• במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 34
  • אוסקר 2020/21: המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי
  • אימת החודש - נובמבר 2020
  • מבט על הקולנוע הנורדי 2020: מה לראות
  • ״כל החיים לפניו״, סקירת נטפליקס
  • הצעה גורלית
  • פסטיבל הקולנוע הגאה 2020: שלושה סרטים נוספים
  • מתמודדי האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר - 3
  • ״הכישוף״ זכה לרימייק עכשווי, ההשוואה בלתי נמנעת
  • ״לגמרי תחת שליטה״, סקירה דוקומנטרית
  • סקירה סקנדינבית כפולה: ״תקווה״ ו״צ׳רטר״
  • סקירה כפולה: סרטי אימה חדשים בדרכם לאוסקר

במיוחד להאלווין: טרילוגיית "צמאי הדם" של מישיו יאמאמוטו (1971-1974)

30 באוקטובר 2020 מאת אור סיגולי

אמנם אימת החודש של אוקטובר כבר מאחורינו, אבל אין סיבה לא לציין את האלווין שוב אם אפשר. חג ליל כל הקדושים האמריקאי ספג, כמו כל דבר אחר, מהלומה רצינית בעקבות הקורונה, אבל, כמו האימרה הידועה, אהבה לסרטי אימה אפשר להגשים גם בקפסולות.
לטובת האלווין 2020 הלכתי למקום קצת איזוטרי, אבל כזה ששווה להכיר – טרילוגיית "צמאי הדם" של הבמאי היפני מישיו יאמאמוטו, אותה ביים בין 1971 ל-1974. חברת Arrow הוציאה לאחרונה את שלושת הסרטים במארז בלו-ריי מהודר, אבל אני צרכתי את הטרילוגיה דרך אתר הסטרימינג החוקי והחביב מאוד tubi, שם נמצאים לא מעט כותרים בחינם (עם תרגום לאנגלית בלבד), הכוללים הפסקות פרסומות נדירות-עד-חסרות-משמעות-לחלוטין. מומלץ להוסיף למועדפים למקרה שאתם מחפשים משהו מהשוליים.

בעולם המקוון, הרבה אינפורמציה על מישיו יאמאמוטו לא הצלחתי למצוא, אבל המעט שכן קיים משאיר המון מקום לשאלות. הוא נולד בשנת 1933, ואת הקריירה הקולנועית שלו החל כעוזר במאי בסוף שנות החמישים. הקרדיט הראשון שלו הוא על "כס הדמים" של קוראסווה. כשהיה בן 36, בשנת 1969, עשה את סרט הביכורים שלו ואז נכנס לטרפת שהובילה אותו לבימוי שישה סרטים באורך מלא וארבע סדרות טלוויזיה – כל זה בתקופת זמן של שמונה שנים בלבד. ב-1976 נעצרת הפילמוגרפיה שלו עם פרויקט טלוויזיוני בין שני חלקים. עם זאת, שנת מותו היא ב-2004.

את חותמו על עולם האימה הותיר יאמאמוטו בזכות טרילוגיה שקיבלה את השם "צמאי הדם" הכוללת את "בובת הערפד" מ-1970, שהוא גם היוצא דופן מהחבורה, "האגם של דרקולה" שנה לאחר מכן, ו"הרוע של דרקולה" ב-1974.
דרקולה, אותו מוצץ דם אירופאי שמקורותיו הם הספר של בראם סטוקר מ-1897, איננו ממש חלק מהתרבות היפנית, ואם תהיתם לגבי השילוב המוזר, דעו שזו אך ורק המצאה של המפיצים האמריקאים. הם הוסיפו את שם המפלצת כדי לרכוב על הפופולריות שלה. למעשה, בסרט הראשון אין בכלל ערפדים.
עם זאת, הטרילוגיה בהחלט שואבת השראה מסרטי דרקולה, או יותר נכון יהיה לומר שהיא מחקה את סרטי האימה הגותיים של האולפן הבריטי האמר, שהיו מאוד פופולריים בשנות החמישים והשישים, ובעקבותיהם מוכר כריסטופר לי בתפקיד הרוזן.

