למה אין מספיק נשים רעות בסרטי גיבורי על 

לפני שבע שנים קראתי ראיון עם ג'יליאן פלין. אז היא הייתה בלב העניינים בזכות הספר והתסריט ל"נעלמת", לפני העיבוד הטלוויזיוני המופתי ל"חפצים חדים", ומהצד שלי החלה מערכת יחסים חד צדדית בה אני קוראת, צופה ונותרת אמביוולנטית ליצירות של הסופרת והתסריטאית. נמשכת לתכנים שלה ומה שהם אמורים לייצג, ותוהה במקביל אם הם מתוחכמים, או בעייתיים באופן שבו הם מציגים נשים. היא אמרה, בגדול, שחסרות לנו דמויות ראויות של נשים רעות. נבליות-על מפחידות, מעוררות פלצות מעצם הרוע שבהן. בין השורות קראתי ממנה את הרצון שכשם שיש לנו גיבורים גברים מגוונים ואנחנו שואפות לקבל יותר נשים בתפקידים כאלו, השאיפה צריכה להיות זהה לגבי דמויות מרושעות. גם שם אפשר לשאוף ליותר ייצוג מגוון ומעניין של נשים. הסכמתי איתה. זה היה הרבה עבורי כי היחס שלי לספר ולאחריו לסרט הם, ובכן, מורכבים. 

הדמות של אמילי מ"נעלמת", בספר ובסרט, היא משחק מתוחכם ומודע לעצמו על סטריאוטיפים של נשים רעות, שכמעט כולם טובלים יפה יפה בקלישאות מיזוגניות. היא כל מה שמסכן נשים בעולם האמיתי – החל מטענות על תלונות שווא וכלה בגניבת זרע. אלו תפיסות שגויות שמחלישות נשים אם מישהו בטעות יחשוב שהן אמיתיות ושככה אנחנו מתנהלות. אם יש אחוז גבוה של תלונות שווא, למה שנאמין למי שכבר מוכנות לקחת את הסיכון הענק ולדבר על מה שעשו להן? ייצוגים בדיוניים של דמויות שתופסות תשומת לב, רעות וטובות, משליכים על איך שאנחנו חושבים על העולם ועל מי שפועלים ופועלות בו. פלין צודקת, מגיעות לנו עוד נשים רעות מוצלחות ומגוונות, אבל אם אפשר, שיגידו לנו משהו על מה זה להיות אישה חזקה, אישה עם כוח.

נזכרתי בהרהורים האלה כשהגעתי, פיזית לשמחתי הרבה, לדבר על נבלות (נשים רעות, לא גופות סרוחות) בסרטי גיבורי על ובקומיקס בספריית בית אריאלה בתל אביב. השיחה התקיימה בשלהי 2020, עם גבי טרטקובסקי שאוצר את אוסף הקומיקס בספרייה, וביוזמת רותם יפעת, ממקימי הפודקאסט "סרטים זה אנחנו" בו אני משתתפת כשהחיים מאפשרים. היינו אופטימיים לקראת "וונדר וומן 1984" בשיחה, כשעוד קיוויתי שהנוכחות של הדמות של צ'יטה (בגילום קירסטין וויג, בתמונה לעיל) תאפשר לוונדר וומן להתמודד מול יריבה ראויה מאותו המגדר, מה שייצר לנו עוד דמות של אישה חזקה, מאיימת ומעניינת. ספוילר (לא באמת), זה לא מה שקרה עם הדמות של צ'יטה. היא נקברה מתחת לעיצוב גרוע, על עקבים גבוהים ונבעטה כנבלית משנה. בכלל, מה שקרה עם הסרט הוא אסון מנקודת מבט נשית ולא רק, אבל משום מה לא מוגדר כרגע כאסון קופתי. תאשימו את הקורונה, תאשימו את וורנר. יש לי עוד הרבה, המון, מה לכתוב על הסרט, אבל זה סיפור אחר שיחכה לפעם אחרת. 

אבל לא הכל שחור, או מדכא עם חברבורות. תקוות השווא שתליתי בצ'יטה קשורות לכך שכן התקדמנו בכל מה שקשור לייצוג של מרשעות-על בקולנוע גיבורי-על, ויש כמה דמויות מעניינות ובעלות חשיבות בשנים האחרונות, גם אם עוד יש לנו לאן לשאוף. זה היה הלך הרוח של השיחה, והנה הנקודות העיקריות שלי בה – מובאות כאן בצורת מונולוג.

אישה רעה, אישה מצומצמת

מישל פייפר בתפקיד קטוומן בסרט ״באטמן חוזר״

לאור המסגור של הטקסט לסרטי גיבורי על בלבד, אפשר קודם כל להתייחס לפיל עם הגלימה והטייץ בחדר ולתהות האם זה ז'אנר קולנועי בפני עצמו. התשובה תהיה ארוכה ולאו דווקא חד משמעית, אבל לצורך הדיון אתנהל כאילו שכן. גם מבחינת תבנית נרטיבית וגם כלכלית זו תופעה שאי אפשר להתעלם ממנה. כן אתעלם באופן מלאכותי מגיבורי-על בטלוויזיה, ואסתפק בהנהון הערכה כלפיהם, כי שם יש יותר זליגה ויותר טשטוש בין טובים ורעים מסורתיים.

