• מה לראות ביום הזיכרון וביום העצמאות 2021
  • אהבה ומפלצות
  • על ״אהבה ממבט שני״ והקולנוע של מיכל בת אדם
  • סרטים חדשים: ההיסטוריה האישית של דייויד קופרפילד
  • ?״ג׳יו ג׳יטסו״: האם הסרט הזה נורא כמו שהוא נראה
  • ״בארב וסטאר יוצאות לויסטה דל מאר״, סקירה
  • ״ברנשטיין: הפרטיזן האחרון״, סקירה
  • אוסקר 2020/21: פוסט פרסי איגוד השחקנים
  • ״מלמקרוג״, סקירה לסרטו של כריסטי פויו
  • ״מוד הקדושה״, סקירה
  • ״הטיגריס הלבן״, סקירת נטפליקס
  • ״החפרפרת״ ו״מורתי התמנונית״, סקירת אוסקר כפולה
  • אוסקר 2020/21: דירוג המועמדים לפרס הסרט
  • אימת החודש - מרץ 2021

"The Twentieth Century", סקירה לסרטו של מתיו רנקין

13 במרץ 2021 מאת עופר ליברגל

טקסט זה נכתב כי אני רוצה להודיע לעוד אנשים שהסרט הזה קיים. גם להמליץ עליו, אבל לא לכולם. כפי שתוכלו לקרוא בהמשך הסקירה, זה סרט מוזר שעלול לפצל. אבל בדיוק בשל כך, אנשים שהם קהל היעד של הפיצ'ר הניסיוני הזה עלולים לפספס אותו. "המאה העשרים" (The Twentieth Century) הוא הסרט הראשון באורך מלא של הבמאי קנדי מתיו רנקין, שגם כתב וערך. בימים הקרובים אתם יכולים לצפות בו באופן חוקי בישראל דרך אתר MUBI, לשם הוא עלה ב-15 בפברואר לתקופה המסורתית של 30 יום. הוא גם צורף לא מכבר לשירות הסטרימינג של חברת קריטריון. לפני זה הספיק הסרט סבב פסטיבלים מאז סוף 2019 ועד שלהי 2020, כולל זכייה בפרס הביקורת של פיפרסקי במסגרת הצד "פורום" בפסטיבל ברלין 2020. משמע, זהו לא סרט זניח אבל כן סרט שלא סביר שיקבל בישראל הרבה במות, אם בכלל.

לפני שאפנה לספר על עלילת הסרט צריך לגעת בסגנון שלו, אולי דרך מקורות ההשראה. אין ספק כי אחד גדול הוא במאי קנדי אחר, גאי מאדין חור המנעול״, ״החדר האסור״, ״ערפל ירוק״). כמו מאדין, גם רנקין לא מנסה לרגע לייצר דימוי המשחזר מציאות בסרטו, וכמוהו הוא כולל בסרט יחסים טוענים בתוך המשפחה הגובלים בגילוי עריות. עוד דמיון בין השניים הוא שהסרט מעוצב ולפעמים גם ערוך באופן המזכיר חלקים מן הקולנוע האילם, במקרה של רנקין נוכחות גוברת של אקספרסיוניזם גרמני. זה נכון לא רק לסרטים המשוייכים לתנועה, אלא גם לעיצוב הכללי. אולם, לא מדובר רק בחקיין או ממשיך דרך של מאדין.

סרטו של רנקין הוא ביוגרפיה פוליטית המזכירה לפעמים באנכרוניזם שלה את הביוגרפיות המוזיקליות הפרועות של קן ראסל, כאשר נדמה כי גם הסרטים של דרק ג'רמן היוו השראה. סצנות הפנים בסרט מועצבות בצבעים עזים ובקומבינציות משונות, אך סצנות החוץ מוזרות אף יותר. הן מצולמות על רקע סביבה המורכבת אך ורק מצורות גיאומטריות חדות המהוות סוג של רקע. כאשר גיבור הסרט נע בין ערים שונות בקנדה היבשתית הוא עושה זאת באמצעות ספינה השטה על רקע דומה. משמע, כל דבר בסרט הזה סימבולי, בסרט שהוא אלגוריה פוליטית המבוססת על אחד מן הפוליטיקאים הקנדים הכי משפיעים במאה שהעניקה את שמה ליצירה. שם משפחתו של אותו פוליטיקאי אינו טרודו, אלא מישהו שיש סיכוי מעט יותר קטן ששמעתם עליו.

הסרט מתמקד בוויליאם ליון מקנזי קינג, שהיה ידוע גם בשני השמות האחרונים בלבד, שילוב שמות המשפחה של הוריו. סבו של מקנזי קינג מצד האם היה ויליאם ליון מקנזי (וזהו), ראש עיריית טורונטו ומורד כנגד הבריטים. מקנזי קינג עצמו היה ראש ממשלת קנדה בין השנים 1921 ו-1930 (עם הפסקה באמצע), ובין השנים 1935 ל-1948 (בלי הפסקה, אבל עם מלחמה באמצע). כל זה לא נוכח בצורה ישירה בסרט שמתרחש, אם אפשר לקרוא לזה כך, בשנת 1899 ואולי בתחילת המאה העשרים. רנקין ביסס את הסרט על קטעים מיומנו של מקנזי קינג, או כך הוא טוען. כפי שציינתי כבר, הפירוש לכתבים הופך לחגיגה מוקצנת של סצנות ביזאריות בתפאורה לא ריאליסטית. דומה כי יותר מחקר של דמות, יש בסרט ביקורת על עצם המחשבה הלאומית הקנדית ובו בזמן ביקורת על הכניעה של הממשל לבריטניה גם אחרי הזכייה החלקית בעצמאות.

