• פסטיבל חיפה 2021: המלצות ואזהרות
  • פסטיבל חיפה 2021: רשימת הזוכים והזוכות
  • פסטיבל חיפה 2021: הדיווח הערבי-ישראלי
  • פסטיבל חיפה 2021: אור חוזר לדיווח חמישי
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח רביעי והפעם של עופר
  • סרטים חדשים: ״הקדושים של ניוארק״ מגיעים לקולנוע
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני של אור
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח ראשון של אור
  • יום הולדת 11 לסריטה. כן, זה כבר די הרבה
  • ״שאנג-צ׳י ואגדת עשר הטבעות״, סקירה
  • מורעל
  • ״קייט״, סקירת נטפליקס
  • הרדיפה
  • בית הסיוטים
  • אנט

סקירת סרטים קצרים: ״Nimic״ של יורגוס לנתימוס ועוד שלושה בנטפליקס

5 בינואר 2021 מאת אורון שמיר

בדרך כלל על קולנוע קצר אפשר לקרוא אצלנו במסגרת סיקורי פסטיבלים, או טקסי פרסים בדגש על האוסקר. לרוב צריך להיות עד כדי כך בולט ומיוחד, לפחות מבחינת הילה, וגם זה לא ממש מספיק עבור הרבה מאתרי ביקורת הקולנוע כדי להתייחס לסרט שהוא במקרה קצר. אני מודה שגם בסריטה אנחנו יכולים לעשות יותר, כלומר עושים אבל רק מדי פעם, ולכן חשבתי לאחד בפוסט אחד מעין מקבץ סרטים קצרים שצצו בשירותי הסטרימינג השונים כשווים בין שווים. אין הכוונה למקום ייעודי לקולנוע קצר דוגמת וימאו, אלא לסרטים שאורכם אמנם כמה דקות אבל האנשים בנטפליקס או MUBI החליטו שהם מספיק מעניינים כדי להיכלל בקטלוג שלהם. וגם לזכות אצלם לדחיפה והמלצה מצד האלגוריתם, ממש כאילו היה מדובר בסרטים באורך מלא. אני לגמרי בעד אז החלטתי לא לפסוח עליהם, אבל קודם קצת על ההבדל בין המקומות בהם מתאחסנים הסרטים שהתקבצו לטקסט זה.

נטפליקס כבר ידועה בהפצת סרטים קצרים באופן מפתיע/שרירותי, אבל בדרך כלל מדובר ביצירות של שמות בסדר הגודל של דייויד לינץ׳ או פול תומאס אנדרסון, שקצרים שלהם פתאום מפציעים במסך הבית. לפעמים זה מגה-פרויקט מטעם ענקית התוכן, כמו ״תוצרת בית״ שהתרקם בזמן המגפה, או אסופת ״אהבה, מוות ורובוטים״ בניצוחו של דייויד פינצ׳ר. במקרים כאלה גם לרוב יש לנו סיקור, כפי שיעידו הלינקים, אבל כשמדובר בסרט ללא שמות גדולים ובאורך של סרטון בישול ביוטיוב, אני תמיד תוהה איך להתייחס לזה בכתב. כיוון ששלושה כאלה הצטברו במהלך השבועות האחרונים אצל נטפליקס, אפשר לגמרי לערוך צפייה מרוכזת כמקבץ קצרים באורך פרק של הסדרה ״חזרות״. האמת היא שקיוויתי שיהיו ארבעה ולא שלושה, אבל ״לחלום עד לכוכבים״ (Sitara: Let Girls Dream) בו צפיתי הרגיש לא שייך. סרטה של שרמין עובייד-צ׳ינוי אמנם מבקש להביא לידיעת הציבור את המנהג של חיתון קטינות, ספציפית בחברה הפקיסטנית במקרה שלו, אבל עושה זאת עם אנימציה מגושמת ועלילה שהיא מעבר לפשטנית. אני מניח שהכוונה לא הייתה ליצור סרט ילדים, ואם כן אני תוהה האם זה נושא שרלוונטי אליהם. אז ויתרתי על הסרט מלבד האזכור הנ״ל, מה גם שהוא בנטפליקס מאז חודש מרץ ושלושת האחרונים מסוף השנה הקודמת ומתכתבים ביניהם יפה בלעדיו.

