"המכשפות" – הספר והסרטים: רוג מול זמקיס, יוסטון מול הת'וואי

לא מעט גבות התרוממו כאשר נודע שהבמאי זוכה האוסקר רוברט זמקיס עומל על גרסה חדשה לסרט האימה-לילדים (סליחה: "פנטזיה אפלה") הפולחני "המכשפות". זה לא היה רק כי זמקיס לא עשה שום סרט שראוי את הזמן שלנו מאז 1997, ומה הוא צריך עכשיו להיכנס לטריטוריות שכבר נוצחו ב-1990 על ידי ניקולס רוג, אלא בעיקר כי לא היה ברור מה המשיכה של זמקיס לחומר הספציפי הזה.

"המכשפות" (The Witches) הוא לפני הכל ספרו של רואלד דאל. הוא פורסם ב-1983 ונחשב לקלאסיקה, כמו שאר יצירותיו, ביניהן "מטילדה", "צ'ארלי וממלכת השוקולד", "העי"ג", "מר שועל המהולל" ו"ג'יימס והאפרסק הענק" (ברשותכם, אניח כרגע לידיעות על היותו של דאל אדם איום ונורא). ב-1990, הגיע הבמאי ניקולס רוג, ובחסות ג'ים הנסון הרים לספר עיבוד קולנועי שעשה טראומות לאיזה דור או שניים מאז.
שלושה עשורים חלפו, והנה האיש מאחורי "בחזרה לעתיד", "מי הפליל את רוג'ר רביט" וזוכה האוסקר לשנת 1994 "פורסט גאמפ" החליט שזה מה שהוא רוצה לעשות אחרי רצף כישלונות די מטלטל שכלל את "ברוכים הבאים לעולם שלי" (אל תשאלו), "בעלי ברית" ו"על חבל דק".

לקראת הצפייה בסרט החדש קראתי לראשונה את ספרו של דאל, בתרגום לעברית על ידי נטלי נתיב-עירוני ובהוצאת מרגנית, ועדיין לא הצלחתי למצוא את התשובה להיקסמות של זמקיס בן ה-69 מהסיפור. אבל אז צפיתי שוב בגרסת רוג, בכיכובה של אנג'ליקה יוסטון, והבנתי הכל. או לפחות, פיתחתי תיאוריה סבירה בהחלט. וכל זה קשור לסרט הטוב ביותר של זמקיס, וזה שהכי פחות מזוהה עמו – "המוות נאה לה".
ביצירת המופת הסאטירית של זמקיס מ-1992 יש אמנם מכשפה, אבל זה לא העיקר. מה שמחבר בין שני הסרטים האלו הוא נשים שנאלצות לחיות בכסות גוף שלא מתאים להן, ושאותו הן מנסות לתחזק לשווא. שפת הגוף של יוסטון ב"המכשפות", כאשר היא מסדרת על עצמה את העור המזויף והפאה המגדרת, זהה לחלוטין למה שעושה מריל סטריפ לאחר שצווארה נשבר בעקבות מכת האת, או כשגולדי הון מנסה להצמיד את שאריות הצבע הדבוקות לפניה.
אני בכל לבי מאמין שזמקיס צפה ב"המכשפות" של רוג והתאהב בו, ולכן גנב לא מעט ממנו ל"המוות נאה לה" ואולי אפילו שלח את שחקניותיו כדי ללמוד את הופעתה של יוסטון. אחרי שלושים שנה, סוף סוף הגיעה ההזדמנות שלו לספר את הסיפור הזה, ובחסות שני ענקים: גיירמו דל טורו על התסריט, ואלפונסו קוארון על ההפקה. איך אפשר לסרב?

בזמן שהגרסה הקודמת זכורה לטובה, זו החדשה של זמקיס זכתה לתגובות איומות במיוחד, די זהות לאלו ששאר יצירותיו מקבלות מאז "קונטקט". הגרסה המחודשת גם נאלצה לוותר על השאיפה להיות מוקרנת על המסך הגדול בעקבות הקורונה, והגיעה הישר ל-HBO MAX.
על מנת לא לתת יד להפצת שמועות שווא, בחרתי לבדוק את העניין בעצמי, והקדשתי יום שלם לקריאת הספר ולצפייה בשתי הגרסאות (זה הסתכם במשהו כמו שש וחצי שעות במצטבר), ולראות האם המעמד של הסרט הישן עדיין תקף, והאם החדש באמת מקרטע.

