• פסטיבל חיפה 2021: המלצות ואזהרות
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני של אור
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח ראשון של אור
  • יום הולדת 11 לסריטה. כן, זה כבר די הרבה
  • ״שאנג-צ׳י ואגדת עשר הטבעות״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״סוס מנצח״ עם טוני קולט
  • מורעל
  • ״קייט״, סקירת נטפליקס
  • הרדיפה
  • בית הסיוטים
  • אנט
  • בעקבות ״קנדימן״ המחודש: חזרה לגרסת 1992
  • ״לא לנשום 2״, סקירה
  • ״מסע בזיכרון״, סקירה
  • קנדימן
  • אימת החודש - אוגוסט 2021: צמדים וצרפתים

"האלמנה השחורה", סקירה

10 ביולי 2021 מאת לירון סיני

אם צריך לתמצת חוות דעת על הסרט בו הסוכנת החשאית הרוסית לשעבר נטשה רומנוף סוף סוף עומדת במרכזו, היא תהיה: תשובות קלות ומהירות מדי לשאלות קשות וטובות. וזה קצת מבדר שסרט שחיכו שיקרה אי אלו שנים טובות, מזדרז עם האופן שבו הוא מציג את הדברים. אבל לפני שאפול לאותה מלכודת בדיוק, נתחיל. "האלמנה שחורה" (או "Black Widow" בלי ה' הידיעה, שם יותר מעניין לדעתי) שביימה קייט שורטלנד ("לורה", "סינדרום ברלין") לפי תסריט של אריק פירסון ("גודזילה נגד קונג", "תור: ראגנארוק") עם ג'ק שייפר ("וונדה-וויז'ן") ונד בנסון הוא סרט אקשן קיצי שחלק מהסצנות המרשימות ביותר שלו מתרחשות בשלג או באוויר או גם וגם. ככזה הוא מבדר וגם מקרר. מהתגובות של מי שצפה בו יחד איתי, שלא ראה, שימו לב, אף סרט מהיקום של מארוול מעתה ועד היום, הוא עובד באופן סביר גם אם לא מכירים את הרקע, הדמויות או הקומיקס. וזה כבר משמח, כי הוא מעמיס הרבה על הכתפיים של הדמויות שלו.

הסרט נושא משקל כבד בגלל שחיכינו לו כל כך הרבה זמן. בעוד סרטי "הנוקמים" ביקום הקולנועי של מארוול, תכנית העל של המפיק קווין פייגי קרמה עור וגידים ושברה קופות, גיבורי העל קיבלו הזדמנות לפיתוח דמות. כמעט כל אחד מהם זכה לסרט, שניים או שלושה, ששם אותו במרכז עלילה בין סרטי האנסמבל שהלכו והפכו אפיים ורחבי יריעה יותר, עם סיכונים גדולים יותר. ובינתיים, האלמנה השחורה (סקרלט ג'והנסון), או בשמה האנושי נטשה רומנוף, נותרה מאחור עם עוד כמה גיבורי על פחות חשובים, או כנראה כאלו שפוטנציאל ההכנסה בקופות לסרט בכיכובם נראה פחות מרשים. בהיותה אחת הנשים היחידות בסרטי הנוקמים עד שהצטרפה וונדה (וקיבלה בסופו של דבר סדרה לצד וויז'ן) ולפני שקפטן מארוול הגיעה עם סרט משלה ועזרה קלה בסרטי הסיכום האפיים, זה נראה רק הגיוני שיגיע לה סרט שעוסק בה. בטח לאור היותה דמות מיסתורית יחסית עם סיפור רקע בעל פוטנציאל מכמיר לב. אם טוני סטארק עבר מהצד הרע של תעשיית הנשק לצד הנכון של גיבורי העל שמנהלים את המלחמות בעולם, רומנוף הייתה מתנקשת תחת אינדוקטרינציה קשוחה, שעשתה הרבה נזק וחיסלה הרבה אנשים לפני שהיא החליטה והצליחה לעבור צד.

