• אוסקר 2020/21: המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי
  • ״Fireball: Visitors from Darker Worlds״
  • יומני האפלצ'ים
  • זורקת
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 35
  • אימת החודש - נובמבר 2020
  • מבט על הקולנוע הנורדי 2020: מה לראות
  • ״כל החיים לפניו״, סקירת נטפליקס
  • הצעה גורלית
  • פסטיבל הקולנוע הגאה 2020: שלושה סרטים נוספים
  • מתמודדי האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר - 3
  • ״הכישוף״ זכה לרימייק עכשווי, ההשוואה בלתי נמנעת
  • ״לגמרי תחת שליטה״, סקירה דוקומנטרית
  • סקירה סקנדינבית כפולה: ״תקווה״ ו״צ׳רטר״
  • סקירה כפולה: סרטי אימה חדשים בדרכם לאוסקר

פסטיבל הקולנוע היהודי 2020: מדריך והמלצות

11 בנובמבר 2020 מאת מערכת סריטה

אפשר לדעת שאנחנו נמצאים בשנה משונה, אם צריך עדיין הוכחות לכך, מעצם העובדה שפסטיבל הקולנוע היהודי מקדים את פסטיבל הקולנוע של ירושלים. זאת בעוד הראשון נודע לרוב כמהדורת החורף של השני, שהוא אירוע קיצי במהותו. אבל בשנת 2020, הפסטיבל היהודי יהיה זה המבשר על בואו בעוד חודש של פסטיבל ירושלים, וגם ינסה גם לעמוד בפני עצמו כפי שקרה לא פעם בשנים האחרונות. המהדורה ה-22 של הפסטיבל תהיה מקוונת כמובן, ותקווה אולי להגיע אל קהלים חדשים. החל מהיום, רביעי ה-11 בנובמבר, ועד יום ראשון ה-22 בחודש, ניתן יהיה לשכור וירטואלית את הסרטים שמרכיבים את ההיצע השנתי. כרגיל, הדגש הוא על נושאים יהודיים אבל תתפלאו כמה ז׳אנרים או מצבי רוח שונים מסתתרים בתוכניה. אפשר לרכוש כל סרט בנפרד או לקנות פס חופשי, כל הפרטים וההסברים מצויים באתר סינמטק ירושלים או בקטגוריה הייעודית באתר ארכיון הסרטים.

סרט הפתיחה יהיה ״חמוץ אמריקאי״ (An American Pickle), עם סת׳ רוגן בתפקיד כפול ויידישאי במיוחד (כפי שניתן להתרשם בתמונה לעיל), עליו אפשר לקרוא בהרחבה במדור ״מחכים לתרגום״ של אורון מאמצע הקיץ. הסרט הוא חלק ממסגרת הפנורמה הבינלאומית, שעל שני סרטים נוספים מתוכה תוכלו לקרוא בהמשך. הסרט הנותר מתוכה הוא ״המרגלות״ (A Call to Spy) של לידיה דין פילצ׳ר, על שלוש נשים שגויסו לרגל לטובת בריטניה במלחמת העולם השנייה. במסגרת הקולנוע הישראלי אפשר יהיה לראות שנית את ״הכנסייה״ של ענת תל, עליו כתב עופר בפסטיבל חיפה האחרון, ובבכורה את ״מוות פרטי״ של מריאנה בר, סיפור אהבה ביפו של ימי המנדט הבריטי בין יהודיה וערבי נוצרי. במסגרת הקרויה ״גדולי ההוגים היהודים״, שמות הסרטים מגלים את מושא התיעוד: ״אלברט איינשטיין: מהפכן״, ״לוסיאן פרויד – דיוקן עצמי״, ״מודיליאני״, ו״רות: השופטת גינסבורג במילותיה״.