"המכשפות" – 1990

את סרטו של ניקולס רוג סביר להניח שהעולם זוכר היטב בזכות סצנה אחת. למעשה, הייתי אפילו מהמר שרוב האנשים מכירים אך ורק את הסצנה המדוברת וכלל לא ראו אותו מתחילתו ועד סופו. מדובר כמובן ברגע המתרחש בערך חצי שעה פנימה, ובו איב ארנסט (אנג'ליקה יוסטון), יו"ר האיגוד נגד התעללות בילדים אך למעשה מכשפה אימתנית, פוקדת על חברותיה בחדר הכינוסים במלון להסיר את הפאות, וחושפת את פרצופה האמיתי – וזה פרצוף שאף אחד לעולם לא יישכח.
הסצנה הזו היא מחרידה, מפחידה ובאה כהלם טוטאלי למי שלא הכיר את הספר. כנראה שלא היינו צריכים לצפות למשהו אחר מהאיש שאחראי לאחת מסצנות השיא המפחידות ביותר בכל הזמנים ("המבט" מ-1973), ובאמת שלא ברור מה חשבו כשנתנו לו לביים סרט ילדים.

"המכשפות" מספר על לוק, ילדון בריטי שהוריו נהרגו, וחי עם סבתו הנורבגית והאוהבת. כאשר היא חשה ברע והם מבינים שלא יוכלו לנסוע יחד לחופשה הסקנדינבית עליה חלמו, הם מתפשרים על זמן איכות במלון בריטי נעים. הם מגיעים למקום, ולוק מחפש פינה לאלף בסתר את עכבריו הלבנים הרחק מעיניו של מנהל המלון (רואן אטקינסון). הוא מתפלח לאולם הכנסים של המלון, שם תוכניותיו נגדעות כאשר נכנסות פנימה כל חברות האגודה למניעת התעללות בילדים, אשר מנהלות שם מפגש שנתי. נסתר מאחורי הפרגוד, לוק מגלה שהנשים בכלל לא מעוניינות בטובת הילדים, אלא להפך. מדובר בכנס מכשפות בריטיות, המובלות על ידי המכשפה העליונה הבינלאומית, והן מתכננות להפוך את כל ילדי אנגליה לעכברים בעזרת שיקוי קסמים – בדיוק הדבר ממנו הזהירה אותו סבתו של לוק כל השנים הללו. לוק מתגלה ברגע האחרון של הכינוס, נתפס והופך לעכבר ממש כמו ילד אחר מהמלון, ברונו הגרגרן.
שני הילדים-עכברים ממהרים לחדר של הסבתא, שם הם מתכננים איך להתנקם במכשפות, גם כאשר הם מבינים שזה ישאיר אותם עכברים לנצח.

את התסריט לגרסת 1990 כתב אלן סקוט, שממש בימים אלה כאשר הוא בן 81, יצאה לעולם הסדרה החדשה שיצר, "גמביט המלכה" בנטפליקס. העיבוד שלו לא סוטה בהרבה מהמקור, מלבד שינויים של כמה רגעים בשביל להעצים את המתח (מרדף המכשפות בעקבות לוק) או לצמצם את הטרגדיה (בספר לוק נוכח בתאונה שלקחה את הוריו, בסרט הוא נפקד מהרגע הזה), חיזוק הקשר בין הסבתא והמכשפה הראשית, והפיכת אותה סבתא למספרת הסיפור במקום לוק. עם זאת, ההבדל הגדול ביותר הוא בדקות הסיום, בו לסרט התווסף סיקוונס דאוס-אקס-מאכינה מיותר שאמור להקל במעט את הסיום של הספר.
ניינטיז, לך תסמוך עליהם.