אבל למרות הסקרנות, האלמנה השחורה ומעריציה נאלצו לחכות. ולחכות. ואז לחכות עוד קצת. כבר יצאו שני סרטי "וונדר וומן" במתחרה DC – וכלום. בעבודה. בתכנון. הקשת העלילתית של כל סרטי הקולנוע שלקחה בהם חלק הגיעה לסיום מרהיב ושובר שיאים בקופות. דיסני+ הושק. חלק מהדמויות המוכרות של מארוול מהיקום הקולנועי כבר סיימו עונה טלוויזיונית. ורק עכשיו הגיע הסרט המיוחל. זה שמספר את הסיפור שלה, וגם, אולי, מכין את הקרקע לפרק הבא. כאן אזהיר לרגע – לא יהיו פה ספוילרים לסרט החדש, כי הוא חדש. כן אתייחס לעלילות קודמות ולכן יהיה ספוילר ל"הנוקמים סוף המשחק".

אז "האלמנה השחורה" מגיע אחרי תחושה שהסיפורים הגדולים של גיבורי העל, שהיו הקולגות של רומנוף, אלו שהתחילו איתה בסרטים הראשונים, די הסתיימו. היקום הטלוויזיוני והקולנועי עובר עכשיו לדורות היותר חדשים. יש בידיעה הזו כבר משהו שמקטין את הסיפור ואת הנוכחות שלה, עוד לפני שהסרט התחיל. ואז מתברר שהוא מתרחש מזמן. כלומר, הוא חייב להתרחש בעבר כי רומנוף הקריבה את חייה לטובת השאר, במעין אקט סופי של גאולה וכפרה במוות. אבל להיווכח בכך שהוא מתרחש בזמן של "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" מקרקע את רומנוף כהערת שוליים בעבר. זה לא חייב להיות ככה. יש דוגמאות ליקומים בדיוניים שזזים קדימה ואחורה והצדה על ציר הזמן. היי, דיסני מחזיקים בבעלות של אחד כזה, "מלחמת הכוכבים" קוראים לו. אלא שבמקרה הזה הסיפור עצמו לא חזק מספיק כדי להתגבר על המיקום שלו הרבה אחרי שכל המתח והעניין שהיה בציר הזמן הכרונולוגי התפוגג.

הסיפור של הסרט, על פניו, לא רע בכלל. ושיהיה ברור, הוא עובד ומהנה לצפייה. רומנוף, אקרא לה מעכשיו נטשה, פוגשת שוב את אחותה הקטנה ילנה שמגולמת על ידי פלורנס פיו וזהו, אני מוכנה לראות כל דבר שהיא תשחק בו. היות ושתיהן גדלו, חונכו, עברו התעללות פיזית ונפשית תחת הגוף החשאי "החדר האדום", יש שכבה של מתיחות בין דינמיקת האחות הקטנה והחצופה מול האחות הגדולה והבוגרת. לא מדובר בדיוק במפגש משפחתי נוסטלגי מרגש. לפחות לא בהתחלה. לילנה יש כמה רעיונות לגבי מה שצריך לעשות עם "החדר האדום", בעיקר עם דרייקוב העומד בראשו (ריי ווינסטון) והיא מקווה שנטשה, גם אם זו נמצאת כרגע במנוסה כי הנוקמים הסתבכו עם הרגולטורים שלהם, תזדהה ותעשה משהו. בדרך שתי האחיות שלא התראו שנים רבות מדברות במבטא רוסי מדי פעם, ועם מילים ברוסית מדי פעם, בדיוק מספיק כדי שזה יעבור ככמעט אמין. כשגם מי שגידלו אותן למשך כמה שנים כסוכנים בארצות הברית מדברים בעיקר באנגלית וכך רוב מי שאמור להיות דובר רוסית, זה קצת צורם, אבל נו, זו מוסכמה הוליוודית כלשהי אז נסלח.