שירות הסטרימינג MUBI הוא עוף קצת יותר מוזר, שאני לרוב נמנע מלדבר עליו בהקשר של המלצות לקהל הישראלי. ראשית כי מדובר ברעיון מאוד משונה בעיניי, לפיו בכל חודש נאצרים בשירות כ-30 סרטים שנבחרו בקפידה (נניח) ובקרוב ייעלמו ויוחלפו באלומה הבאה. מבחינתי זה אומר שאני צריך גם לסמוך על צוות עלום שבוחר לי מה לראות וגם קובע לי את הלו״ז לכל סרט וסרט. הרעיון המקורי והלא מאוד מוצלח כאמור הוא כבר מזמן רק חלק ממה שמובי מציעים, שכן הקטלוג הורחב לסרטי קבע בדגש על קלאסיקות סינפיליות וסרטי ארטהאוס חדשים יותר שמופצים בלעדית או כמעט-בלעדית בשירות, גם אם לזמן מוגבל. הבעיה היא שכל הטוב הזה לא תמיד רלוונטי לצופה בכל מדינה שהיא. הקטלוג האמריקאי, להבנתי, גדול בהרבה ממה שזמין בישראל. אולם, כמו עם ״תוכן מקורי״ של נטפליקס, גם על הפצות בלעדיות של מובי אפשר לסמוך מבחינת זמינות בישראל ובכל מקום בו השירות קיים. אז מצאתי תירוץ להשתמש בכתובת מייל שטרם סיפקתי להם כדי לזכות בחודש ניסיון חינמי ולראות את החדש של יורגוס לנתימוס. נתחיל איתו ואז נעבור לבינג׳ המשולש של נטפליקס.

Nimic

בזמן שהוא עובד על הפרויקט הבא שלו, אמה סטון ששיתפה עימו פעולה ב״המועדפת״, יורגוס לנתימוס השתעשע לפני כשנה וחצי בסרט קצר. זה קורה לו מדי פעם, לא רק בתחילת הקריירה אלא גם בין ״הרי האלפים״ ו״הלובסטר״, לדוגמה. הקצר העדיין-די-חדש הזה נקרא ״Nimic״ והיה חלק מסבב הפסטיבלים של קיץ/סתיו 2019. כעבור שנה הגיע אל שרתי מובי והוא מצוי שם מאז ועד עכשיו. התקציר מבטיח סיפור על צ׳לן (מאט דילון) שמפגש אקראי עם זרה ברכבת משפיע באופן בלתי צפוי ומרחיק לכת על חייו. לחובבי וחובבות הקולנוע האבסורדי והפרוורטי של הבמאי היווני זה אמור להספיק כדי להפעיל את תקופת הניסיון החינמית של MUBI. אבל כדי לדבר קצת על היצירה בת 12 הדקות אצטרך להתייחס למה שקורה במפגש, גם אם לא בכל הסרט, אז ראו זאת כרבע אזהרה או דלגו לסרט הבא, שבעלילתו לא אדון כלל.

בפתיחה, לנתימוס חוזר אל עדשת עין הדג שהתחבבה עליו ב״המועדפת״ ואל הזווית הנמוכות המביטות מעלה אל תוך הנחיריים של הדמויות שלו. הכל כדי להציג במבט עקום שגרה שנראית רגילה לגמרי – בוקר בבית משפחה של הורים וילדים, עבודה שהיא נגינה של הגיבור עם חבריו לתזמורת, ונסיעה הביתה ברכבת תחתית. לאורך הצגת הפעולות הבנאליות, לנתימוס מתעכב על פרטים קטנים כמו משך זמן הבישול המדוייק של ביצה בבוקר, מה שלכאורה הופך את הגיבור לאדם מאוד מסויים. הוא גם הצ׳לן היחיד/המוביל בהרכב, שמנגן את הסימפוניה הפשוטה של בריטן. אני לא אתיימר להבין למה דווקא אותה אבל אולי מי שמבינים במוזיקה יוכלו לדבר על שאילת מוטיבים מוזיקליים או כל דבר המתקשר תמטית לסרט. העניין הוא שהגיבור לא כל-כך מיוחד כפי שנדמה לו, או כפי שתוכיח לו אותה זרה מן הרכבת, אותה העז לשאול שאלה פשוטה. מרגע זה הסרט עובר רשמית לעולם של לנתימוס כאשר כללי ההיגיון מוחלפים בחלקם בגלריית חוקים פנימית שמתנהלת כמו ליד המציאות.