ובתוך התבנית הנרטיבית שאפשר לראות בחלק גדול מהסרטים האלו בעשורים האחרונים, של גיבור גדול מהחיים מול נבל שהוא סוג של צל או שיקוף שלך, אין הרבה נשים רעות. כך שעצם הקיום של אישה רעה איננו מובן מאליו כאן. וכשכבר יש כאלו, זה לא פשוט. העלילה מסתבכת כבר בשפה, נבל, נבלים – זה קל. נבלה? נבלית? נבלות? נבליות? לא נקרא ולא נשמע טוב. רשע זה ניחא, אבל רשעית לא יושב, אני אפילו לא בטוחה שזו מילה תקנית. במהלך השיחה ניסיתי ללכת על מרשעת, אבל כשעוברות ללשון רבות זה שוב מתגלגל באופן משונה על הלשון. גם באנגלית הקלה יותר מגדרית מעברית יש הפרדה בין גיבור לגיבורה, ובין נבל לנבלה. 

הרוע שיושב טוב יותר על הלשון הוא של גברים, ודומה מבחינה זו לגבורה של גברים – הוא מגוון. רוע של נשים לעומת זאת, נוטה להיות יותר מצומצם וממוסגר. לרוב האישה הרעה בסרטים האלו היא פתיינית. מאופיינת על ידי תכונות נשיות "טיפוסיות" שמחלישות את האיום שלה. הנבל הוא השיקוף של הגיבור, דמות הפוכה שדומה לו רק בלי הסובלימציה שמאפשרת לגיבור להיות חיובי בעינינו (תחשבו על בטמן והג'וקר והוויכוח הנצחי על האם הם דומים או לא). הוא האיד המתפרץ ללא הסופראגו שיאזן אותו. כשמדובר בשיקוף, כשרוב הגיבורים גברים וגם נוצרו על ידי גברים, לא מפתיע שרוב ההפכים שלהם הם גברים, כמותם. הנבלים בסרטי גיבורי העל נועדו בשנים האחרונות למלא פונקציה במסע של הגיבור, ומעבר לכך – הם מאפיינים אותו. באמצעותם אנחנו לומדים משהו עליו. זה לא טריק חדש, הוא פשוט בולט וחוזר על עצמו יפה. תחשבו על "איש הפלדה" הראשון ותמשיכו משם אל ״עידן אולטרון״ והלאה. לרוב זה מסתדר. 

אם נתמקד לרגע בבטמן של כריסטופר נולאן והג'וקר שלו, ולהבדיל גם בגרסה פארודית כמו זו של "לגו באטמן", חוץ מהמתח המיני נקבל גיבור ונבל שהם כמו ין ויאנג. הג'וקר לא קיים בלי באטמן, הוא מאפיין של הצד האפל שלו. ולראייה, בחומרי המקור, קרי הקומיקס, הג'וקר אולי נחשב לדמות מאוד בולטת, אבל הוא לא זכה להרצת קומיקס משלו. מדובר גם בשני יריבים שווי ערך, חצאים הפוכים של אותו מטבע, כשהאחד על פניו יותר מעורער מהאחר, וגורם לנו לתהות על הקרדיביליות של בטמן, לעמת אותנו ואותו עם דרכי הפעולה שלו. 

אז מה קורה כשיש נשים רעות בסרטים האלו? האם גם קאטוומן בגילומיה השונים יכולה להגיד לבאטמן שהם דומים ופשוט נקבל את זה? לא בדיוק. רק אם הם יהפכו לפרטנרים מיניים או רומנטיים ונוכל להירגע שההזדהות נובעת מתוך משיכה וכיבוש, לא מתוך דמיון, כי זה מאוד מבהיל לחשוב שהגיבור הגברי יזוהה עם אלמנטים נשיים. בסצנת מאבק זכורה לטוב, בין קאטוומן של מישל פייפר לבאטמן של מייקל קיטון בסרט "באטמן חוזר" של טים ברטון, היא מהתלת בו, משחקת על המוסכמה שגבר לא יכה אישה כי הם לא שווים פיזית. זה הרבה פעמים נכון! אבל יש דרכים אחרות בהן אישה יכולה להיות יריבה שוות ערך, לא רק עם אגרופים. ונו, מדובר בגיבורי על, אפשר לתת לאישה כוחות פיזיים שיהיו שווים או מעבר לאלו של גברים. קאטוומן גם מודעת לכך שהיא סמל מין במהלך הסצנה, ושהיא עוברת חפצון. זה עובד לטובתה כשהיא מפתיעה שני מאבטחים ושמה את המשיכה שלהם ללעג. הם לא מפחדים ממנה מספיק כי היא לוהטת, והיא מנצלת את זה בחינניות רבה.

עם כל התחכום שלה והמודעות העצמית שהיא מפגינה בסצנה הזו, עולה השאלה האם קאטוומן היא מרשעת בכלל? התשובה היא – לא בדיוק. היא דוגמה מייצגת למה שקורה, כפי שתכף אפרט, לרוב הנשים הרעות בסרטי גיבורי על. הדמויות של נבלות העל מקבלות ריכוך על ידי תנאים שמרכיבים פוטנציאל גאולה, אם אם תרצו באנגלית נקרא לזה redeeming qualities. התנאים לקיומו של פוטנציאל גאולה הם: משיכה, סיפור רקע מעורר אמפתיה (sob story) ונחיתות פיזית יחסית.

