• פסטיבל חיפה 2021: המלצות ואזהרות
  • פסטיבל חיפה 2021: הדיווח האחרון של אור
  • פסטיבל חיפה 2021: רשימת הזוכים והזוכות
  • פסטיבל חיפה 2021: הדיווח הערבי-ישראלי
  • פסטיבל חיפה 2021: אור חוזר לדיווח חמישי
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח רביעי והפעם של עופר
  • סרטים חדשים: ״הקדושים של ניוארק״ מגיעים לקולנוע
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני של אור
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח ראשון של אור
  • יום הולדת 11 לסריטה. כן, זה כבר די הרבה
  • ״שאנג-צ׳י ואגדת עשר הטבעות״, סקירה
  • מורעל
  • ״קייט״, סקירת נטפליקס
  • הרדיפה
  • בית הסיוטים
  • אנט

אוסקר 2020/21: ״החפרפרת״ ו״מורתי התמנונית״, סקירה תיעודית כפולה

1 באפריל 2021 מאת אורון שמיר

את הזמן שנותר עד טקס האוסקר ננסה לנצל כאן בסריטה כדי לכתוב על כמה שיותר מועמדים שטרם סקרנו. כפי שאפשר לראות, אור לגמרי על זה וכולנו ננסה לגבות אותו במידת האפשר, כפי שלירון כבר עשתה ועופר יעשה בהמשך הסופש. לצערנו, חלק מן המועמדים המרכזיים עדיין לא זמין רשמית בישראל, אז נראה מה עוד נעשה איתם. אבל בכל הקשור לקטגוריה הדוקומנטרית באורך מלא, אפשר לצפות בכל חמשת הסרטים המועמדים. על שלושה מהם כבר כתבנו בזמן אמת, השניים האחרים מרכיבים את הפוסט הנ״ל.

״קולקטיב״ הרומני (זמין ב-yes דוקו) קיבל דאבל מרשים גם בקטגוריית הסרט הבינלאומי. מרשים, עד שנזכרים שצפון מקדוניה עם אפס משניים באותה קונסטלציה בדיוק עם ״ארץ הדבש״. ״קיץ בלי הגבלה: מהפכה על גלגלים״ (נטפליקס) הזכיר שלא כדאי להמר נגד המפיקים ברק ומישל אובמה, זוכי הקטגוריה עם ״מפעל אמריקני״ דאשתקד. ״שנים״ (אמזון פריים וידאו) של גארט בראדלי נכנס על המשבצת האמנותית אך גם האקטיביסטית לא פחות משני אלה שכבר הוזכרו. כדי לסגור את הקטגוריה החלטתי להשלים צפייה במועמדים הנותרים – ״החפרפרת״ (שוב יס דוקו, ובעבר דוקאביב ודוקוסטרים), ו״מורתי התמנונית״, גם הוא של נטפליקס. לפני כן, חשוב לי להזכיר מי נשארו בחוץ.

מתוך השורטליסט, ארבעה סרטים אינם זמינים או רלוונטיים לצופה הישראלי, אז אדלג עליהם (Gunda, Notturno, MLK/FBI, The Truffle Hunters). זה משאיר אותנו עם שישייה שלכל סרט בה יש קייס להיות מועמד, לא רק בגלל איכות שקשה לערער עליה. ״76 ימים״ (יס דוקו) היה יכול להיות נציג סרטי המגפה. ״הציירת והגנב״ (יס דוקו וסלקום tv) היה כה מדובר וסוחף לאורך השנה שהייתי משוכנע שהוא בפנים. ״ברוכים הבאים לצ'צ'ניה״ (הוט8) אפילו נשקל לקטגוריית האפקטים בזכות הפן המהפכני שבמרכזו, בעזרתו החליפו היוצרים את פני המתועדים כדי להגן על זהותם. ״דיק ג'ונסון מת״ (נטפליקס) הוא אחת היציאות המעניינות של הזמן האחרון, מאת קולנוענית מוערכת. ״הקרב על הדמוקרטיה״ (אמזון פריים וידאו) רק הלך ונעשה יותר רלוונטי אחרי הבחירות בארה״ב. וליבי עם ״מדינת הבנים״ (אפל TV+), הסרט התיעודי הטוב ביותר שראיתי ב-2020.