את הדמות שמערערת את עולמו של הגיבור נטול השם מגלמת שחקנית יווניה בשם דפני פאטקיה, בהופעה מקאברית שכאילו נלקחה מסרט אימה. אולם, זה ממש לא סרט אימה. דווקא בגלל שהכל כל-כך רגיל אך הסיטואציות הולכות ומקצינות, האפקט שמושג הוא קומי במובהק וכך מצאתי את עצמי צוחק בקול רם ברגע ההבנה הראשון של מה לעזאזל קורה פה. למקרה שהאסימון לא נופל מיד, עד סוף הסרט הוא יעשה זאת לבטח וגם העובדה שלדמות של פאטקיה קוראים בקרדיטים Mimic היא אביזר המסייע לירידה אל סוף דעתם של היוצרים. ראוי לציין שכמו תמיד, את התסריט כתב יחד עם לנתימוס שותפו הקבוע, אפתימיס פיליפו, הפעם ע״פ רעיון מאת דייויד קולבוס (פרסומאי וצייצן אם הבנתי נכון).

מעבר לגימיק של ״נימיק״, לנתימוס ושותפיו עוסקים כאן במהות החיקוי ותוהים מה הופך אותו לכזה ומאיפה הביטחון של המקור שהוא אכן המקור. כיוון שהסרט מלא באמנות, ממוזיקה קלאסית ועד ציור בולט בבית המשפחה, בעיניי יש כאן גם אמירה מטא-קולנועית. השאלה על מקור וחיקוי מופנית כלפי חקייניו של הבמאי בעל הסגנון הייחודי, או מוצגת כביקורת עצמית שלו על יצירותיו המלאות בהשפעות של קולנוענים אחרים. אני מאוד נהניתי הן מן הצפייה המבדרת שקל וכיף לעקוב אחר המתרחש בה, והן ממלאכת הפענוח ומעצם הגירוי האינטלקטואלי שלנתימוס משיג כאילו בלי מאמץ ובתוך תריסר דקות. כך שאני ממליץ על הסרט גם בתור נשנוש משביע של הומור ממזרי, וגם ככזה שחושבים עליו קצת יותר ממה שצריך כי הוא נתקע בין החריצים במוח ומעלה תהיות קיומיות על מה בעצם הופך אותי לעצמי ועד כמה כולנו ברי חלוף ותחליף.

אם משהו קורה לי, אני אוהבת אתכם
If Anything Happens I Love You

התקציר של נטפליקס לסרט הזה, גם הוא בן 12 דקות, הוא פשע נגד האמנות העדינה והרגישה שמאפיינת אותו. אמליץ לנסות שלא לקרוא אותו כלל לפני הצפייה, או לשכוח אותו לפני שלוחצים פליי. בסקירה הקצרצרה הזו לא אגלה דבר על עלילת הסרט, מלבד שהוא מתמקד בזוג הורים שנראה כחווה משבר בחיים עקב אירוע שפקד אותו. במקום זאת, אסקור בקצרה את הבחירות האמנותיות שהופכות את הסרט למצליח במשימות שהציב לעצמו ולכן לשווה צפייה בעיניי. מה גם שהנושא המהדהד בסיום הצפייה אקטואלי מספיק בשביל להמר עליו לפחות לשורטליסט של האוסקר, אז אולי שמו עוד יוזכר בהמשך השנה.

אמנם כתבתי שהפעם לא אעסוק בהכרח בסרטים של יוצרים מפורסמים, אבל קשה להתעלם משמות כמו לורה דרן כמפיקה בפועל, וגם הכותבים-במאים אינם אלמונים. אלה הם וויל מקורמיק ומייקל גובייר, הראשון הוא שחקן שמדי פעם כותב (״צעצוע של סיפור 4״) והשני קולנוען שלעתים משחק. אבל השם הכי מעניין בסרט מבחינתי הוא בכל זאת לא מוכר, שכן על בימוי האנימציה אחראית אנימטורית צעירה בשם יונגראן נהו שבזכות מלאכתה כאן אני מאוד סקרן לראות מה היא תעשה בהמשך.