ניקולס רוג היה בן 62 כשביים את הסרט, מאחוריו קריירה מפוארת כצלם ("פרנהייט 451", "הרחק מההמון הסוער") וכבמאי ("המבט", "האיש שנפל מכוכב אחר"). הוא באמת הבן אדם האחרון שהייתם נותנים לו לעשות סרט לילדים, אבל כנראה שהעולם היה קצת אחרת בסוף האייטיז באנגליה כי זה איכשהו קרה. אבל מה שכן, האיש יצר קלאסיקה, בעיקר כי הוא יכל לקחת דברים אל הקצה. כך יצא ש"המכשפות" נשאר בתודעה בזכות הרגע המדהים בו איב ארנסט מורידה את העור שעל פניה בכנס, אבל האמת היא שיש בו הרבה יותר מזה. כאמור, זאת אפילו לא הסצנה הכי מטרידה בסרט, אם אתם שואלים אותי. פשוט כנראה רוב ילדי התקופה הפסיקו את הצפייה לאחר מכן, ולא הגיעו לשלב שבו ברונו הופך לעכבר. זה לגמרי מנצח.

אמנם הסיפור של "המכשפות" איננו הברקה גדולה במיוחד, זה בהחלט לא הסרט הגדול ביותר של רוג, ולגלות שבערך לחמישים אחוז מהמכשפות בכנס לוהקו גברים עם סומק ופודרה על הקרחת היה לא פשוט להכלה. אבל יש לו שני דברים שעומדים לזכותו כקלאסיקה: לילדים זהו הזעזוע כמו גם האפקטים המופלאים (המעבר בין עכברי בובה לעכברים אמיתיים נוגע בשלמות), אך למבוגרים זה משהו אחר בתכלית. כי עם כל הכבוד לצילום המצוין של הארווי האריסון והאיפור המדהים של סטיבן נורינגטון וכריסטין בוורידג', הסרט הזה צריך להיזכר לנצח בזכות מישהי אחרת לגמרי – אנג'ליקה יוסטון.
אני לא בטוח אם יצא לי להתבטא לפני כן על האישה הזו בסריטה, אבל בעיני אנג'ליקה יוסטון היא אלילה. היא כוח מעולם אחר. כמי שהתבגר לקראת שנות התשעים, המפגש הראשון שלי ושל האישה המפוארת הזו היה ב"משפחת אדאמס" (שנה אחרי "המכשפות"), כלומר שש שנים אחרי האוסקר שלה בזכות "הכבוד של פריצי" אותו ביים אביה, ג'ון. יוסטון הייתה מועמדת גם על "שונאים, סיפור אהבה" ו"הנוכלים" די בסמוך זה לזה, אבל הייתה יכולה בכיף לזכות על "שומר הדרך" של שון פן, "באפלו 66", "משפחת טננבאום" וחד משמעית על "50/50". אין בעולם הזה אישה שאני אוהב לפגוש על המסך יותר מאנג'ליקה יוסטון.
הדמות שלה ב"המכשפות" לא עוברת תהליך, נמצאת רוב הזמן תחת איפור כבד, מונוטונית וקריקטוריסטית, אבל יוסטון איכשהו מצליחה להפוך את זה להופעת מחץ, כזו שהעניקה לה באותה שנה את פרסי איגוד המבקרים הלאומי, מבקרי בוסטון ומבקרי לוס אנג'לס (בשיתוף עם "שונאים, סיפור אהבה"). בית ספר למשחק, ואיך עושים משהו שהוא גם גדול ומוגזם אבל גם מלא ניואנסים וייחודי.

לכן אני אוהב את "המכשפות" של 1990 באופן כפול. פעם אחת על כך שהחדיר בי אהבה לעולם האימה כשהייתי קטן מדי בשביל להבין, ופעם שנייה על הנצחת אנג'ליקה יוסטון כמלכת העולם. שתי סיבות טובות למה הסרט הזה, שעל פניו לא היה אמור להחזיק דקה בזיכרון הקולקטיבי, הפך לקאלט נפלא שכזה.
עד כמה זה לא מובן מאליו? הו. טוב ששאלתם.