סרטים תיעודיים חדשים נוספים מסודרים לפי נושא, על שניים מהם תוכלו לקרוא בחלק השני של פוסט זה. האחרים הם ״זיכרון הוא המולדת״ על נשים וילדים שהגיעו אחרי מלחה״ע השנייה מפולין אל אפריקה, ״הצייר״ בו יוצא הבמאי להתחקות אחר ציורים נעלמים של סבו, וגם ״לקדש את השקט״ המציע דיון בחלקה של הכנסייה הקתולית בעליית הנאציזם ובתגובת האפיפיור לזוועות השואה. מסגרת הקלאסיקות תתהדר בעותק מחודש דיגיטלית במלאות 25 שנים לסרטם של שמאול הספרי וחנה אזולאי-הספרי – ״שחור״. לצידו יוקרנו במסגרת זו סרט פולני מ-1938 בשם ״מיר קומען אן״ על חיי היהודים בתקופה, וסרט קצר מליטא בשם ״בחיפוש אחר הגאון מוילנה״. וקצת יותר בהרחבה על ארבעה סרטים מתוך ההיצע הכולל של פסטיבל, עליהם כתבו עופר ואורון, יחד עם ההמלצה הקבועה להיעזר באתרים לעיל לכל הפרטים.

התנגדות
Resistance

באדיבות פורום פילם

מה עושה פנטומימאי בזמן השואה? זו לא התחלה של בדיחה על שתיקתה של אירופה אלא נקודת המוצא העלילתית לסרטו של ג'ונתן ג'קובוויץ, החוזר אל מלחמת העולם השנייה דרך עיניו של מרסל מרסו. האיש שהוא שם נרדף לאמנות הפנטומימה עבר את התקופה האיומה בצרפת בהצלת ילדים יתומים, ולחימה לצד המחתרת של העיר ליון. המחתרת היא זו שנתנה את שמה ליצירה, אגב, למרות שבעברית השם הנבחר הוא ״התנגדות״, כמו סרט אחר על השואה מתחילת המאה. מי שמגלם את מרסו הוא ג׳סי אייזנברג, שהיותו יהודי ומתולתל די מסכם את נקודות ההשקה בינו ובין הפנטומימאי. אייזנברג מביא לתפקיד את הנוירוטיות שלו ולמזלו מרסו היה מצוי בשנים ההן בתקופה המדברת שלו, מחפש את דרכו כאמן צעיר וכבן לקצב בשטרסבורג. אנו מלווים אותו מ-1938 ועד 1945, החל מן האירוע ששינה את חייו כשהתנדב לבדר את יתומי גרמניה היהודים שהגיעו לעירו ועד להפיכתו למבריח וללוחם בנאצים. כישורי הפנטומימה שלו אמנם לא סייעו לבלבל את האויב, אבל הופתעתי לגלות עד כמה יריקת אש ושאר אימוני קרקס יכולים להיות שימושיים.

הבמאי בוחר לפתוח את סרטו בפרולוג על משפחה יהודית בגרמניה רגע לפני שהכל משתנה, סצנה בה מככב אדגר רמירז ששיתף פעולה עם הבמאי ב״ידי האבן״, גם הוא סיפור על אייקון יהודי. כשבסצנה הבאה מגיע אד האריס בתור המצביא האמריקאי ג'ורג' פאטון, התחלתי לתהות לגבי רוחב היריעה וכמות הפרצופים המוכרים. אלא שהאריס רק עולה לבמה מול חיילים אמריקאים בנירנברג המשוחררת כדי לספר להם ״סיפור״ (כלומר את הסרט כולו), בהחלטה תסריטאית תמוהה של הוספת מסגרת עלילתית. כיוון שזו מגיעה אחרי אותו פרולוג ולפני עוד כמה סצנות שרק יכירו לנו את הגיבור בשגרתו, כשהיה מרסל מאנגל הצעיר, התוצאה היא שלוקח לסרט הרבה מאוד זמן להתניע. אבל בתוך שעתיים של זמן מסך כן מסתתר סרט מוצלח של כשעה וחצי.