מבחינתי זה אומר ששני הסרטים בסקירה זו צריכים להיות טובים יותר מכל אלה. אז בחיי שאני לא מבין את הענף הדוקומנטרי, כלומר את חברי האקדמיה שמצביעים לקטגוריה הזו. אם היו אומרים לי שחלק מהקטגוריה זו בחירת הקהל, שהסרטים המקסימים הועדפו על פני העשויים היטב אך הקודרים יחסית, ניחא. אבל מדובר בהצבעות של יוצרות ויוצרי קולנוע תיעודי בארה״ב ובעולם ולכן ייתכן מאוד שהכל אבוד. אני מגזים בשביל האפקט הקומי כי אני קצת בהלם, כפי שתוכלו להתרשם בהמשך, והתזמון של הפוסט הזה לאחד באפריל מקרי אך הולם.

החפרפרת
The Mole Agent

הסרט הזה ודאי מוכר לצופה מישראל מכל מיני הזדמנויות שונות, ועדיין זמין לצפייה ב-yes גם כעת. הוא היה הסרט הראשון שהוקרן לעיתונות עם חשיפת תוכניית דוקאביב המקוון בסתיו האחרון, וחזר לסיבובים נוספים במהדורות דוקוסטרים, האחרונה שבהם בחודש שעבר לצד דיונים בקולנוע של הבמאית הצ׳יליאנית, מייטה אלברדי. הבטיחו לי סרט מחמם לב אבל לפי המדידה שלי, ליבי נותר באותה טמפרטורה מתחילת הצפייה ועד סופה. מצאתי את הסרט חביב בקושי, אם כי אני מסוגל להבין את קסמו ואת המוקסמים ממנו, אבל מה הקשר בינו ובין האוסקר – זאת לא אבין.

נאטמתי די בהתחלה, שנראית מבויימת אך עושה זאת במוצהר. במחווה לסרטים בלשיים, מנהל סוכנות בילוש עכשווית לבוש כמו בפילם-נואר וזוכה לתאורה המדגישה את האור והצל שמבעד לתריסים. יש גם קטע עם זכוכית מגדלת, כמובן. המנהל תר אחר הסוכן המיוחד לג׳וב הבא, שדורש גבר מעל גיל 80 היודע לשמור על דיסקרטיות ולהשתמש בטכנולוגיה של ימינו (אגב, לא מוסבר מדוע דרוש גבר ולא אישה). הוא מוצא את מבוקשו בדמות סרחיו, קשיש שמצד אחד יש בו חן שרמנטי ומצד אחר משהו אפרורי ובלתי זכיר, מרגל קולנועי מושלם. משימתו, אם יבחר לקבל אותה, היא להסתנן אל בית אבות יוקרתי ולעקוב אחר התנהגות הצוות המטפל. זאת משום שהלקוחה ששכרה את משרד הבילוש חושדת כי אמא שלה לא מקבלת את הטיפול הנאות ואולי גרוע מכך. חמוש בעט שהוא מצלמה נסתרת וקסם אישי, סרחיו יוצא למשימה ומתחזה לדייר חדש. הוא מפרט הכל ביומנים אותם הוא כותב ואף מדקלם כהודעות ווטסאפ עבור המעסיק, אבל לא נותר סמוי – הוא הופך למחוזר על ידי כל דיירות בית הקשיש.

קודם כל, הרגעת חשש שהיה לי לפני הצפייה ואולי קיים באחרים או באחרות – מבלי להסגיר את תוצאות הריגול של סרחיו, אין שום מראות קשים או התעללות בקשישים מול המצלמה. יש כאן בעיקר תיאור שגרתם של אנשים ברמות תפקוד שונות, שהמכנה המשותף להם הוא הבדידות והמאבק בה. או עוד הוכחה לכך שקשישים בקולנוע חמודים יותר מתינוקות, ובדרך כלל זה מספיק לי. כיוון שסרחיו הוא באמת ג׳נטלמן מעידן אחר, עם סבלנות אין קץ והיכולת להקסים גם מבעד למסך, לכאורה היה אמור להיות כאן די והותר גם בשבילי. בטח כאשר דמויות המשנה הרבות רק מחזקות את התזה של הסרט, המציג אנשים כמהים למגע אנושי, למילה טובה, לביקור משפחתי. בואו של סרחיו גורם ללבלוב פתאומי במוסד, אבל בעיניי יש בכך משהו שהוא דווקא מכמיר לב ולא משובב נפש – ברור שהוא שם לזמן קצוב וזה שבכלל צריך אותו שם זה די מעציב.