בובת הערפד

טרילוגיית "צמאי הדם" לא נכנסה חזק מדי לקאנון האימה, ואפשר להבין למה. הדבר הראשון הוא עניין תרבותי, כנראה. האימה היפנית התפרסמה בעקבות סרטי הרוחות המסורתיים, מ"אוגטסו" כמובן, ועד לגל החדש של שנות התשעים, שהוביל בעיקר הידאו נאקאטה ("רינגו" שהיה הבסיס ל"הצלצול" ו"מים אפלים" בין היתר). הסרטים של יאמאמוטו גולפו מחומר מערבי, וזה כבר יש מספיק ממנו… ובכן, במערב.
בנוסף יש גם את הסרטים עצמם, שלא בדיוק הולכים ומדברים כמו הקאלט שאנחנו רגילים ומכירים. "צמאי הדם" רחוקים מלהיות טראשיים ועל אף העלילות הצ'יזבטיות יש בהם כנות רבה ואפס אירוניה. בנוסף אלמנטים מהם התיישבנו מאוד, וקשה להגיד שהם סרטים מפחידים במיוחד, או שיש בהם אלמנט של קיצוניות או זעזוע.

מה שכן יש להם, ובגלונים, זה פסקול מפואר, עיצוב מהמם ועבודת מצלמה יוצאת מגדר הרגיל. על שניים מהסרטים, וגם הטובים יותר בעיני, עמל יאמאמוטו עם הצלם קאוזטמי הרה ויחד הוציאו פריימים נפלאים בזכות שימוש משובח בצבעים ובעומקים, כמו גם מיזנסצינה מעולה. כך שגם אם יש בהם רגעים מטופשים פה ושם, וקשה לומר שהם יעשו לכם סיוטים, הם עומדים נפלא כיצירות אומנות קולנועיות. ואם כל זה לא מספיק משכנע, האורך הממוצע שלהם הוא 75 דקות.

"בובת הערפד" / "אימת הבובה צמאת הדם" – The Vampire Doll

הסרט הראשון של הטרילוגיה (אם כי הסדר לא משנה, לסרטים אין קשר עלילתי) יצא לבתי הקולנוע ביולי 1970. זה היה סרטו השני של יאמאמוטו, והוא נכתב על ידי היוריש נאגאנו ואיי אוגאווה.
הוא נפתח בקאזוהיקו, שנוסע לבית אהובתו, יוקו, ולהתאחד איתה לראשונה מאז פגישתם בארה"ב, לפני שבועות ארוכים. כאשר יוקו לא מגיעה לאסוף אותו מתחנת הרכבת, הוא מחליט להגיע לבית משפחתה באופן עצמאי. נהג המונית מוריד אותו בבית גדול ודי מבודד ביער, שם מקבלים את פניו סוכן הבית המשונה, ואמה של אהובתו, כאשר בפיה חדשות איומות: יוקו נהרגה בתאונת דרכים לפני שבועיים.
שבור לחלוטין ובלי אמצעי תחבורה, קאזוהיקו נשאר שם לבלות את הלילה הגשום, ולאחר שכולם הולכים לישון הוא שומע קול בכי מהדהד בתוך הבית הגדול. הוא יוצא לבדוק מהיכן זה מגיע, ובאחד החדרים נתקל במישהי שנראית בדיוק כמו יוקו. מכה לראשו קוטעת את הרגע, והוא מתעורר הלום לאחר מכן, מנסה להסביר למארחת שלו מה שקרה. היא לא זורמת על העניין.
בהמשך הלילה, קאזוהיקו בטוח שהוא רואה את יוקו רצה אל היער הסמוך ומחליט לרדוף אחריה. הוא מוצא את עצמו מול הקבר שלה, ולפתע היא מאחוריו, חיוורת וקרה, ורק משפט אחד יוצא מפיה: "בבקשה, תהרוג אותי".
זאת הפעם האחרונה שמישהו יראה את קאזוהיקו.