משיכה: אם הנבלית לוהטת, היא לא יכולה להיות לגמרי רעה כי היא פחות מפחידה. אם היא פוטנציאל לכיבוש, היא לא עד כדי כך מאיימת. היא הופכת לאתגר, כמעט משעשע.
סיפור רקע – sob story: ברגע שיש לה סיפור רקע מעורר הזדהות, יש לנו ולגיבור אמפתיה כלפיה. הסיפור גם לרוב מייצר חולשה כלשהי בכוח שלה.
נחיתות פיזית: אם הגיבור יותר חזק ממנה, הוא בעמדת יתרון כמעט מיידית, מה שיאפשר לו לחמול עליה בסופו של דבר. בהרבה מקרים זה מה שקורה כי נבלים גברים מייצגים כוח פיזי רב יותר – פשוט כי, נו, הם מוגדרים כמין החזק. 

קל יותר לקבל אישה גיבורה מול נבל גבר. שם היא מועצמת בגלל שהיא בעמדה המוסרית הגבוהה יותר, שלא פעם גם מעניקה לה כוח פיזי. ההיפוך, כמו שאמשיך ואראה, פחות נפוץ. רוב נבלות העל אולי מתחילות ככאלה, אבל מהר מאוד מוחלשות, ואם הכל עובד כרגיל הן עוברות צד ומפסיקות להיות נבלות. קאטוומן נתפסת היום כדמות די חיובית בסך הכל, ובהרצות קומיקס עדכניות היא כבר הפכה לחברה לחיים של באטמן. סלינה קייל הייתה אמורה להתחתן עם ברוס וויין, ולהצטרף רשמית למשפחה.

כעת, היכונו לספוילרים על "עלייתו של האביר האפל", רוב סרטי האוונג'רז (בעיקר "ת'ור ראגנארוק", "שומרי הגלקסיה", ו"סוף המשחק"), סרטי אקס מן בדגש על האחרונים (אבל אין לי שום יכולת לעקוב אחרי ציר הזמן) וגם "הלבוי: מלכת הדמים", אבל הוא סרט כל כך בעייתי שלא אמור להיות אכפת מספוילרים לגביו, כי אי אפשר לקלקל אותו יותר משהוא מקולקל אינהרנטית.

איך תביסו אישה רעה? תהפכו אותה לגיבורה

מרגו רובי כהארלי קווין בסרט ״ציפורי הטרף״

המהלך שאפשר לזהות בחלק גדול מסרטי גיבורי העל של העשורים האחרונים דומה למהלך של מורה שרוצה להכניס לתלם תלמיד או תלמידה פרועים: מכניסים אותם למועצת תלמידים. נותנים להם אחריות שמסמנת אותם בצד של "הטובים"/"מחונכים". עכשיו, שלא תבינו לא נכון, גם גיבורות על חסרות לנו בייצוג קולנועי, וכל אישה בתפקיד משמעותי היא מבורכת. ובכל זאת, רוע מסמן עמדת כוח, וחבל שרוב הנשים הרעות נופלות מגדולתן הנבזית די מהר. לראייה, הנה כמה נבלות נופלות ראויות.

טליה אל גול מלכתחילה ממוסגרת בתור הבת של ראס אל גול, מנטור ואויב מורכב בפני עצמו של באטמן. בחומרי המקור הוא ציפה שבאטמן יירש אותו ואת ליגת המתנקשים שלו, אבל כשבאטמן סירב בגלל חילוקי דעות אידיאולוגים, שכוללים התנגדות עקרונית שלו לרצח חפים מפשע בשם רעיון גדול, אל גול התהפך עליו והפך ליריב. עוד בקומיקס, אל גול הבת מגיעה עם עלילת משנה מעניינת. ראס ציפה שבאטמן יתחתן איתה, והשניים היו מעורבים פיזית ורגשית, והורים לדמיאן, הבן הביולוגי היחיד של ברוס וויין. בלי לבדוק מה היא חושבת או מרגישה כלפי העניין, כשראס שקל יורש חדש, ביין הבריון, הוא דרש שהיא תתחתן גם איתו. לאורך החוברות טליה מכנה את ברוס "beloved" והיא לא בדיוק רעה. היא ממלאת פונקציה של משפחה וזוגיות, או אקסית שהיחסים איתה מסובכים. היא לא נבלה שמספקת לו שיקוף מלא, למרות שהיא מתקרבת. 

ב"עלייתו של האביר האפל" הדמות שלה (מגולמת על ידי מריון קוטיאר) חכמה באופן מפחיד. היא מתוחכמת מספיק כדי לעבוד על ברוס, על הצופים, ולסובב את ביין (טום הארדי) על האצבע הקטנה. היא הציר במרכז טוויסט עלילתי די מוצלח. מי שמתחילה כאינטרס רומנטי טיפוסי מתגלה כבעלת מניעים נסתרים משלה, עם פוטנציאל להיות הדבר הכי מפחיד שיש בעולם המערבי: אישה חזקה מספיק (לאו דווקא פיזית) כדי להוות יריבה שוות ערך לגיבור. כל זה טוב ויפה, אבל היא עודנה ממוסגרת כעניין רומנטי ומיני. אפשר לומר שאצלה, לפחות, היא משתמשת במתח המיני ביניהם ככלי. היא מנצלת את הידיעה שברוס יחשוב עליה כעל פרטנרית לא מזיקה כדי לרמות אותו. המניפולציות שלה יושבות בתוך טוויסט שמתגלה די מאוחר, כשאת רוב המאבקים בסרט באטמן מנהל מול ביין. זו אחת הפעמים היחידות בהן אישה היא המוח הגדול והנורא שמאחורי הנבל, אבל אנחנו לא זוכים כמעט לראות אותה במלוא תפארתה. אנחנו רואים את ביין כחלופה גברית שלה, איתו באטמן יכול להיאבק פיזית. ובנוסף, גם היא זוכה לסיפור רקע, ולסוג של גאולה או לפחות חמלה מנקודת מבטו של ברוס ברגעיה האחרונים.  