מקנזי קינג מתחיל את הסרט בביקור ילדה חולה בבית חולים, שם הוא פוגש באישה שנראית כמו הציור שבחדרו. כלומר, כמו האישה שאמו של מקנזי קינג טוענת שהוא נועד להתחתן איתה. אותה אם דומיננטית גם טוענת שהוא נועד להיות ראש ממשלת קנדה והאיש הצעיר מאמין בכך. האישה בה הוא מאוהב גם מנגנת, בציור ובמציאות, על כלי נגינה אותו גיבור הסרט מכנה חצוצרה, למרות שנאמר לו שזה נבל. האישה של הציור/חלומותיו היא בתו של נציג הממשל הבריטי בטורונטו, דמות שרק לכאורה לא שולטת בקנדה, אבל בהחלט דמות שצריכה לחבב אותו אם הוא רוצה לממש את יעודו כמנהיג. קודם לכן, הוא צריך לעבור מבחנים אשר יוכיחו כי הוא מצד אחד גברי מספיק על מנת לשלוט ומצד אחר כנוע דיו על מנת שלא לשלוט יותר מדי מול הכתר הבריטי. המבחנים הללו מול צעירים קנדים אחרים הם שורה של פארודיות על הנהגה, צבא ולאומנות קנדית. מקנזי קינג השאפתן מצליח במבחנים, אבל יש גם אנשים מצליחים יותר, מלחמה רחוקה באפריקה, יריבים פוליטיים, וגם אופציות רומנטיות נוספות עבור הגיבור: המטפלת לשעבר של אמו אשר מואהבת בו באמת, ודמות אחרת שמפתה אך מטרידה במיניות שלה.

המיניות בסרט היא חגיגה של שבירה, בנייה ושוב שבירה של יצוגים קוויריים. אמו של הגיבור מרותקת למיטה ומגולמת בידי גבר, ולומר על הקשר בינה לבין מקנזי קינג שהוא אדיפלי זה אנדרסטייטמנט. ג'וזף-ישראל טארט, מנהיג קוויבקי אמתי שמוביל סוג של מרד במהלך הסרט, מגולם בידי אישה. דמות מפתח נוספת נראית כטרנסג'נדר ומאיימת על הגיבור במיניות שהיא מציגה. וכל זה מול גיבור שנראה כגבר תמים אשר לא ממש ברור אם הוא יודע מה זה בדיוק מין או מגדר, אף על פי שיש בסרט גם סצנת אוננות ביזארית. על מהלכי עלילה נוספים או רגעים מוזרים יותר אני חושב שאין צורך לכתוב, דומני כי מה שכתבתי מספיק על מנת להעביר את האווירה.

לכן, השאלה היא האם מדובר רק במופע של ביזאר ושבירה של הצורה, או בסרט עם אמירה משמועתית וחוויה רגשית. בתור מי שלא ממש בקיא בהיסטוריה הקנדית, מדי פעם לא הייתי בטוח עד כמה מה שאני רואה מהווה פארודיה היסטורית או נובע מעיוות קיצוני של מציאות כלשהי. יחד עם זאת, סצנות רבות בסרט הן ביקורת על לאומנות, שאיפה לגדולה של מנהיגים, גזענות, או כפייה מסוגים שונים (ברמת הכלל והפרט) באופן הרלוונטי לישראל של ימינו לא פחות מאשר לקנדה או לתקופה המתוארת בסרט. ייתכן ולפעמים הסאטירה רדודה מדי ובחלק מן הזמן מדובר בהשתוללות שייתכן והיא רק השתוללות.

אולם, מוזר ככל שזה ישמע ובדומה לסרטים של מאדין, מצאתי את עצמו מזדהה רגשית עם הסיטואציה. בעיקר מול הדילמות שניצבות בפני הגיבור בעודו נאלץ להתמודד עם סתירות בין המוסר, הייעוד שחשב שנועד לו והמשיכה שלו לנשים שונות. הסרט לא בונה את מקנזי קינג כדמות חיובית, אבל כן כדמות בעלת תשוקות ושאיפות שהן לא רק להנהיג או לספק את עמו. גם דמויות משנה הנראות גרוטסקיות יותר או מושפלות יותר (גם האב של הגיבור סוג של נוכח בסרט) זוכות לרגעים בהם חשתי חמלה לא כלפיהם, אלא כלפי הסבל האנושי שהן מייצגות בדרך כלשהי.

כל זה קורה בסרט שהוא רוב הזמן די מצחיק, גם אם הצחוק נובע ממבוכה. אני עדיין לא בטוח שהבנתי את כל או אפילו את רוב מה שהסרט מנסה לעשות ודומה כי ארוויח מצפייה נוספת. עדיין איני בטוח כי מדובר בכישרון מגובש הדומה לגאי מאדין, אם כי רמזים לחשיבה ייחודית ושליטה בכלים הקולנועיים בהחלט נמצאים בסרט. אולם, בשלב זה בעיקר רציתי להודיע לעוד אנשים שהסרט הזה קיים ונראה כי הוא דורש יחס. גם אם לא מדובר במיטב של הקולנוע העולמי כעת, ״המאה העשרים״ הוא משהו מיוחד מספיק על מנת לעורר עניין, לו הוא כנראה כבר זוכה במידה כלשהי מעבר לים. גם אם בעולם של הסרט, ים זה דבר שקיים בין טורונטו לבין וויניפג.

תגובות

  1. טאי הגיב:

    סרט פנומנלי, כמעט מהפנט, מיוחד ומגניב! תפסתי בTLVFest האחרון בארץ והוא ללא ספק היה אחד האהובים עליי בתוכנייה. קיוויתי שתכתבו עליו והסבלנות השתלמה 🙂

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.