אם כבר הזכרתי את ההורים, מי שניסה להיות דמות אב (דיוויד הרבור) הוא חייל העל של רוסיה ובעיקר אחת האתנחתות הקומיות לאורך הסרט. הוא מצליח להיות מצד אחד אבא מביך סטנדרטי, ומצד שני קריקטורה מוגחכת של קפטן אמריקה עם נגיעות של קומוניזם ואגו טריפ שעורג לתהילת העבר המדומיינת שלו. לפעמים זה מצחיק, לפעמים זה מתיש. האישה שחייתה לצידו היא מילנה (רייצ'ל ווייז), שניסתה להיות דמות אם לשתי הבנות עד שיגיע הרגע לחזור להיות סוכנת פעילה. היא גם מדענית מבריקה וגאה בהישגים שלה, הישגים שהיו בעלי השלכות איומות על הדור החדש של האלמנות השחורות – הנשים הצעירות שפועלות כמתנקשות וסוכנות בכל העולם, סרות למרותו של דרייקוב בלי שום רצון חופשי. הכניסו מטאפורה על metoo# כאן. במתכוון או שלא, דרייקוב, האיש בעל הכוח, מזכיר במידת מה את הארווי וויינשטיין בחזות שלו. אולי דמיינתי את זה, אבל בתוך ריבוי דיאלוגים, חלקם מאולצים, רובם די משכנעים, על שליטה וניצול ולקיחת ילדות שאין להן שום הגנה וטיפוח שלהן לתוך מערכת שמנצלת אותן עד תום, היה קשה שלא לחשוב על ההשוואה.

העיסוק במצבן של הנשים תחת מרותו הוא גם הסיבה שיש משהו מדויק יותר בשם הסרט באנגלית, "אלמנה שחורה" בתרגום זריז. זה הבדל דק שהופך את הנושא של הסרט למשהו שנוגע לכל אחת מהנשים בו. נטשה – דור הביניים של המתנקשות שחשבה שיש להן יותר חופש ושליטה למרוד במערכת. מילנה – נציגת הדור הקודם שהרעיון של עצמאות כל כך רחוק ממנה שהיא מובילה מהלך שהפך את הדור הצעיר, זה של ילנה ועוד עשרות נשים שמבליחות על המסך כחיילות מתוכנתות וכמעט חלולות מרוב ניתוק כפוי ואולי גם הדחקה. ילנה היא רוח המרד והשינוי הצעירה יותר, ויש בסרט אפילו נגיעות קלות של "באפי ציידת הערפדים" בהקשר זה. לא בקטע הערפדי, מן הסתם, אלא בהעלאה קלילה לדיון של יחסי כוח בין נשים, והפער והמורכבות בין מישהי אחת שמייצגת כוח חיובי, לבין חבורה של נשים שזקוקות לה, ומה הן עשויות להשיג לו יפעלו יחד.

אם הפסקה הקודמת מייחסת לסרט רעיונות רבי משמעות וניחוח של מניפסט פמיניסטי, אל תצפו או תחששו מדיון עומק ברובד הגלוי שלו. למרות שהסרט מתעסק בקולי קולות בפמיניזם בלי לומר את המילה, הוא מקפיד להיות נגיש וקליל. אולי קצת יותר מדי. אני לא מצפה מסרט אקשן של מארוול להיות כבד באופן מלא, באמת שלא. אבל הוא מתרחש בזמן אחד הסרטים היותר כבדים ביקום הקולנועי, ועם המאבקים והדמעות שהיו בין קפטן אמריקה לאיירון מן התמודדנו יפה. כאן התחושה היא שבזמן שהסרט מתחיל ומעלה נושאים קשים כשהוא מגולל בפנינו יותר בפירוט את העבר של נטשה וגם של אחותה, הוא מפחד לפגום בהירואיות שלה או בהנאה שלנו. הוא פותח סוגיות שיכולות לגרום לה להפוך לדמות מורכבת יותר, ולפתוח קונפליקטים כואבים בין כל בני המשפחה המלאכותית. נדמה לרגעים שהוא מכין אותנו לעימות, אבל מתחמק ממנו בשלל פתרונות חביבים וקלים יותר בכל פעם. ברור שהמטרה היא "החדר האדום" ודרייקוב, אבל בדרך אליו היה אפשר לתת לנו ולנטשה להתמודד עם העבר שלה ועם מי שהיו קרובים אליה ופגעו בה בדרכים יותר ישירות. יש משהו שטחי באופן שבו כל תהייה על נאמנות, על פגיעה ועל ניצול על ידי מי שסימנו את מי שאמורים לדאוג לך בסביבה הבטוחה ביותר לכאורה, נפתרת ונענית.