ל"באטמן ורובין" אין שום פוטנציאל גאולה והוא סרט שמהנה להכניס לכל רשימה של הסרטים הכי גרועים אי פעם, אפילו שהוא כבר כל כך מגוחך שהוא מקבל איכויות קאמפיות עם הזמן. בסרט של ג'ואל שומאכר, פויזן אייבי (בגילומה של אומה ת'ורמן) היא עוד נבלית שלא באמת מצליחה לאיים עלינו. היא עוברת כקריקטורה היפר-סקסואלית של קאטוומן, וזה במקרה הטוב. במקרה הרע היא מספרת בדיחות קרש ואז מביאים את באטגירל שתילחם בה, רגע אחרי בדיחה על האם באטגירל הוא שם פוליטיקלי קורקט, ושנייה לפני שהמאבק ביניהן מנציח אותה כמי שמוציאה שם רע לנשים באופן כללי.

אם נישאר עוד קצת בעיבודים הקולנועיים של באטמן, נגיע אל הארלי קווין. הארלי היא דמות מעניינת במיוחד קודם כל בגלל שהיא לא הגיעה מהקומיקס. היא נוצרה על המסך הקטן, בסדרה המצויירת של בטאמן כחברה של הג'וקר, נבלית משנית שיכולה מקסימום לאפיין את החבר שלה. היא סייעה למצב את הג'וקר המונפש כדמות משמעותית מספיק כדי לטפח חבורה משלו, או לפחות חברה. היא מצחיקה, חלשה פיזית ומנטלית ביחס לג'וקר, ולוהטת. עם הזמן היא צברה פופולריות כה גדולה משלה שהיא קיבלה עוד נפח ופיתוח דמות, כולל סיפור רקע של נפילה. הארלי הייתה רופאה פסיכיאטרית שהתאהבה בג'וקר כשהיה מטופל שלה בארקהם אסיילום, ומשם הידרדרה להיות מעורערת כמותו ותחת השפעתו. 

עם הזמן, ככל שהיא עוררה יותר עניין, גם הארלי, בדומה לקאטוומן, עברה צד. מלהיות רעה, סיפור הרקע שלה לצד המעורבות הרגשית והמשיכה שהיא מעוררת סללו את הדרך לעוד ועוד אהדה, עד שהיא הפכה לגיבורה בעצמה, גם בקומיקס וגם בקולנוע. אפילו אם "ציפורי הטרף" (שם מגלמת אותה מרגו רובי) היה אנסמבל של אכזבות. אפרופו אמנסיפציה, אם להתייחס לשמו המלא של הסרט, הארלי בהחלט עברה מסלול של שחרור. יש לה יותר מהרצת קומיקס אחת בה היא משתפת פעולה עם דמויות של נשות שוליים נוספות. אם קאטוומן עברה מסלול של גאולה דרך חיבור שמסתיים בזוגיות עם הגיבור, המסלול של הארלי הוא של היפרדות ועצמאות. היא עברה לצד החיובי יחסית, גם אם היא פועלת יותר כאנטי-גיבורה, התנתקה מהג'וקר וכיום היא הגיבורה של הסיפור שלה. רוב נבלות העל שעוברות גאולה זוכות להגיע להיות מקסימום דמויות משנה, או עוד סיידקיק.

הייחוד והחשיבות של הארלי הם בכך שעם השנים היא מקבלת עוד רבדים והיום אפשר לקרוא אותה כסיפור הישרדות במערכת יחסים רעילה, לפעמים פשוטו כמשמעו. אפשר גם לקרוא אותה כסיפור התבגרות של אישה שמקבלת בהדרגה את הסוכנות שלה בחזרה. הג'וקר אמנם קיבל בינתיים חברה אחרת, פאנצ'ליין, ושומר על המעמד שלו כנבל פופולרי. הארלי עודנה נתפסת גם כסמל מין לכל דבר ועניין, אבל היא לא עוד פונקציה עלילתית או מאפיין של דמות גדולה ממנה. היא הדמות הראשית בסיפור שלה. הארלי וקאטוומן לא חיות בסימביוזה עם הגיבור, אפילו שאחת מהן בזוגיות איתו. הן לא מגיעות לרמת השיקוף של הג'וקר ובאטמן, אין להן את אותו חיבור טבורי, ולכן הן קיבלו קומיקסים משלהן. ועל אף ששתיהן חשובות, והארלי היא דמות חיונית ופמיניסטית, היא קיבלה את הסוכנות שלה בחזרה רק כשהיא הפסיקה להיות רעה מובהקת. קל יותר לקבל נשים עם סוכנות וכוח כשהן גיבורות או אנטי גיבורות, שם הן לא מאיימות על הגבר הגיבור. הן מקסימום מסייעות לו ועוקצות אותו קצת.