"המכשפות" – 2020

בדיוק 30 שנה אחרי והנה הגיע עיבוד נוסף לספר, כשהפעם הוא מתהדר בשמות בסדר גודל שזו הקודמת יכלה רק לחלום עליו: זמקיס כבמאי, גיירמו דל טורו ("צורת המים") כתסריטאי ומפיק, ואלפונסו קוארון ("כח משיכה", "רומא") כמפיק – זה אומר שבעה פרסי אוסקר בין כולם. לזה תוסיפו את תסריטאי הטלוויזיה הפופולרי קניה באריס כתסריטאי שותף, וקאסט עם שתי זוכות אוסקר – אוקטביה ספנסר ואן הת'וואי. צוות מהחלומות.
אבל אל מול כל אלו, נדמה שכל הסכינים הושחזו עם בוא "המכשפות" גרסת המילניום החדש, ובמהרה זה הפך להיות פרויקט מהסוג שאיש לא רוצה לקחת עליו אחריות. לעולם לא נדע האם בלי קורונה הסרט הזה היה הופך להצלחת האלווין בקופות הקולנוע, אבל בעולם שמתקיים בעיקר על באזז, למרבה הצער בנקודת הזמן הנוכחית, "המכשפות" גרסת זמקיס נחשב כישלון.

העיבוד החדש שומר על אותה מסגרת עלילתית כמו הספר (ילד יתום שחי עם סבתו המומחית למכשפות, המלון, הכינוס, העיכבור, והנקמה) אבל בכל זאת משנה כמה דברים די בולטים. הראשון הוא הפקעת הסיפור מאירופה של סוף המאה העשרים לטובת ארה"ב של אמצעה. בספר הסבתא היא נורבגית, אך בסרט החדש מדובר באישה מאלבמה, וגם הגיבור איננו לבן, ולא קוראים לו לוק. למעשה אין לו שם בכלל – ממש כמו סרט נטפליקס אחר מהחודש האחרון, גם הוא מבוסס על ספר קלאסי שכבר קיבל גרסה קולנועית מפורסמת.
על פניו מדובר בשינוי די משמעותי, אבל בעולם של העיבוד החדש זו קוסמטיקה בלבד. שינוי צבע העור של הגיבור וסבתו לא משנה את העלילה המרכזית כלל, מלבד אפשרות להוסיף כמה שירי גרוב של הסיקסטיז לפסקול. לא תשמעו אותי מתלונן.
בשונה מהסרט של 1990, הפעם פרטי התאונה הקטלנית זהים לספר, וזה מביא אותנו אולי להבדל המרכזי בין הגישה של זמקיס האמריקאי לבין אלו של דאל ורוג האירופאים – הסנטימנטליות.

"המכשפות" אופיין עד כה בנימה של ציניות ורשעות קלה, אבל בעיבוד האמריקאי אנחנו לחלוטין בטריטוריה של רגשנות. הסרט מתעכב על החלמתו של הילדון מהטראומה האיומה של איבוד הוריו, וממשיך פנימה אל הניסיונות של סבתו להציל אותו. אם בספר מדובר באישה נורדית קשוחה שמעשנת בשרשרת, פה זוהי מאמא דרומית קשוחה-אך-אוהבת שחושפת את כאביה כאשר היא מרגישה שאיננה נותנת פייט למכשפה. גם הסיום צבוע באותם צבעים, אבל לזה לא נכנס כעת כי ספויילרים וזה. בנוסף, כמו בספר הילד הוא המספר, והוא מוביל אותנו במשך כל הסרט, כאילו מזכיר לנו בכל רגע שהוא שרד ושהכל בסדר. או לפחות כך הוא רוצה להציג את הדברים. וזה גם עוד משהו שמאפיין את הגרסה החדשה – בכל רגע נתון הדברים הרבה פחות מאיימים. וכן, זה נכון גם למכשפות.

בחלקו הראשון של הסרט, כאשר הסיפור אותו צרכתי שלוש פעמים שונות באותן 24 שעות קיבלו תצורה אחרת, כלומר אמריקאית-נוסטלגית-מוגזמת, דווקא בירכתי על זה. המעבר לדרום ארה"ב העניק לסרט אלמנט מעניין של מתח בין גזעי (אבל רק על הנייר. בדיעבד הסרט לא עושה בזה שימוש בכלל, ולכן מייתר את הבחירה), והאלמנטים של המוזיקה והעיצוב (גארי פרימן על התפאורה וג'ואנה ג'ונסטון על התלבושות) העניקו צביון אחר לעלילה המוכרת, פתחו לי את הראש והלב למהדורה דומה-אך-שונה של סיפור מוכר. ולגמרי זרמתי עם זה, עד שהגיעה אן הת'וואי, וכבר בסצנה הראשונה שלה הבנתי ששום דבר טוב לא הולך לצאת מזה.