חוסר שביעות הרצון שלי מהסרט נוגע לפן הקולנועי. כאמור, הפתיחה החמודה-בכוח לא קנתה אותי, אלא נטעה בי את השאלה מה בעצם תיעודי פה. זאת משום שגם בבית הזקנים ובעיקר הזקנות כאמור, נוקטת הבמאית בשיטה של הנכחת אמצעי הצילום (השתקפות המצלמה) וההקלטה (בום). האחרון חשוב כי מצלמה הרי אינה בהכרח מקליטה סאונד ובטח לא ממרחק רב כמו זה בו מצולמים הרבה פעמים דרי הבית. לכן גם נשאלת השאלה מה בעצם חשאי במשימה של סרחיו, גם אם מוסבר שנאמר לדיירים כי מצלמה תעקוב אחריו לטובת סרט (לכאורה בלי אף מילה על החשדות לרשלנות הצוות). לצד זאת, אני כצופה אמור להאמין שהדיירים אמנם מודעים למצלמות אבל מתנהגים באופן אותנטי ולא משנים דבר כדי לבלוט. ברגעים בהם המפעיל של גיבורנו מדבר אליו לא יפה בטלפון, כבר התחלתי לקוות שזה מבויים, כי מי ירים את הקול על האיש המקסים הזה. כך התעסקתי בכוונות ובכנות של היוצרת במקום ביצירה עצמה. אולם, עשיתי זאת רק משום שהמתרחש לא עניין אותי או נגע בי.

מורתי התמנונית
My Octopus Teacher

יש לא מעט סרטי נטפליקס השנה באוסקר, עדות ללובי החזק של שירות הסטרימינג, ולכאורה הם אלה שהכי קל להשלים. הנוכחי זמין מאז ספטמבר בכל העולם אבל לא טרחתי. תקראו לי מתנשא (וברוב במקרים לא תטעו), אבל כמו רוב מבקרי תבל לא ממש הבנתי למה לצפות בסרט הזה. יש ממש פער בין כמות הביקורות הממוסדות שיש לסרט, הנמוכה עד בלתי קיימת, לעומת המלצות חמות עליו מפה לאוזן או בקבוצות פייסבוק וכדומה. האמת היא שכאשר נכנעתי וניסיתי לצפות בו, בשתי הזדמנויות שונות – נרדמתי. על אמת. לא קרה לי דבר כזה מאז ״לילה טוב ובהצלחה״, אך בניגוד אליו השלמתי צפייה, אחרת לא הייתי מעז להתבטא.

״מורתי התמנונית״ הוא למעשה יומן אישי של אדם בשם קרייג פוסטר, המסופר בגוף ראשון ומלווה בצילומים שחלקם תיעוד אותנטי וחלקם הרב שחזורים או צילומי אווירה מעל ומתחת למים בחופי קייפ טאון שבדרום אפריקה. פוסטר מספר על שנה בחייו במהלכה צלל מדי יום אל עבר יער אצות ויצר, קשר ידידותי עם תמנונית. זו כל מהות הסרט בבימויים של פיפה ארליך וג׳יימס ריד, כאשר האחרון מיומן בסרטי תעודה תת-ימיים. גם מושא התיעוד הוא בעצם קולנוען, כפי שהוא מפרט די בהתחלה, מה שמבטיח לכל הפחות עין לפרטים. צילומי הטבע של פוסטר (אם כי לא רק שלו) אכן נעימים לצפייה ולפרקים לוכדים רגעים מרהיבים או מרתקים. הבעיה היא כל מה שמסביב.

ראשית, אולי זה רק אני אבל פוסטר הוא המספר בעל הקול הכי מרגיז-אך-מרדים ששמעתי בתור קריין. סרט שלם איתו היה קצת יותר מדי בשבילי, עוד לפני שמגיעים אל תוכן הדברים. בהתייחס אליהם, זה אולי נראה כמו סרט אבל בפועל זו עוד אחת מאותן הרצאות על לייף-סטייל וקואוצ׳ינג ועוד כל מיני מילים ניו-אייג׳יות שמתאפיינות בעטיפה לועזית וריקנות מוחלטת, לפחות מבחינתי. מעין ״איך לשפר את חייך ולהצליח בעסקים וגם למצוא אהבה ומשמעות ולקלוט את קרני השמש המופזות ששולח היקום כפרה עליו״, רק בצורת הרצאה מצולמת, צלילות ושוכני מעמקים. כל זה עוד לפני הבעיות החמורות יותר, החל מאמינות, המשך במניפולטיביות וכלה בעניין הפעוט הזה שבעצם לא הבנתי בשום שלב מה רוצים מחיי.