אין אישה רעה, יש אישה שרע לה

גם אליזבת׳ אולסן, סקרלט וויץ׳ ב״עידן אולטרון״, התחילה בצד של הרעים

הארלי קווין קצת מזכירה את נטשה רומנוף (בסרטי האוונג'רז מגולמת על ידי סקרלט ג'והנסון) או לפחות את מה שהבטיחו לנו שנקבל כשהסרט ייצא (אולי לאקרנים, מותר לבחורה לחלום). האלמנה השחורה הגיעה לקולנוע עם סיפור הרקע והנבלות כשהם כבר בעבר, אחרי שהיא עברה צד. היא פועלת כדמות חיובית שבכל סרט בערך גיבור אחר מהאוונג'רז בונה איתה מתח מיני. הגאולה שלה כבר התרחשה, וגם על סיפור הרקע הקשה אנחנו שומעים במהלך הסרטים. היא רק צריכה להשלים את המהלך על ידי הקרבה עצמית מוחלטת, שמתרחשת קצת אחרי שהגדירו אותה על ידי קיום או היעדרו של רחם. היא צומצמה לכדי תכונות נשיות בלבד, ואת הסרט שלה נקבל רק אחרי מותה.

גם סקרלט וויץ' (בגילומה של אליזבת אולסן) בסרטי האוונג’רז עברה הליך גאולה מזורז. מדמות מאיימת יחד עם אחיה ב”הנוקמים: עידן אולטרון”, שם עזרה לייצג מה קורה כשמשתמשים בכוח לרעה, היא מתגלה די מהר כקורבן. לא הייתה לה שום סוכנות כאשר הייתה רעה, והיא עוברת שיקום עם צוות הגיבורים, מחליפה צד, נכלאת בבית לזמן מה כי אנשים מפחדים ממנה ומהכוח שלה, ומקבלת סיפור מעורר אמפתיה ובכי מההתחלה ועד הסוף. הבטחתי לא להיכנס למחוזות המסך הקטן כי קצרה היריעה, אבל כאן אחרוג לרגע כי אי אפשר להתעלם ממה שקורה ב"וונדה ויז'ן", הסדרה מבית דיסני מארוול שמתרחשת אחרי סרט האוונג'רז האחרון. מבחינת נרטיב היא תוביל לסרט הבא, בו יככב דוקטור סטריינג' וכנראה יהיה מעוגן במחוזות מלחיצים משהו שיעסקו בשפיות ואובדנה, ברמה האישית וברמת היקום.

בסדרה שמלהטטת באופן מטא-נרטיבי במחוות לסדרות קומיות משנות ה-50 ועד ימינו, וונדה מגלמת עקרת בית שמחה ומאושרת, בהתחלה בשחור לבן ואחר כך בצבע ובעריכה עדכנית. בין הצחוקים המוקלטים לשוטים של וידוי בסגנון "המשרד" ו"משפחה מודרנית", אנחנו כצופים מבינים שמשהו סדוק בקומדיה המשפחתית בה היא חיה. אני ממליצה בחום לדגום את הסדרה, ולכן לא אצלול לספוילרים. כן אגיד שהיא מוסיפה לדמות שלה עוד רבדים ועומק נפשי, ובזמן שאלו מתיישבים באופן די מדויק על הנוסחה שהצגתי כאן של מישהי נחשקת עם סיפור רקע סוחט דמעות, הכוח של וונדה, כן בא לידי ביטוי כמרכיב מרכזי בדמות שלה, והוא הופך אותה בחזרה לדמות עם פוטנציאל אפל ומאיים. המגדר שלה כן "שומר" עליה והיא ממשיכה לעורר אמפתיה, אבל לפחות אנחנו זוכים לראות טיפול יותר מורכב ויותר מעניין, גם אם היא לא "רעה" באמת. 

נבולה מ"שומרי הגלקסיה" והאוונג'רז (קארן גילן) היא מראש לא דמות מרכזית. היא אחת משתי הבנות של ת'אנוס, שמתחילה כדמות מאיימת עם רצון עז לעשות כל דבר כדי לרצות את אביה, שמעדיף את אחותה, גומורה, על פניה. אפשר להתייחס אליה כאל הצל או השיקוף של אחותה, החיובית יותר. נבולה מתחילה כדמות קרה כמו הצבע הכחול שלה, מכנית, מחושבת וצייתנית. אבל ככל שמתקדמים האנושיות שבה, הרגש וגם הטראומה הולכים ונחשפים, כמו קילוף של שכבות צבע וחלודה. אנחנו מגלים אמפתיה שמקרבת אותנו אליה עד שגם היא עוברת צד ועוברת גאולה. זה עוד סיפור טוב, וסיפורים טובים שומרים אותנו מול המסך. מערכת היחסים הנבנית בהדרגה בינה לבין אחותה מסרט לסרט מהווה תוספת מרעננת של שתי נשים מעניינות למותג הענק. אבל זה שוב עוד מקרה בו לא נותנים לדמות נשית להיות רעה בשקט.

זו לא אישה רעה, זה קורבן חסר סוכנות פעולה 

ג׳ניפר לורנס בתפקיד מיסטיק/רייבן, ב״אקס-מן: הפניקס האפלה״

המשותף לחלק גדול מהנשים שציינתי הוא שאין להן סוכנות כשהן רעות. מתברר בדיעבד שמישהו או משהו גרמו להן להיות כאלו. אם סיפור הגאולה מצליח הן חוזרות להיות "עצמן". כך שאין כמעט דמויות של נשים שמחליטות, בדעה צלולה, להיות נבלות. הארלי, נטשה, סקרלט ונבולה מתגלות כקורבנות למערכת או אדם שהשתלטו עליהן. הן מתגלות כפסיביות בתור נבליות, וכשהן מקבלות את הסוכנות שלהן בחזרה, הן "חוזרות למוטב". זה עד כדי כך בלתי נתפס בעולם של גיבורי העל שאישה תאיים על הגיבור או תאפיין אותו, שהיא עוברת תהליך ריכוך ובסופו מפסיקה להיות רעה, מורחקת מלשקף או לייצג צדדים בו.