אני לא מתכוון להיכנס לכל הדיון של בעד ונגד הת'וואי, בעיקר בגלל שאני יודע ששום דבר ב"המכשפות" איננו באשמתה. אני מאמין שהיא נתנה את כל מה שיש לה על מנת שזה יעבוד ויותר מזה, אחרי "אושן 8" חזרתי להיות לגמרי בצד שלה, כי כולנו יודעים שהיא יכולה להציל סרט כשנותנים לה את ההזדמנות. אבל הפעם מדובר בנישואים גרועים מאוד. הת'וואי נראה שנהנית פה, ומצאתי כמה תגובות חיוביות להופעה שלה, אז זה סוג של נחמה. לי בגדול נשבר הלב.
דבר ראשון, ברור שהת'וואי לא מתאימה לתפקיד. בכל היקר לי, אין לי מושג איך עשו גרסה חדשה ל"המכשפות" ולא ליהקו את מאיה רודולף. בעיני מדובר בחוסר אחריות שאין לשתף אתו פעולה, אבל למה שמישהו יקשיב לי. אם לחזור להת'וואי, לא התסריט ולא הבימוי מאפשרים לה לצאת מזה בכבוד. היא מחליפה מבטא בערך כל סצנה, מגרמני לנורדי ולסוג של מוגבלות אין לי מושג, אבל לרגע לא מאיימת או מפחידה באמת. וזה אלמנט קטלני לסרט הזה. אם המכשפה העולמית הראשית לא מחדירה פחד בנוכחים, שום דבר מסביב לא יעבוד. ואכן, החל מהמערכה השנייה של הסרט שום דבר לא מסתדר, הכל מרגיש בכוח, והת'וואי האומללה מסובבת את המחוגה עד ל-11 כשכולם מסביבה נמצאים על איזה 6. אפילו אוקטביה ספנסר מנסה גם היא לעשות ככל שהיא יכולה, אבל בהיעדר בימוי ראוי היא הולכת לאיבוד ממש כמו השאר, בעיקר כשהיא צריכה לשחק מול עכברים ממוחשבים.

לגבי זה, הבחירה באנימציה ממוחשבת לעכברים לא מוכיחה את עצמה כלל, ואפילו גורמת לסרט להיראות גרוע יותר מגרסת 1990. מישהו בלטרבוקסד כתב שזה כמו משחק מחשב מבוסס ל"רטטואי" ולא נותר לי אלא להסכים. איזה רבע מהסרט הוא אנימציה שלא משתלבת טוב עם הצילומים האמיתיים והכל מרגיש נמהר מדי. וזה מוביל לבחירה תסריטאית ארורה אחרת של הגרסה החדשה, והיא להפוך את עכברית המחמד של הגיבור לקורבן נוסף של המכשפות, בקולה של קירסטין צ'נוות'. זה כבר לגמרי ברמה של טמטום וחוסר היגיון לעולם הפנימי של "המכשפות". אני מניח שהבחירה הייתה כדי להוסיף עוד קול נשי עצמאי לעלילה, אבל זה בעיקר מגחיך את הכל.

בזמן שאני מבין מה משך את זמקיס לפרויקט (זה הזמן לחזור לפסקאות הפתיחה, אם דילגתם עליהן), הוא לא היה האיש הנכון לעדכן את הספר של דאל לדור חדש. הוא הוציא סרט פרווה ומלאכותי, נטול עוקץ או עניין, די מרדים ודי נטול אישיות, כזה שאין לו שום סיכוי להיות פולחני כמו זה שנעשה לפני שלושים שנה.
אנחנו, ילידי שנות השבעים והשמונים, כנראה שנתייצב תמיד לצפות בסרט החדש של רוברט זמקיס כי אנחנו יודעים מה הוא יכול לעשות. ממש כמו טים ברטון. כמו פרנסיס פורד קופולה. אבל האמת היא שזה מתחיל היות נואש למדי.