ריקוד שיזכה באוסקר לאפקטים כמו "אקס מאכינה", מפגש משפחתי עמוס דרמה יהיה בסיס לכמעט סרט אימה כמו "קרישה", סיפור הישרדות וחברות יציב במרכזו גופה עם מערכת עיכול משובשת כמו "איש האולר", צ'יזבט על מכשפה ביער ידבר כולו בניב עתיק ויתנהל בקצב מאתגר כמו "המכשפה", וסרט עם אדם סנדלר יגרום להתקף קוצר נשימה כמו "יהלום לא מלוטש".
אם אתם זקוקים לעוד דוגמאות מהקולנוע המסעיר ויוצא הדופן שנושא את שם החברה, הנה כמה מהאהובים עלינו ביותר:  "הלובסטר", "מינארי", "רובר", "Slow West", "סוף הסיור", "גרין רום", "אמריקן האני", "זה בא בלילה", "ליידי בירד", "תורשתי", "כיתה ח'", "הבור באדמה", "קליימקס", "מידסומר" ו"הפרידה", בין היתר.

את הדברים האלו אולי כדאי לדעת לפני הצפייה "האביר הירוק", כי כך אפשר לכוונן את הציפיות. מי שחושב על סרט אבירי השולחן העגול בסגנון "ראשון האבירים" או "אקסקליבר", או אולי מסע הרפתקאות אגדתי עמוס פנטזיה כמו "ליידי נץ" או סרטי "שר הטבעות", עלול להיוותר מאוד חסר נוחות מול הסרט. וזה עוד לפני שהזכרנו את זהות הבמאי והתסריטאי, דיויד לאורי, אחד מבני טיפוחיה של A24, האיש שהפך את "הזה עם קייסי אפלק מכוסה בסדין" ליצירה המהפנטת "סיפור רפאים" (אחד מסרטי העשור של סריטה).
ואם לחזור לאותה הקרנה שבה ראיתי את הסרט, בתום השעתיים האלו עמד אחד מחברי בעיניים לא מפוקסות מחוץ לאולם ואמר כמעט סהרורי "לא הבנתי כלום. אתה הבנת משהו? אני לא הבנתי כלום".
לא יכולתי לתת לו תשובה נחרצת ממש ברגע ההוא, אבל עניתי לו שבעיני "האביר הירוק" הוא לא סרט שמבינים, אלא סרט שחווים. סרט ששואפים אותו פנימה ונותנים לו לקחת אותך לאן שאתה רוצה, כל עוד אתה מסכים שלא להתנגד אליו.
מה שכן יכולתי להגיד באופן הרבה יותר מוחלט באותו הרגע הוא שבעיני "האביר הירוק" הוא הסרט הגדול הראשון של 2021, ואחד הטובים שראיתי על מסך הקולנוע הרבה מאוד זמן.

מבוסס על הפואמה "סר גאווין והאביר הירוק" מהמאה ה-14, "האביר הירוק" נפתח בחצר טירתו של המלך ארתור (שון האריס מסרטי "משימה בלתי אפשרית" ואימתונים כמו "הגירוש" ו"אופוסום") ממש עם בואו של חג המולד. שם גרים גם אחותו של המלך, ובנה, גאווין (דב פאטל, שכבר פעם שנייה ברציפות מגלם דמות שאיננה תואמת את מוצאו האתני, אחרי "ההיסטוריה האישית של דיויד קופרפילד") השואף להיות אביר, אבל בינתיים שותה יותר מדי ומתהולל עם אחת מנשות החצר (אליסיה ויקאנדר).
את חגיגות החג המלכותיות מפריע יצור גדול רכוב על סוס, ובידו גרזן ענק, שהגעתו למקום איננה מקרית, ומציע אתגר: מי שינצח אותו בקרב יוכל לזכות בגרזן שלו ובתהילת עולם. אבל יש תנאי – בעוד שנה מהיום, יגיע המנצח למקום מושבו של האביר הירוק במרחק שישה ימי רכיבה, וייתן לו הזדמנות אחרונה להכות בו. שזה, כמובן, אתגר די משונה, אבל כבר בשלב הזה אפשר להפסיק להתייחס למה שקורה על המסך באופן מילולי.
גאווין היחיד שמסכים לאתגר, כדי להוכיח את עצמו למלכו, ובלי מאבק גדול מדי, עורף את ראש האביר הירוק. שנה לאחר מכן, הוא יוצא אל עבר הקאפלה הירוקה, שם יעמוד בשנית מול האביר, וינסה להוכיח באופן מוחלט את אומץ לבו ויבטיח את מקומו בשולחן העגול.