גם במותג הקולנועי של אקסמן המצב דומה. מיסטיק הקולנועית הייתה מושכת תמיד. כזכור, היא לבשה עור כחול, וזהו בערך. בזמן שאפשר להעריך את הכוח הפיזי שלה, אי אפשר שלא להתפעל מהגוף הנחשק שלה, מה שהופך את הכוח שלה ליותר מסעיר מאשר מאיים. היא לא נתפסה כדמות מרכזית, אלא כהסחת דעת מלהיבה לסצנות אקשן, בזמן שמגנטו הוא המוח והאיום המרכזי, וגם שיקוף ברור של אקסבייר. הדינמיקה בין הצמד חמד הזה מחזיקה את רוב הסרטים של המותג, חדשים כישנים, ובהערת צד אפשר לומר שגם מגנטו עבר בסופו של דבר תהליך גאולה די דומה לזה שהנבלות הנשים עוברות. מה שמעלה שאלות לגבי הייצוג הגברי שלו מול זה של אקסבייר והמתח והאינטימיות ביניהם, אבל זה סיפור שמצריך עבודה נוספת, וטקסט אחר.

ככל שמיסטיק צוברת עניין והופכת לדמות מרכזית יותר, היא גם מלוהקת מחדש על ידי ג'ניפר לורנס, מקבלת יותר טקסט ומקבלת סיפור רקע שקושר אותה לאקסבייר כבת חסות מורדת. היא כבר לא סתם מיסטיק (מסתורין) אלא רייבן, עדיין שם לא מאוד נפוץ אבל יותר ספציפי ופחות מעורפל. בגלל הליהוק של כוכבת ענקית, להציג אותה בעור הכחול והעיניים הצהובות זה לא מספיק ואנחנו זוכים לראות את רייבן בתור לורנס, כלומר יותר אנושית ופחות יצור מיתי ומפתה. כדי שלא תפריע, חלילה, למערכת היחסים המרכזית של אקסבייר ומגנטו, מיסטיק מתפתחת לדמות חיובית ומקבלת סיפור גאולה כולל הקרבה מלאה בסופו. אין לנו שום ספק שהיא עברה צד. במידה מסוימת היא יצאה משליטתו של מגנטו, והבינה מי הטובים ואיפה היא רוצה להיות.

אם כבר דיברנו על אותה הקרבה, כמה תקוות תלינו בגלגול החדש של ג'ין גריי והפיניקס בסרטים החדשים של האקס-מן. בסרטי ראשית המילניום החדש היא מאבדת שליטה כשהיא חוזרת כמאכלסת של ישות קוסמית הרסנית ורבת עוצמה. אבל במקום שיהיה כאן עיסוק בה, היא כבר "משהו אחר" וכל הנרטיב שלה מאפשר לוולברין להתפתח כדמות ולהוכיח את עצמו כגיבור טראגי. ומה בסרט הלפני-אחרון במותג שזכה לשם ״הפניקס האפלה״? גריי מגולמת בידי סופי טרנר אבל ה"רעה" האמיתית היא חייזר בדמות ג'סיקה צ'סטיין שעושה עליה מניפולציות והופך אותה לפתי ואת כל הקשר בין שתי אלו לייצוג שלילי של קשר בין נשים. שק של נחשים, אתם יודעים. בגלל שזרעו אצלנו את הרעיון שבג'ין יש כוח עם פוטנציאל הרסני מראש, משהו שהיא צריכה להצליח לרסן, המסלול שלה הסתמן כמסעיר – מדמות חיובית לדמות שעשויה להפוך לנבלית בפני עצמה. אבל בסרט האחרון, למי שצלח אותו, פתרו את העניינים בכך שהיא מקבלת מישהי רעה יותר ממנה בתור האויב האמיתי. היא עוברת סוג של שטיפת מוח אם תרצו, וכך הסרט מאפשר לה להישאר בסופו של דבר בצד הטוב של המתרס ולא סתם לקבל גאולה, אלא ממש להתעלות.

הרעיון של אישה רעה מטעם עצמה מבעית ברמה כזו שקל יותר לקבל נשים רעות וחזקות כל עוד הכוח לא באמת שלהן, כשהן נשארות אובייקט ברמה כזו או אחרת והופכות לסובייקט רק כשהן עוברות לצד הטוב של המתרס. זה נכון לצערי לרוב הסרטים שמניתי, אבל היו גם כמה ניסיונות שכמעט הצליחו לחרוג מהתבנית.

הפספוס של הלה, נבלית-על אמיתית אבל נשכחת

קייט בלאנשט היא הלה, ב״ת׳ור: ראגנרוק״

ב"ת'ור רגנארוק", הלה (מגולמת על ידי קייט בלאנשט) בנויה כיריבה שוות ערך לת'ור וללוקי. הכוח שלה, פיזית או פנטסטית, תואם את זה של ת'ור ומתעלה עליו. היא גם מצביאה גדולה שהנהיגה את הצבא, והיא משקפת את השלטון שהוא טרם הבשיל כדי לקחת (ולא יבשיל לעולם, זה לא הנרטיב שלו וזה סיפור נהדר ומעניין בפני עצמו). היא חזקה ומאיימת דיה כך שהפעולה הראשונה שהיא עושה כדי להוכיח את זה היא לקחת את הפטיש שלו ולרסק אותו ואת האגו שלו מול עיניו המשתאות.