זה לא תמיד בזכות אייזנברג, שאינו מרסל מרסו כי כזה היה רק אחד. מבטא צרפתי קל שהולך ובא והאנטגוניזם הנודף מן השחקן תמיד לא מסייעים לעיכול. אלא שסביבו מתקבצות דמויות משנה בדרגות עקביות יותר של הצלחה (כולל בגזרת המבטאים). קלמנס פואסי מגלמת את האופציה הרומנטית עבור מרסו, שהופכת להיות דמות מעניינת בפני עצמה. פליקס מואטי (״סיפור כיסוי״) וגיזה רוהריגהבן של שאול״) הם קרובי משפחתו של הגיבור המציבים בפניו אתגרים ליציאה מן הקונכיה שלו. המצטיין בעיניי הוא מתיאס שווייגהופר (״מבצע ואלקירי״, ״גיבורים במצולות״) בתפקיד קלאוס ברבי, מפקד הגסטפו ו״הקצב מליון״, שצריך להתמודד כאן מול בן הקצב משטרסבורג. לכאורה זו לא חוכמה לציין את תפקיד הנבל, מן המנוולים שבהיסטוריה, אבל השחקן מצטיין לא רק בפן המרושע והרובוטי אלא בעיקר ברגעים קטנים של החצנת רגשות אנושיים מפתיעים. אלה הרגעים היותר מצמררים בסרט, המבקש גם לשרטט מלחמה לא רק על חירות אלא גם על כוחה של האמנות – להציל חיים, להעניק להם משמעות, או אפילו רק לבדר ולהיות גשר בין בני אדם.
(אורון שמיר)

שבעה בייבי
Shiva Baby

קרדיט צילום: אמה סליגמן

לאחר הצפייה בסרט הביכורים של הבמאית אמה סליגמן, גליתי כי מדובר למעשה בפיתוח לסרט באורך מלא מסרט קצר של הבמאית, המבוסס על אותה עלילה. לא מדובר בתגלית מפתיעה, שכן היו ב"שבעה בייבי" כמה נקודות בהן חשתי כי הסרט מעט מתאמץ מדי להאריך את הסיטואציה, או ממחזר סוג דומה של סצנות. הדבר נובע גם מכך שהסיפור המרכזי הוא די פשוט. דניאל היא אישה צעירה המגיעה יחד עם הוריה לניחום אבלים בשבעה, אחרי שהחמיצה את ההלוויה ותוך שהיא לא בדיוק זוכרת מי בעצם מת. בשבעה היא מגלה להפתעתה כי ההורים שלה מכירים את הגבר עמו היא שוכבת, ומערכות השקרים שסיפרה הן להוריה והן לאותו גבר (שגם הוא הסתיר ממנה חלקים מן האמת) מתנגשות ומעמידות אותה במצב של מבוכה תמידית. המבוכה גדלה גם משום שהיא לא לגמרי החליטה מה היא רוצה לעשות בחיים, ודומה כי היא רואה בעצמה ככשלון הן בעיני האידיאל של מימוש עצמי של הקהילה היהודית-אמריקאית-ליברלית, והן מול חברת נעורים בת גילה שדומה כי החיים שלה מאורגנים בצורה הרבה יותר מרשימה.

ההומור בסרט נובע מסדרה ארוכה של סיטואציות מביכות שהופכת למביכות יותר, גם בגלל פרטים נוספים אותם אנו לומדים וגם בשל החלטות שנויות במחלוקת של דניאל במהלך האירוע. בניסיון להציל משהו מן העצמאות שלה היא קורסת יותר לתוך עולם העמדות הפנים של ניחום האבלים / מפגש חברתי יהודי. לזכות התסריטאית-במאית יש לומר כי בניית העולם של הסרט אמינה ומדויקת. הסרט מציג את האחדות הקהילתית ואת הזיוף והצביעות במראית העין של הנחמדות, בייחוד בעימות מול מערכת יחסים מינית בעייתית מכמה וכמה סיבות המרחפת לאורך הסרט.

גם קאסט השחקנים טוב מאוד, למשל פרד מלמד (יהודי טוב שגילם את האיש הרציני ב"יהודי טוב") בליהוק המתבקש כאביה של דניאל, ובעיקר רייצ'ל סנוט בתפקיד הראשי. היא מפגינה הן תזמון קומי משובח והן כאב שעובר, למרות שהיא מגלמת דמות די לא סימפטית. יש לסנוט כשחקנית מספר איכויות המזכירות את לנה דנהאם, דבר המתחבר לתסריט ולסיטואציות אשר נראה כי באו מעולם לא רחוק מן הסגנון של דנהאם ככותבת. אז לחובבי "בנות" הסרט הזה בהחלט מומלץ, אבל קחו בחשבון מספר הסתייגיות: כל הדמויות שאנו לומדים להכיר הן די צבועות ולא מעוררות חמלה (אולי פרט לאישה היחידה בסרט שאינה יהודיה), יש מעט מאוד רגעים מצחיקים ממש לעומת הרבה בדיחות סבירות, וכאמור יש חזרה מסוימת על אותן סיטואציות ופנייה רבה מדי להשתבשות הדברים. לצד זאת, יש לציין כי הבמאית יודעת לעבוד היטב עם ניגודים בין התרחשויות שונות באותה הסצנה ואף באותו הפריים, וכי סצנת הסיום של הסרט, הממשיכה את השבעה אך לוקחת את הסרט למקום אחר, נהדרת למדי בפני עצמה.
(עופר ליברגל)