סגנון ההנפשה נראה מאוד פשוט במבט ראשון, בגלל שימוש בשחור ולבן ובחירה ברישומים ושרטוטים בקווים גסים, לפחות בהתחלה. אבל בהמשך נכנס גם צבע לתמונה, באופנים חכמים מכפי שהן נראים, במיוחד תכלת שמצטבר וצובר משמעות. יחד עם הצבעים המעטים אך בולטים מתווספת לסרט רכות מסויימת, שעומדת בניגוד לקווי המתאר של הדמויות שכאילו נחרטות על המסך. גם עיצוב הסאונד נקי, בלי שום ניסיון להדגיש רעשי רקע כמו צעדים ובלי המהומים של הדמויות שאינן פוצות פה, אבל עם התגנבות מוזיקלית שמוסיפה עוד ועוד רגש (אולי יותר מדי ממנו).

האלמנט העיצובי המעניין אף יותר בסרט הוא קונספט של צלליות הממחיזות את העולם הפנימי של הדמויות: ממחשבות ופחדים ועד זכרונות או דמיונות. הצללים האלה מחצינים קונפליקטים, מוסיפים/מציפים סאבקטסט, או ממש זוכים לקו עלילה משלהם. בזכותם זה לא רק סרט על התמודדות בדיעבד אלא גם על דאגה וחרדה הורית, על המובן מאליו בחיים שהוא הכל חוץ מזה, ועל איך אפשר בכל זאת להישען על מי שמולך גם בזמן מה שנראה כמו נפילה חופשית אל תהום ללא תחתית.

קנבס
Canvas

גם סרט זה נטול דיאלוג ועוסק בהתמודדות עם אובדן, אבל הנה דוגמה טובה לאיך שני סרטים עם נקודת מוצא שנשמעת דומה לא יכולים להיות יותר שונים זה מזה בחוויה שהם מספקים. היוצר של ״קנבס״ הוא פרנק אי. אבני השלישי, או פרנק אבני בקיצור, אנימטור מזה כעשור בדיסני-פיקסאר שעבד על סרטים רבים – מ״לשבור את הקרח״ ששבר עבורו את הקרח ועד ״קוקו״, ״קדימה״ ו״נשמה״ ממש לאחרונה. שלושת האחרונים מכילים נקודות השקה תמטיות לסרטו העצמאי והראשון כבמאי, אבל בעיקר את אותה אנימציית מחשב ״פיקסארית״ – עם דמויות עגלגלות על גבי רקעים מפורטים וטקסטורות של עור ושל אור. כמובן לא ברמת הפירוט או התאורה של פיקסאר עצמם.

הסרט מתמקד בצייר קשיש המרותק לכסא גלגלים ונראה לאורך הסרט כמי שהניצוץ היצירתי שלו כבה. שתי דמויות המבקרות בביתו, כנראה בתו הבוגרת ונכדתו הקטנטנה, יחשפו בפנינו מה מכביד עליו ואף יעזרו לו למצוא את החסר ולהדליק מחדש את שלהבת ההשראה. זה קורה בין היתר ברגע של שינוי סגנון הציור כדי שיתאים יותר לכותרת היצירה, הרגע היפה בסרט. מבחינת עלילה זה רוב מה שקורה במהלך 9 הדקות שמרכיבות את היצירה, אבל מבחינה רגשית האימפקט שלו גדול משל סרטים ארוכים ובכירים ממנו בהרבה.

מה שמייחד את הסרט בעיניי הוא נושא הייצוג. הגיבור שייך לכמה אוכלוסיות שקופות, בהיותו אדם מבוגר הנעזר בכסא גלגלים, אבל בעיקר כאדם שצבע עורו איננו הנושא המרכזי של היצירה שמונפשת סביבו. אין כאן פוליטיזציה של גזע אלא פשוט סיפור קאמרי על אמן שהוא ומשפחתו שחורים, מה שמאפשר לבמאי לאפיין את סרטו במגוון של תווי פנים, סוגי שיער או מבני גוף שלא בהכרח קיימים מספיק בסרטים קונבנציונליים. במובן זה, אני לגמרי יכול להבין למה זה חשוב שילדים יראו את עצמם, או את אמא וסבא, על המסך. ולמה זה קריטי שמי שמשתקף מן המסך ייראה גם כמוהם ולא אך ורק כמו דמויות מכל הסרטים אחרים מאז שחר הקולנוע, גם או אפילו במיוחד בסרטים בהם גזענות אינה פקטור.