כמו רוב הדמויות של ת'ור גם היא לקוחה בהשאלה מהמיתולוגיה הנורדית, שם היא אחראית על הל, אזור המתים. בקומיקס היא הבת של לוקי, אבל בסרט דאגו אקטיבית לשנות את קשרי המשפחה ולהפוך אותה לבת של אודין, כדי שהיא תהיה אחותו של ת'ור, וממש תעמת אותו עם השליטה באסגרד שהוא עד כה לא הצליח להוכיח את עצמו כראוי לה. היא שיקוף אלים וכוחני, מלא תאוות שלטון, מישהי ששמה גם את לוקי בכיס הקטן וההשלכות שלה הרסניות. היא אמנם מושכת, אבל האטרקטיביות לא גורעת מהכוח שלה, והרצון הוא שלה. אף אחד לא מנהל לה את המוח או מושך לה בחוטים, אלא אם כן ננסה להתייחס ליחסים מורכבים עם אבא שלה בתור מניע. אבל היי, זה מניע של כל כך הרבה דמויות, זה נסלח. 

אז סוף סוף קיבלנו נבלית על שמייצגת מרכיבים בגיבור ומשקפת לו הד או צל מלחיץ ובלתי מרוסן של עצמו. ייצוג חיצוני של השדים הפנימיים איתם הוא מנסה להתמודד. רק חבל שמה שבעיקר זוכרים מהסרט הוא את ת'ור הולך מכות עם האלק בזירת גלדיאטורים בהנהלת ג'ף גולדבלום. לטעמי זה סרט האוונג'רז הטוב ביותר, בגלל שינויי הטון וההומור של הבמאי טאיקה וואיטיטי, וגם כי הוא מעמת את הגיבורים עם עצמם: ת'ור והאלק שניהם במשבר זהות כמו שעוד לא ראינו, ובמקביל חימום היחסים עם לוקי בונה אותו כדמות אהובה ומספק למעריצים והמעריצות בדיוק את מה שרצינו. אך בתוך כל הכיף, הלה נזנחת והופכת להערת שוליים בתחילת ובסוף הסרט. כוח הרס מהותי, כן, אבל קצת נטול אופי. היא מאורע מחולל והיא גם הקרב הסופי, אבל עם כל ההבטחות סיימנו איתה תוך סרט אחד ולמרות הכל היא לא הכי זכירה, למעט הנראות שלה, ולא מפותחת מספיק כדמות. 

עוד פספוס הוא זה של מלכת הדמים בסרט הלבוי האחרון. אי אפשר להמליץ לאף אחד ואף אחת לצפות בו, באמת, מדובר בבזבוז הזמן של כל המעורבים. הלבוי הוא אמנם לא חלק מהיקום הקולנועי של מארוול או דיסי, הוא דמות בחזית מותג קומיקס בפני עצמו, שנוצר על ידי מייק מינולה, ובקולנוע שני סרטיו הקודמים בוימו על ידי גיירמו דל טורו. הלבוי הוא שד מגיהינום שמגיע אל פני השטח ומצטרף לצוות חקירות פראנורמליות, שכוללים אנשים ודומיהם בעלי כוחות על, כשברקע יש נבואות הרס וחורבן וחשש מאפוקליפסה. אם נתייחס אליו כאל קרוב משפחה של גיבורי העל, הנבלית שלו בהחלט מגדירה אותו. היא אמנם כן אטרקטיבית בסרט (הנוראי), שם מגלמת אותה מילה יובוביץ', והיא מרשימה גם בחומרי המקור אם כי לא ממוצבת כסקסית.

הדמות של נימויי, שלקוחה בין היתר מהמיתוסים על הגבירה באגם של המלך ארתור, הייתה כל כך חזקה ואכזרית שהיא מתחילה בסרט ובקומיקס כפטיש מוחלט – היא מפורקת לחתיכות. היו חייבים לשבור אותה לאובייקטים כדי לקחת לה את הכוח. היא הייתה מכשפה אכזרית עם תאוות כוח ודם שלא יודעות שובע, אבל כאשר המכשפות מחפשות מנהיג חדש והלבוי לא מוכן לקחת את התפקיד על עצמו, היא האופציה הנוספת היחידה. מרכיבים אותה מחדש, והיא עולה לגדולה בראש צבא של מכשפות ושדים, מעמתת את הלבוי שוב ושוב עם הדבר שהוא הכי פוחד ממנו – יסוד דמוני שקיים בו עצמו. בזמן שהיא מאמצת את הרוע ומוכנה לשחרר את גיהינום עלי אדמות, הלבוי מנסה לשרת את הטוב כל חייו. היא גם מנסה לפתות אותו להיות לצדה, נכון, אבל היא עושה זאת כאויבת שוות ערך אליו. היא מייצגת את כל מה שעלול לקרות להלבוי אם הוא ייכנע לצד הדמוני שבו. הפיתוי שבה אינו מיני, או לפחות אינו מיני בלבד, אלא פיתוי של כוח, ויכוח נושן על האם הטבע שלנו רע או טוב. בזמן שבקומיקס המומלץ המאבק ביניהם אפי ובעל השלכות הרות גורל על העולם כולו ועל הלבוי, בסרט…עזבו. עניינים נפתרים בקלות ולמי שיש מזל אפשר להדחיק את כל הפרשה הקולנועית האומללה הזו.