הבית ברחוב ואנזה
The House of Wannsee Street

דומה כי אף פסטיבל קולנוע יהודי לא יהיה שלם בלי סרט בו במאי או במאית חוזרים לעבר המשפחתי הלא לגמרי ידוע באירופה בכלל או גרמניה בפרט. לכן, סרטה של הבמאית פולי מרטינז קפלון לא בדיוק יפתיע או יחדש בסגנון שלו, אם כי כמו סרטים דומים אחרים בנושא – משהו בסיפור מצליח לרגש ואף להפתיע לפרטים. קפלון מתחילה את המסע שלה משתי סיבות. הראשונה היא שהבן שלה החליט לחגוג בר מצווה. זה מפתיע אותה כי למרות שיש לה שורשים יהודים מצד האם, היא או בעלה מעולם לא ניהלו אורח חיים יהודי ולמעשה המשפחה שלה התנצרה בנקודת זמן מסוימת בעבר. הדבר השני שמוציא אותה למסע הוא הרבה מאוד חומרי גלם על העבר המשפחתי, שהיא מוצאת מאופסנים אצל דודה קשישה שלא ממש התסכלה עליהם במשך שנים. מדובר בצילומי סטילס איכותיים ואמנותיים החל מן המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20, וגם סרטי 8 מ"מ בתקופה בה צילום סרטים ביתיים היא דבר חדש מאוד. קפלון חוזרת לשיחות עם אמה ואחיותיה על ילדותן ועל העבר, שמשורטט על מפה חובקת עולם. מתברר כי האגף הנידון במשפחה נדד לא מעט החל מעליית הנאצים לשלטון ופחות או יותר עד עכשיו: הבמאית היא ארגנטינאית, אולם סבתא נולדה בגרמניה, סבה נולד באוקריאנה ואמה נולדה במצרים. אל מפה הזו יתווספו במהלך הסרט עוד נקודות במקומות שונים באירופה ודרום אמריקה.

הבמאית יוצאת למסע לחיבור עם שורשיה, להבנת הסיבות לעזיבת אירופה ולהתבוללות של המשפחה, כולל ויכוח ארוך בשאלה האם הם עדיין יהודים או איזה חלק היוותה הזהות היהודית בחיי הדורות הקודמים. כותרת הסרט מתייחסת הן לבית המפואר במזרח ברלין עליו ויתרה המשפחה באמצע שנות השלושים, והן לבית אחר באותו רחוב בו נערכה "ועידת ואנזה" בה הוחלט על הפתרון הסופי לבעיית היהודים ועל דרכי הביצוע. משמע, העבר היהודי מצוי כמעט בשכנות למקום בו הוחלט על השמדת היהודים והריגתם והוא מסופר על ידי בת למשפחה אשר ברחה מן הנאצים (והוסיפה לברוח מרודפים אחרים לאחר מכן). משפחה שלמעשה ויתרה על הזהות היהודית שלא בטוח כי הייתה איתנה מזה מספר דורות. גם ביקור בגרמניה ובקברים מן העבר לא לגמרי פותר את שאלת הזהות, אם כי בסופו של דבר הבמאית מנסה לייצר תחושה של המשכיות ולא רק של חקר העבר. המאגר של העבר הויזואלי מתחבר עבורה גם עם ההווה, ואף כי רוב הסרט מוקדש לשיחה עם הדור הותיק יותר, בפתיחה ובסיום יש מקום מיוחד לילדיה של הבמאית, דבר אשר מצליח בדרכו לתת תחושה של אופטימיות. בין הרגעים החזקים של הסרט יש גם לא מעט סצנות בעלות משמעות רבה למשפחה של הבמאית, אולם עבורי הן היו פחות ספציפיות כצופה. ייתכן וזה רק בגלל שראיתי כבר מסעות דומים בקולנוע התיעודי.
(עופר ליברגל)