שוטרים וגנבים
Cops and Robbers

לעומת הסרט הקודם, גזענות היא הנושא המרכזי בסרט האחרון במקבץ המאולתר הזה. גזענות וזעם. הסרט הוא גם הקצר ביותר בסקירה, אורכו 7 דקות בלבד וכמעט חצי מזה הוא סיקוונס הקרדיטים. מדובר למעשה במעין ספוקן-וורד באורך שיר רדיו, מלווה באנימציה באינספור סגנונות שכל אחד מהם נוצר בידי אמנים אחרים, ולכן לכולם מגיעה שקופית נפרדת בסיום. שני השמות הבולטים ביצירה, מלבד ג׳יידה פינקט-סמית׳ כמפיקה בפועל, הם הכותב-במאי-כוכב טימותי וור-היל, והבמאי-מפיק השותף ארנון מנור, אשף אפקטים ויזואליים ישראלי הפועל מזה המון שנים בהוליווד.

הקונספט של ״שוטרים וגנבים״ מתחיל עם צילום עצמי/כמו-עצמי של וור-היל צועד ברחוב ומדקלם למצלמה מילות זעם בזמן שהכל סביבו לובש אפקטים ואנימציה הממחישה את דבריו. השיר עוסק בהבדלי המשמעות של מילים בין ילדותו ובגרותו של הדובר, בדגש על אלימות משטרתית או אזרחית כנגד האוכלוסיה השחורה בארה״ב. בתקציר, הסרט מתואר כתגובה לרצח מזעזע שהתרחש בפברואר הקודם בג׳ורג׳יה, אבל השיר כללי יותר ומדבר על עולם של דיכוטומיה מוחלטת – פעם מול היום, שחורים מול השאר. כשלתי להבין את המהלך המחשבתי הזה של אז לעומת עכשיו, מכמה סיבות. ראשית, ההיסטוריה הקרובה מלמדת שהיחס למיעוטים בתוך ארצות הברית ממש לא יותר טוב היום מפעם ובכל-כך הרבה תחומים. שנית, ההתפכחות שבאה עם ההתבגרות אינה ייחודית לאף אוכלוסיה, אבל כמעט כל שורה בשיר מסתיימת בקצה משונן המכיל התייחסויות מאוד ספציפיות לצרות של אפריקאים-אמריקאים.

אודה שהיה לי קצת משונה לראות כל-כך הרבה סגנונות ביטוי אמנותיים דחוסים בכמה דקות, ועוד ביצירה שהכל בה באופן חד-משמעי הוא שחור או לבן (לפעמים מילולית). אני מבין שזה ניסיון של היחיד לזעוק את זעקת הכלל, ולכן גם לתת כמה שיותר ייצוג לכמה שיותר דרכי ביטוי, אבל השילוב בין הכללות לבין הכתרה עצמית לא מתיישב היטב. השאפתנות והיומרה אינן תואמות את התוכן הישיר, באופן שאותי מעט הביך דווקא כי הרגשתי את החשיבות שבזעקה. כפי שעופר ציין כאן לא מזמן בסקירה שלו על ״הבלוז של מא רייני״, ההרגשה הזו מהולה בענווה הנובעת מחוסר הבנה אפשרי של התרבות המוצגת ביצירה, ואני גם חש בנוח להוסיף לכך סוג של רגשות אשמה מצידי. כלומר, זה לא שאני מנסה בכוח לאהוב יצירות העוסקות במצוקת השחורים בארה״ב כפי שיוצרים מן הקהילה האפריקאית-אמריקאית מתארים אותה, אלא שאני תמיד מתבאס לא להצליח להתחבר לסוג כזה של סרט ותוהה האם זה בגלל שחסר לי המטען התרבותי הדרוש.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.