״שמי חצות״, סקירת נטפליקס

דצמבר הפך רשמית להיות החודש של נטפליקס, עם יותר צפיות מבכל זמן אחר בשנה. בארה״ב ממילא הכל מתנקז אל מה שקרוי תקופת החגים ואווירה של התחפרות ביתית, בטח כשיש מגפה בחוץ והרבה מבתי הקולנוע בערים מרכזיות עדיין סגורים. בהיעדר מודל שוברי קופות נורמטיבי כבר כמעט שנה, הרגעים בהם קברניטי נטפליקס משתפים במספרים שלהם הם הכי קרוב לזה שיש כרגע. להיטי סטרימינג נמדדים לא בהכנסות אלא בכמות צופים/מינויים שהקדישו זמן לסרט או סדרה, בדגש על עשרות מיליונים (לנטפליקס יש כמעט 200 מיליון מנויים ברחבי תבל). ב״קופסת הציפורים״, למשל, צפו לפני שני חגי מולד 89 מיליונים. הוא עדיין הסרט השני הכי נצפה בנטפליקס, אחרי ״טיילר רייק: חילוץ״ עם 99 מיליון צופים. בכריסמס 2020 בלט ״שמי חצות״ (The Midnight Sky) של ג׳ורג׳ קלוני, ששהה במקום הראשון בעשירייה היומית מערב החג ועד ראש השנה האזרחית. התחזית היא שיחצה את רף ה-70 מיליון צפיות ויתברג לעשיריית כל הזמנים של החברה. אז אמנם פספסנו את בכורתו בשבועיים אבל נראה שאין להתעלם ממנו.

עלילת ״שמי חצות״ נפרשת על פני שלושה צירים. קלוני לא רק ביים והפיק אלא גם מככב במה שנדמה כמרכזי שבהם, סיפור שכבר סופר אינספור פעמים על האדם האחרון. השנה היא 2049 ובמקום העולם של ״בלייד ראנר״ אנחנו בחוג הארקטי, בכדור הארץ פוסט-אפוקליפטי. הגיבור מנסה לשרוד לבדו במצפה כוכבים נטוש, אך בין שבבי המידע שהסרט משליך על הצופה בשלב מוקדם נמסר שמדובר בחולה סופני. כזה שמבצע לעצמו דיאליזה והסיבה להיאחזותו בחיים הבודדים הוא נסיונות לתקשר עם מעלה. לא עם האל, שנעדר מן הסרט, אלא עם משלחת בין-כוכבית מסויימת או כל מי שנמצא אי שם בחלל. כמו שקורה בדרך כלל בסרטי הישרדות מסוג זה, נמצא פתרון עלילתי שמאפשר לדמות הראשית להביע בקול רם מחשבות ורגשות, כפי שגם צצה עבורו משימה ברגע שהוא מרגיש שהוא כבר לא לבד.

ציר הביניים מלא בפלאשבקים על חייו של הגיבור כשהיה אדם צעיר. אוגוסטין, זה שמו מסתבר, היה אסטרונום בעל חזון. כך שלא סתם בחר במצפה כוכבים כביתו האחרון, ושהרצון שלו לתקשר עם הכוכבים לא לגמרי תלוש מן המציאות. בסצנות הללו מגלם את הדמות שחקן אחר, אית'ן פק, שממש לא נראה כמו קלוני הצעיר (או כמו הסב המפורסם שלו, גרגורי פק, שסוג של מתארח בסרט). אבל אוגוסטין הצעיר כן נשמע כמו קלוני, ואני לא יכול להדגיש מספיק כמה שזה קריפי. מטבעם של פלאשבקים, רובם מיותרים וכאן ממש מכבידים על הקצב הלא מי-יודע-מה זריז של היצירה בת השעתיים. זאת משום שגם בלי ההצצות אל עברו של אוגוסטין, הסרט מזגזג באופן לא אחיד בין הגיבור המבודד לבין עלילה המשנה שהולכת ותופסת מקום יותר ויותר בכיר.