השיעור
The Lesson

סרטה של אלנה הורן משלב בין הפרטי והלאומי ובין העבר וההווה, סביב נושא משותף – חינוך. ספציפית, חובת הלימוד של השואה בבתי הספר בגרמניה, אולי המדינה היחידה מלבד ישראל המעמתת עם הנושא בני ובנות נוער באופן ממושך ובמסגרת חינוכית. הבמאית מתחילה מזיכרון הפעם הראשונה בה פגשה יהודי בן גילה, מה שקרה רק אחרי שיצאה אל העולם מעיירת הולדתה הקטנה, בה נחשפה לזוועות הנאציזם רק דרך שיעורים בתיכון. הצופה הישראלי ייזכר במפגש דומה שאולי חווה מן הכיוון השני, כשבאופן אישי אני יכול להעיד שכאשר זה קרה לי במציאות מצאתי מולי אדם הבקיא בזוועות ההיסטוריה שביצעה המדינה שלו לא פחות ממני. החשיבות של לימודי השואה בגרמניה מודגשת בסרט אבל גם מובנת מאליה עבור הקהל של הפסטיבל הזה, והסרט מבקש להביא לדיון זוויות נוספות.

ראשית, הבמאית עקבה במשך כמה שנים אחר תלמידות ותלמידים מבית הספר בו למדה בעצמה בעבר, מחשיפתם הראשונה לנושא ועד התבגרותם אל תוך ההבנה של סיפורי הסבים והסבות שלהם לעומק. זה אולי נשמע כמו גרסה גרמנית של ״התבגרות״ הלינקלייטרי, בשל המעקב אחר אותם מתבגרים ומתבגרות במשך שנים, אבל הדגש הוא תמיד סביבתי יותר. באופן אישי מצאתי עצמי מזדעזע מול רגעים בהם אחת הנערות מספרת כי משפחתה מציעה לה לא להאמין לכל מה שהיא לומדת על גרמניה הנאצית בבית הספר, או מחוסר היכולת של חלק מהצעירים לקשר בין סלידתם ממשבר הפליטים באירופה לבין שיעורי ההיסטוריה (מבלי להשוות כמובן). הניאו-נאציזם קיים גם בגרמניה על אף כל החינוך המתואר בסרט, ומוצג כתופעה עכשווית שאף הסתננה ליציעים של קבוצת הכדורגל האהודה בורוסיה דורטמונד.

כאן נכנסת לתמונה ההחלטה האמנותית הנוספת של הבמאית, המשלבת בסרטה קטעי ארכיון מבתי הספר בתקופת גרמניה הנאצית, שם הוכשרו הילדים להיות חיילים עתידיים ברייך השלישי. יש כאן לא רק דיון על הצד האפל והמואר של פדגוגיה לעומת דמגוגיה, אלא גם בחינה של עצם שיטות החינוך השונות המוצגות בסרט ומחשבות על יעילותן – הן מבחינת החומר הנלמד והגישה אליו והן מבחינת הגיל מלא רגשי המרד של הסופגים את הידע, אפילו כשמדובר בנוער צייתן יחסית כמו בגרמניה (ואולי בעצם גם זו בעיה). התזה של היוצרת מעלה שאלות גדולות ומותירה אותן באוויר, חלקן גדולות מדי וניטחות בקרקע ואחרות מתפוגגות במהרה במהלך השעה המרכיבה את היצירה. בסופו של דבר זהו סרט אישי מאוד וצנוע למדי, של במאית המהווה דור ביניים מקשר בין הילדים מקטעי הארכיון שלא יודעים עד כמה מוחם נשטף, לבין צעירי וצעירות גרמניה של היום שתפקידם להכיר בעבר על מנת שההיסטוריה לא תשוב.
(אורון שמיר)


/// תודה ליח״צ ולצוות הפסטיבל על הגישה המוקדמת לסרטים ועל התמונות בפוסט זה

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.