שבוע לאחר מכן, אחותו הצעירה של קאזוהיקו, קייקו, מחליטה שעבר יותר מדי זמן מאז שהיא שמעה משהו מאחיה ונוסעת לביתה של יוקו כדי לברר מה המצב. היא אורזת את הארוס שלה, ויחד הם מגיעים למקום, מרחרחים סביב הבית כאילו היו לילה קריין וסם לומיס המחפשים אחרי מריון (זה לא הפעם האחרונה שסרטו של היצ'קוק יקבל מחווה פה. מרתף עם כיסא מסתובב ודמות שיושבת בגבה למצלמה גם בדרך אלינו. האימג' הזה יופיע גם בסרט השלישי), ואפילו משקרים כדי להישאר את הלילה.
השניים נתקלים בדברים מאוד מחשידים, ואפילו מצליחים ליצור קשר עם הרופא המקומי שמאמין להם, וגם מייצר הקשר שהיה צריך להגיע מתישהו לגבי מלחמת העולם השנייה שהדיה בכל זאת משפיעים על העלילה הזו. בכל מקרה, מסתבר שיש סודות אפלים מאוד בבית, שהולכים שנים רחוקות אחורה.

"בובת הערפד" שונה משאר הסרטים בעיקר בעלילה הצ'יזבטית שלו, באווירה הגותית במיוחד, וכאמור בכך שאין בו ערפדים. למעשה, לי הוא הזכיר יותר סרטי זומבים קלאסיים בסגנון "הלכתי עם זומבי", "הנחש והקשת" של קרייבן, ואפילו רחוק יותר אל "הקבינט של דוקטור קליגארי". אבל העלילה עצמה לא מאוד משנה, אלא העיצוב והצילום שבאמת הופכים את הסרט לחוויה ויזואלית של אימה קלאסית שאמורה לדגדג בעמוד השדרה של כל סינפיל.

האגם של דרקולה

"האגם של דרקולה" / "האחוזה המקוללת: עיניים צמאות דם" – Lake of Dracula

שנה לאחר "בובת הערפד", יאמאמוטו הלך צעד קדימה לכיוון של ערפדים במתכונת קלאסית עם הסרט השני בטרילוגיה, שעל אף שהוא טוב מאוד בפני עצמו, הוא בעיני הפחות מוצלח מבין השלושה הן מבחינת הסיפור (על התסריט חתומים אוגוואה ומאסארו טאקסו) והן מבחינה ויזואלית (הצילום הוא של רוקורו נישיגאקי). וכפי שהזכרתי בפתיחה, אין באמת קשר לדרקולה המוכר.
הסרט מתרחש על אגם – כן, אני יודע. הפתעה מוחלטת – שם אישה צעירה בשם אקיקו (מידורי פוג'יטה בסוודרים נפלאים) מחכה להצעת נישואים מאהובה הרופא הצעיר והחתיך, ומעבירה את חופשת הקיץ עד שתחזור ללמד עם אחותה הצעירה וכלבה ליאו.
יום בהיר אחד מגיעה משאית הובלה לאגם, ומשאירה שם ארון קבורה ללא הרבה הסברים. מאותו הלילה רוע אפל ישתלט על המקום וינסה להשיג את אקיקו, כאשר חלום מפחיד – או שמא זיכרון אמיתי – רודפים את תודעתה.

הניסיון לייצר ממש דרקולה יפני לא עובד הכי מדהים שיש, אבל עדיין מדובר בסרט אימה קטן ונאה. אמנם המיתולוגיה שהסרט מנסה לבנות די מטופשת ולחלוטין חסרת היגיון פנימי, וכמובן שכל מה שקשור לאיפור או תחושת אימה התיישן מאוד, אבל עדיין יש פה כמה דברים יפים. בולטת במיוחד הדינמיקה בין שתי האחיות שכנראה היא החלק המשמעותי בסרט, והדבר העיקרי אתו אקיקו צריכה להתמודד לפני שתנצח את המפלצת.
זה לא שעיצוב הדמויות מבריק במיוחד, אבל לפחות זה איפשר חלופת המשפטים תמוהה שמתחילה כאשר אקיקו מתוודה מול אחותה שמנהל בית הסירות ניסה לאנוס אותה. "הו, זה לא מפתיע אותי." עונה האחות בחיוך ודי ממשיכה הלאה. גם לנו אין ברירה לעשות את אותו הדבר.