זהו הציר השלישי ומבחינתי גם הכי מוצלח ביצירה. על ספינת/תחנת חלל בשם אֶתֶר מצוי צוות בין חמישה אסטרונאוטים, השב ארצה מביקור בירח של כוכב צדק. על פי הסרט, הירח הזה התגלה רק בעתיד וייתכנו בו תנאים לקיום חיים, מה שהוליד את המשימה לבחון האם האנושות תוכל להתיישב בו. קפטן הספינה (דייויד אוילואו) וצוותו (פליסיטי ג׳ונס, קייל צ׳נדלר, דמיאן בישיר, טיפאני בון) נתקלים בכל מיני אתגרים במסעם הביתה. דבר לא יכין אותם למפח הנפש שהקהל יודע מן הדקה הראשונה – זה לא אותו כדור הארץ ממנו יצאו למשימה. המטרה של אוגוסטין היא לנסות ולתקשר איתם, להפציר בהם לסוב לאחור במידה ומשימתם צלחה. הרי שום דבר לא מחכה להם בבית, מלבדו אדם גוסס שמסמל כוכב דועך ונטול תנאי מחייה אנושיים.

זה נשמע כאילו גיליתי הרבה מן העלילה, אבל האמת היא שחשפתי עוד פחות מהטריילר או התקציר הרשמיים. כל הכתוב לעיל הם רק היסודות עליהן מונח התסריט של מארק אל. סמית׳ על-פי ספרה של לילי ברוקס-דלטון מ-2016 שנקרא ״Good Morning, Midnight״. סביר להניח שתיזכרו בלא מעט סרטים אחרים במהלך הצפייה או אחריה, כפי שקרה גם לי. קלוני עצמו תיאר את יצירתו בתור ״כח משיכה״ פוגש את ״האיש שנולד מחדש״. אילנות גבוהים, אבל ענווה אינה תכונה שמאפיינת את היוצר. גם לא מבט מפוכח או דמיון מפותח, שכן הוא עצמו שיחק בראשון והתסריטאי שלו כתב את השני. אולם, הסרט שקפץ לי מיד עם תום הצפייה היה די מפתיע גם עבורי – ״ג׳ולי וג׳וליה״. אני אסביר.

״ג׳ולי וג׳וליה״ הוא סרטה האחרון של נורה אפרון, אי אז ב-2009, שכאילו הורכב משתי עלילות שהיו יכולות לחיות גם בנפרד. מ״ג׳וליה״, הסרט עם מריל סטריפ וסטנלי טוצ׳י ככהנת המטבח ג׳וליה צ׳יילד ובן-זוגה, מאוד נהניתי. מהסרט ״ג׳ולי״, עם איימי אדמס כבשלנית חופרת, ממש לא. קיימת גרסה מחתרתית שהגשימה את משאלתי, חיתוך והדבקה של סצנות ג׳וליה בלבד לכדי סרט לא רע של כ-45 דקות. באופן דומה, בתום הצפייה ב״שמי חצות״ הצטערתי שלא ראיתי סרט אך ורק על צוות החלל, בלי אירועי הקרקע המשמימים והפלאשבקים הסתמיים.

יכול להיות שזה מעיד יותר עליי מאשר על הסרט עצמו. אני הרי תמיד נמס מול סרטי חלל, אפילו את ״אד אסטרה״ הצלחתי לחבב למרות פגמיו הבולטים. לעומת זאת, סרטי הישרדות צריכים להיות באמת משהו יוצא דופן כדי להזיז לי. נדמה לי ש״השורד״ (Arctic) עם מאס מיקלסן היה האחרון שהצליח. אבל הכי חשוב מבחינת המטען שהבאתי לצפייה, אני לא סובל את ג׳ורג׳ קלוני. בעיניי הוא יותר כוכב קולנוע מאשר שחקן, ומאוד מוגבל טווח בכל דרך בה יוגדר. כבמאי, להוציא את סרט הביכורים שלו ע״פ תסריט של צ׳ארלי קאופמן, ״וידויים של מוח מסוכן״, הסרטים שלו נעים עבורי בין הנסבל בקושי (״משחקי שלטון״, ״משחק מלוכלך״) לבלתי נסבל (״ציידי האוצרות״, ״סודות הפרברים״). את ״לילה טוב ובהצלחה״ מעולם לא הצלחתי לראות מבלי להירדם, אז זו דעתי עליו. על אף הדעות הקודמות התמסרתי לסרט בהדרגה בקלות ולבסוף זכיתי בחצי הפתעה.