דוגמה מייצגת לכך אפשר לראות באופן שבו ילנה מתמודדת בישירות והומור עם המונולוג של נטשה מסרטים קודמים על מה שעוללו לאיברי הרבייה שלה. בזמנו זה היה מונולוג כן וכואב, אבל הוא העלה רגשות מעורבים בצופות ובצופים כי השתמע ממנו שהיא פגומה בלי רחם, פרשנות שאף אישה לא צריכה לסבול. כאן ילנה מדברת על העיקור בכפייה שכל האלמנות השחורות עברו כדי לסתום לאבא שלהן את הפה. היא עושה את זה בחיוך, בהתרסה ובקלילות, וממשיכה הלאה בזמן שהוא נגעל מהתיאור של הדבר הכי מבעית בעולם, איברי רבייה של נשים. הסרט מתחמק מדיון רציני בשאלות ובמתחים שהוא מעלה בסיפור הרקע של נטשה, כמו כמה אנשים היא חיסלה ואילו אנשים, והאם המעשים שלה בעבר בכלל מאפשרים לה להצדיק את הזהות החדשה והזוהרת שלה כגיבורה אמריקאית. הוא כן מניח אותם על השולחן, אבל בזמן שהם מפונים הצדה הוא קורץ ומחייך, בעיקר באמצעות ילנה ואחריה שאר המשפחה בפחות הצלחה.

בכלל, ילנה אולי לא בנויה כאן כדמות מלאת עומק, אבל היא ניצבת יפה כמי שמתווכחת ומתווכת לנטשה את המציאות. היא משקפת מגוון שאלות רציניות, למשל על המקום של נטשה בהיררכיה בין הנוקמים, ומצחיקות וגם מספקת כמה הערות על ייצוג נשי בסרטי מארוול. היא מקניטה את נטשה באופן מטא נרטיבי שהעלה שאגות צחוק בקהל. אחר כך חלק מהבדיחות קצת חזרו על עצמן, אבל הסרט כן מספק הערות והתייחסות מודעת לנשיות ולכך שהגיבורות שלו הן נשים שמשתחררות מדינמיקה אכזרית וסמלית במיוחד של יחסי כוח. זה לא מקרי בעיניי שהפתרון בעזרתו הן רוצות לנצח את דרייקוב בוהק בצבע אדום כמו הדם של המחזור שאין לאף אחת מהן. ויש משהו נחמד בצפייה בסרט שבו נשים מוכיחות את עצמן כיריבות שוות ערך לנבל גבר, בזמן שהגברים האחרים בסרט הם דמויות משנה מבדרות או אמצעים נוחים לקידום עלילה. ההיפוך אפילו לא מרגיש כפוי כאן, הוא בעיקר מרענן.

עוד קריצה אחרת לגמרי שהסרט עושה, ויש בה הצהרת כוונות שהקסימה אותי, מודה, היא לסרטי, או סרט ספציפי של ג'יימס בונד. אני לא אכנס לפרטים, אבל כן אציין שאם נטשה וילנה עושות דברים שנראים מופרכים, אפשר לקבל את ההצהרה של הסרט ככזה שמתכתב עם סצנות אקשן מופרכות ומבדרות להפליא מהמותג הבריטי, ולהמשיך ליהנות בראש שקט ובעננים. ואם זה נשמע מוזר, אוסיף שמשחקת כאן גם אולגה קורילנקו, ששיחקה בגלגול הנוכחי של בונד עם דניאל קרייג.

עברו יומיים מהצפייה ועד לכתיבת הטקסט הזה, וכבר בשלב הזה אני לא בטוחה כמה מהסרט יישאר חקוק בזכרוני בהמשך. הוא לצערי לא מצליח להתחמק מהתחושה שהוא קצת מעט ושטחי מדי. לפחות יש בו כמה קרבות, מבולגנים וערוכים מהר מדי אמנם, אבל כן מרשימים במיקום ובכוריאוגרפיה. ואפילו שהוא משתמש במילה "משפחה" בכמות וזילות שמזכירה את סרטי "מהיר ועצבני", ויש בו כמה קלישאות מחניקות, משמח לבלות איתו ועם הגיבורות שלו זמן. יש בו לפחות רגע אחד או שניים של ילנה שמגחיכה את החשיבות העצמית של נטשה ששווה את זה. לו רק היו נותנים לנו להכיר ולבלות את הזמן הזה עם נטשה לפני שהסיפור שלה הפך ללא רלוונטי.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.