על פניו, המסע של גאווין הוא באותה מתכונת של מהלך הגיבורים שנקבע אי שם עם הומרוס ו"האודיסיאה", הלוחם שצריך להוכיח את מנהיגותו ואת הזכות לשוב הביתה. ובאיזשהו מקום זה בהחלט העניין, אבל לאורי חותר תחת הנראטיב הזה, מציג דמות מורכבת של אנטי גיבור שלעיתים עושה את הדבר הנכון ולעיתים שוגה בדברים הכי מטופשים, כדי לשאול שאלות לא רק על מיהו "גיבור" – לאו דווקא בהקשר של "גבורה" אלא המרכיבים שהופכים אדם לכזה השולט באישיותו וגורלו – ולהעלות רעיונות על משמעות הקיום שלנו, האתגרים חסרי הפשר שאנחנו לוקחים על עצמנו מבלי לדעת מה הם יביאו עלינו (הסרט גם מתייחס לדחיפה הלעיתים פאטאלית של ההורים שלנו על מסלול חיינו), ועל ההקרבות שאנחנו עושים כדי להוכיח את עצמנו מול אחרים בזמן שאנחנו יודעים את המשברים, הכאבים, והנפילות שלנו. גאווין עומד בפני דילמות של פיתויים מול מטרה, של הצורך לשרוד מול הסיפור שיסופר עליו, גם אם בסופו של דבר כל בחירה שיעשה תהיה בעלת אותה משמעות – או, במילים אחרות, חסרת משמעות באותו האופן. כל זה מגיע לשיא בסיקוונס נטול דיאלוגים, כמעט סרט קצר בפני עצמו, שהוא בקלות אחד הדברים הכי פסיכיים ומפוארים שתראו השנה בקולנוע.

"האביר הירוק" הוא סרט פילוסופי, כזה שבו האישיות של כל צופה תגדיר אחרת את המסע של הגיבור במרכזו, לעיתים תתנגד למעשיו ולעיתים תגבה אותו. גאווין, בהופעה המעולה של דב פאטל, הוא בחור די עלוב בסך הכל, אבל המאבק שלו בכל תחנה בדרך הופך אותו לכזה שקל מאוד להזדהות אתו, אפילו כשזה מצריך התמודדות עם הצדדים הלא נעימים בנו. מהמשפט הראשון שנאמר בסרט לאחר האקספוזיציה, "ישו נולד", לאורי לוקח את גאווין למהלך של התמודדות מול סכנות חיצוניות, אבל גם כאלו שנובעות מתוכו. ולא בכדי יש בו קלוז אפ על נוזל הזרע שלו (כן, זה סרט של A24 אם לא הייתי ברור מספיק בהתחלה) בסיומו של אקט מיני שמעיד על כך שהדרך שלו לבגרות עוד עומדת בפני כמה מבחנים.

למרבה המזל, לא רק עומקים ותוכן יש ב"האביר הירוק" אלא גם טירוף ויזואלי מנקר עיניים. הצילום של אנדרו דרוז פאלרמו והעיצוב האומנותי של ג'ייד הילי ("להרוג אייל קדוש", "אני, טוניה"), יחד עם המוזיקה המורכבת שהלחין דניאל הארט, משווים לסרט תחושה של חוויה טריפית לגמרי, שאני חושב שאפילו יכולה להיות מטרללת למדי תחת השפעת חומרים כאלה ואחרים (אני צפיתי בסרט סחי לחלוטין, אבל בסוף הרגשתי כאילו זה לא לגמרי היה המצב). רק אלו מצדיקים את הצפייה בו.

זהו ללא ספק מסוג הסרטים שמצריכים טקסט אפילו יותר מעמיק, כזה שמתייחס באופן פרטני יותר למהלכי עלילה ספציפיים, אבל זה יכול לקרות רק אחרי צפייה נוספת. באמת שכמעט כל שוט, אפילו סיקוונס הקרדיטים על השריפה המתרחשת במעמקי הפריים, ראוי לפסקה בפני עצמו. כרגע אני מעדיף לא להיכנס לדברים שהם בגדר ספויילר, אלא רק לספר לכם על הפלא המשונה הזה שנקרה איכשהו לבתי הקולנוע בישראל (זהו בסך הכל רק הסרט ה-15 של A24 שמופץ באופן רשמי בישראל, וגם זה אם כוללים את הקרנות הבוטיק של "מדיסומר" ו"קליימקס"), ולהפציר בכם לתפוס אותו על המסך הגדול. אני חש שהוא לא ישרוד הרבה זמן בין כל סרטי הקיץ שעדיין מסתערים על המסכים.
האמת שאני בכלל מופתע שהסרט יצא כעת להקרנות מסחריות, ולא חיכה לפסטיבלי ירושלים וחיפה בחודשים הקרובים, שם היה יכול להפוך לשיחת היום. אפילו בעולם הבלתי צפוי של מפת ההפצה בימים שאחרי הקורונה זה סיפור מוזר, ובהחלט הולם לכל הדבר המשוגע והמרטיט הזה שנקרא "האביר הירוק".