קלוני הבמאי יכול אולי להיות יום אחד סוג של קלינט איסטווד, מבחינת ההתמקדות בסיפורים אנושיים לא משנה באיזה ז׳אנר הוא פועל. הוא יודע את מלאכתו ובעיקר יודע להקיף עצמו באנשי מקצוע מצויינים, לפני ומאחורי המצלמה, במקרה זה של מרטין רוהה (שצילם את קלוני ב״האמריקאי״ ואחראי גם ל״קונטרול״ של אותו במאי, אנטון קורביין). במיוחד קסמה לי המוזיקה שהלחין יפה אלכסנדר דספלה הגדול, שהצליחה לאחות בין חלקי הסיפור. התסריט מלא בטריקים מעייפים ותפניות צפויות, אך הנרקיסיזם והיומרנות שהפריעו לי בסרטיו האחרונים של היוצר מותנו באופן דרסטי.

מי שכן מתגעגעים ומתגעגעות לקלוני כשחקן ודאי יתחברו יותר ממני לקו העלילה שהוא מוביל. מדובר בתפקיד מאוד תובעני: שינויים גופניים (הורדת משקל והצמחת זקן מפואר), צילום באמצע סופות קפואות על אמת ובשם האותנטיות, ולמשך לא מעט דקות גם החזקת המסך לגמרי לבדו. זה התפקיד הקולנועי הראשון שלו מאז 2016, אז כיכב ב״מפלצת הכסף״ ו״יחי הקיסר!״, שניהם השתמשו היטב בתדמית הזוהרת והריקנית של קלוני נגדו. בתור שחקן רציני ועמוק עדיין קשה לי לקנות אותו, כך שהחלקים בסרט שעוסקים בדמותו לא תפסו אותי באותו האופן כמו אלה שנגעו לדמויות האסטרונאוטים.

לשמחתי, צוות הספינה גונב יותר ויותר דקות מסך עד שהסרט מחליף פוקוס כמעט לגמרי. לכן, אם להזכיר את הסרט מהעת העכשווית שהכי דומה ל״שמי חצות״, בעיניי הוא גרסה מדוללת של ״בין כוכבים״ מבית כריסטופר נולאן. בשני הסרטים, העולם של המשוטטים בחלל מלא געגועים לבית שמחכה להם, בעוד הסרט מבהיר לצופה היטב שהתקוות שלהם מופנות למקום או לזמן הלא נכונים. חמש הדמויות החלליות מתעגלות מעט לאורך הסרט ולבסוף מייצגות מגוון תכונות אנושיות מאוד. יחד הן משלימות יצירת מדע-בדיוני לא מקורית אך כן מקיפה, על מה שאנושי לחשוב ולעשות בעתות מצוקה כמו גם ברגעי שגרה.

בתור משל אקולוגי הסרט פחות חזק, משום שהוא נטול הסברים ומתחיל משלב העונש ונקודת האל-חזור. כאילו הקולנוע כבר הבין שאין צורך להסביר וזה לא משנה איך בדיוק דפקנו לעצמנו את תנאי המחייה בכוכב היחיד שיש לנו, מה שחשוב הוא שזה המצב והוא כבר מחוץ לשליטתנו. בשל כך, לא מדובר בצפייה קלילה וכיפית, אלא בסרט נוגה במידה שמנסה לפרוט על מיתרי הלב יותר מאשר לנגן על המצפון. לא נעים לומר אבל הלוואי שהייתי צופה דווקא בהפקת הנטפליקס הזו באולם קולנוע, ואם אפשר אז שיהיה איימקס. עם הפסקול המתגנב ואז חודר, עם התמונות המרהיבות ממדבריות הקרח או הסט המד״בי שצף בחלל. ייתכן גם שאני סתם מתגעגע לשוברי קופות במקום למפלצות רייטינג נטפליקסיות.