איפה נמצא נשים רעות וחזקות? בחזרה למקורות

הכירו את סוצ׳י גומז (Xochitl Gomez), שלוהקה ל״דוקטור סטריינג'״ החדש

היקומים הקולנועיים והטלוויזיוניים של מארוול ודיסי ממשיכים לשאוב השראה ולהישען על חומרי המקור בקומיקס גם היום. הצצה קטנה אל מה שמתרחש בין הפאנלים העכשוויים, מציעה כמה כיוונים לחומרי מקור עתידיים שמאפשרים לשבור את התבנית ולרענן את הייצוגים של נשים רעות. בגרסה עדכנית של ה-״Young Avengers״, ״הנוקמים: הדור הבא״ אם תרצו, שכתב קירון גילן ואייר ג'יימי מקלבי, המרשעת הראשית התבררה כישות שמתחזה להורים של הצעירים בעלי כוחות העל, בעיקר לאמהות. לא מדובר בדיוק באישה אבל כן ביישות שמכונה Mother. ההרצה כוללת גם דמויות קוויריות בתפקידי מפתח ומנהלת שיחה יותר פגיעה שעוסקת בזהות, גם מינית, ובהתבגרות באופן מרענן. אגב, אנחנו נראה את מיס אמריקה מהנוקמים הצעירים בגילומה של סוצ'י גומז בסרט הבא של דוקטור סטריינג', כך שהשימוש בחומרי המקור האלו כבר מתקרב בצעדי ענק. 

אם נחלום קצת, אותם יוצרים של הקומיקס אחראים לסדרת קומיקס בשם ״The Wicked and the Divine״ על כוכבי רוק שמקבלים כוחות על. זה סיפור על כוכבוּת, על הערצה ועל עריצות, עם דמויות של רעים ורעות ברמות שונות של מורכבות, ואפשר לומר שיש שם לפחות אישה רעה וחזקה מרכזית אחת, חכמה ומאיימת, בלי שתהיה מושא משיכה של אף אחד ואף אחת. יש לה סיפור רקע מעניין שמסביר הרבה דברים ומספק קונטקסט לסדרה כולה, אבל הוא לא ממסגר אותה כקורבן ולא גורם לנו לחמול עליה, בטח לא ברמה של גאולה. זה כנראה לא מקרי שמדובר בקומיקס שמציג דמויות גבריות ונשיות על ספקטרום, מנעד מגדרי של זהות ונטייה מינית, ועושה חגיגת ג'נדר-בנדר, כולל ייצוג טרנסי. כי כשהדיכוטומיה המגדרית מפסיקה להתקיים, ואנחנו זזים משחור לבן לטווח מלא של אפורים, כשלא כל הגברים הם "זכרי אלפא" ולא כל הנשים היפר-מיניות, קל יותר לקבל תפקידי מפתח בכל המגדרים. וקל יותר לחשוב על אישה כיריבה מפחידה גם עבור אנסמבל שכולל גברים.

יש עוד דוגמאות של דמויות עם כוחות על בקומיקס, כולל הסדרה ״Monstress״, שעדיין רצה ועליה אחראיות שתי יוצרות, מרג'ורי ליו וסנה טאקדה. הן יצרו עולם פנטסטי בו הגיבורה, מאיקה, היא צעירה שמתמודדת עם ישות דמונית שחוברת אליה ומספקת לה כוח בל ישוער אבל גם יצר הרסני, מעין הכלאה בין ונום לקת'ולהו. בזמן שמאיקה היא הדמות הראשית בסיפור, הרעות המרכזיות שמולה הן צבא מכשפות בראשות המאדר סופריור. הן מרשימות ומבעיתות. השיקוף של מאיקה קיים בתוכה כקונפליקט פנימי עם מניפסט חיצוני, אבל יש גם נקודות הקבלה בינה לבין האויבת הראשית שלה. העולם כולו מטריארכלי אבל הוא לא פחות מסעיר, קודר ושבוע מלחמות מעולם של כותבים גברים. יש בו גם דמויות של גברים, אפילו דמויות מפתח. הן פשוט לא תופסות את מרכז הבמה.

אולי זה לא מקרי שחלק מהדמויות הרעות החזקות והמאיימות ביותר הן סוג של מכשפות. מכשפות, במיוחד ב-covens הן דימוי של נשים שמתחזקות יחד על ידי למידה, צבירה והעברה של ידע. הרבה פעמים מדובר בשילוב של נטיות של כוח שהיו קיימות שם מלכתחילה, ורק מתעצמות על ידי למידה והתפתחות, ושיתוף פעולה. יש הרבה מה להגיד על הפחד והפסינציה שלנו כחברה מערבית מהקונספט של מכשפות, ואיך הוא עובר בין טוב לרע ומרע לטוב עם הזמנים. כי מה מפחיד יותר מאישה חזקה אחת שיודעת מה היא רוצה? צי של נשים כאלו שעובדות יחד. 

אני מציעה באופטימיות זהירה שהשלב הבא והמעניין יותר שנוכל לקבל בסיפורים הקולנועיים שלנו יהיה כשמגדר לא יהווה עניין כזה גדול. כשנעבור מדיכוטומיה לנזילות מגדרית, ונוכל לבחון מחדש ובלי להיבהל את התפיסות של גבריות, נשיות ומה שביניהן. אז אולי סוף סוף לא יהיה כיף או לגיטימי להכות נשים, אבל כן לגיטימי לפחד מהן, בתור יריבות שוות ערך.