הדובר טוען שהרגיש מותש וחנוק מרוב עבודה, סגור שעות בחדר עריכה של סרט (מעניין איך עברה עליו המגפה), ולכן החליט לקחת שנת שבתון כדי להיות עם משפחתו ולטעון מצברים. אולם, אז הוא מספר איך בכל יום ולילה צלל במשך שעות כדי לחפש את התמנונית המדוברת ואז בילה עוד שעות בקריאה על החיה המופלאה. אני מקווה שנשאר לו פנאי לישון ולהקדיש למשפחה, כי חלוקת הזמן שלו מעוררת השתאות (ופריבילגית להחריד). הוא גם טוען בסרט שאותה תמנונית, נקרא לה צילה של יהודה נ׳ לצורך העניין, פחדה מכולם מלבדו. עם זאת, בזמן שאכן חוזים בקשר הנרקם בינו ובינה קל להיזכר שמישהו גם צריך לצלם את שניהם באותו פריים. אפשר להמשיך ככה עוד ועוד כי אפילו לתמנון אין די זרועות כדי לתפוס את כל כשלי ההיגיון של הסרט, שהולך חזק על מימד אגדתי.

הדבר הכי גדול שלא הבנתי אפילו קצת הוא מה התמנונית הזאת לימדה אותו. כלומר, הבנתי מה הוא חושב שהיא לימדה אותו, אבל אין לכך שום סימוכין. הוא טוען שהתחבר למשפחה – אבל אז מסביר שתמנון הוא חיה בודדה מאוד שיודעת מגיל אפס ולאורך כל חייה הקצרים לשרוד בעצמה. הוא מדבר על הסתגלנות שלה, ואז נותן דוגמאות לחוסר של התכונה אצלו. הוא מציג אותה משתמשת בקונכיות בתור שריון זמני כנגד טורפים, ואז מפליג על השריונות המטפוריים שהוא נדרש להשיל. האם כל מה שלימדה המורה תמנונה (במלעיל) הוא בעצם על דרך השלילה? או שמדובר בסרט שנעשה לחלוטין מהפריזמה הכי פחות מובנית לי אישית, המעקמת את הנעשה בעולם כדי להתאים לראייה אגוצנטרית במסווה של צניעות.

נתקלתי בפריזמה הזו המון לאורך שנת המגפה, למשל בכל פעם שנטען בפניי כי ״הקורונה באה ללמד אותנו שיעור״. זאת בעיה אם לכל טוען יש שיעור אחר בראש, לרוב כזה שמתאים לו, לאמונתו ולצרכיו (או למה שהוא מוכר), בעוד המגפה היא אוניברסלית. שנית, לחשוב שנגיף סר למרותך, מתאם איתך לו״ז או הגיע במיוחד בשבילך, זה חתיכת אגואיזם, לא ענווה. אם לחזור לסרט, יש כאן אדם מסויים מאוד, שלגמרי במקרה עלה לי על העצבים, אשר חווה חוויה פרטית ורצה לשתף אותה עם העולם. אני מבין מה מקסים פה, אם היה איזשהו קשר קלוש אפילו בין מה המצולם למסופר. אבל כיוון שהסרט לא העביר אליי אף תחושה מתוך אלה שדובר בהן, נותרתי עם צילומי טבע נאים, על היופי והאכזריות של המערכת האקולוגית המוצגת בסרט, אבל שום דבר מעבר לכך. אני שמח שאנשים רבים ככל האפשר ילמדו על פלאי התמנון, כפי שעשיתי אני בעבודת מחקר בבית הספר היסודי. בלי להשוויץ, זה קצת מוזר שנזכרתי בה מצפייה בסרט שמגיע עם התואר ״מועמד לאוסקר״.

תגובות

  1. ארול 1 הגיב:

    כיף היה לקרוא את הביקורת על התמנונה הזאת. איך זה משמח לדעת שהתחמקתי מסרט גרוע. כמעט כמו לצפות בסרט מוצלח.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.