"הרוע של דרקולה" / "הוורד צמא הדם" – Evil of Dracula

שלוש שנים חלפו בין סרט הערפדים הקודם של יאמאמוטו וזה הנוכחי, כאשר באמצע עשה סרט נוסף ותשעה פרקים לטלוויזיה. כנראה שהוא היה צריך להתרענן או משהו. אבל לא משנה מה היה הרציונל מאחורי ההפסקה, זה עבד – החלק השלישי בטרילוגיה הוא זה שהולך הכי רחוק, מנסה הכי חזק ועף הכי גבוה.
זה כמובן מצוין, כי יומרה זה בדיוק מה שמבדיל סרטים סבבה מסרטים גדולים. מצד שני, כשהוא מחטיא זה די בגדול.

כמו עם הסרט הקודם, גם הפעם המילה "דרקולה" בכותרת היא המצאה של האמריקאים, אבל הפעם חייבים לומר שהסרט הביא את זה על עצמו. עלילת "הרוע של דרקולה" היא מין שילוב מאוד של הספר של בראם סטוקר (שקיבל קרדיט על עיצוב הדמות. כנראה שאני לא היחיד שראה את הדמיון, והיה פה עניין משפטי) יחד עם "סספיריה". הקטע המפתיע בכל הסיפור הזה, הוא שאימתון הקאלט של דאריו ארג'נטו יצא שלוש שנים לאחר הסרט הזה.
כמו "בובת הערפד", גם זה הנוכחי מתחיל בתחנת רכבת, כאשר הפעם זהו הפרופסור שיראקי (טושיו קוראסווה) שמגיע לעיירה מרוחקת כדי להתחיל משרת הוראה בקולג' הבנות המקומי. כאשר הוא פוגש את מנהל בית הספר, שיראקי מתבשר כי הוא לא סתם בא ללמד, אלא מיועדת לו משרת מנהל בית הספר הבא – חדשות מאוד מפתיעות בשבילו. מה גם שיתברר בהמשך שהמינוי הוצע לכמה לפניו, והם כולם התחרפנו.
זה מאוד דומה למהלך של ג'ונתן האקר ורנפילד ב"דרקולה".

המפגש עם המנהל מביא לדיאלוג החביב עלי בטרילוגיה, כאשר שיראקי מציע את תנחומיו למנהל שאיבד את אשתו לאחרונה, ואומר שהוא "רוצה לחלוק לה כבוד ולעלות לקבר שלה בבוקר". תגובתו של המנהל היא: "אני מעריך את המחשבה, אבל אין צורך. היא פה במרתף". שזה די מושלם.
בכל מקרה, לאחר ששיראקי חולם חלום בלהות על הגברת המתה ועל סטודנטית שנעלמה ללא עקבות, הוא מתחיל להבין שיש דברים אפלים במסדרונות בית הספר, ויחד עם מורה נוסף הם מחליטים לחקור מה קורה לתלמידות, ומה פשר סימני הנשיכה שיש להן מעל השד הימני.

מבחינת הצילום והמוזיקה (של ריישירו מאנאבה), "הרוע של דרקולה" הוא לגמרי הפסגה של הטרילוגיה. הסרט הזה נראה מדהים גם אם מדובר בפריים פונקציונלי לקידום הסצנה, וגם אם ברגע שאמור לעמוד בפני עצמו. זה לא אומר שכל דבר פה מתקתק ללא הפרעה, ואין מה לעשות, לא מעט רגעים עלולים לגרום לפרץ של צחוק. מלחמה בין שיראקי והערפד הראשי שמנוהלת כמעט כולה בשוט אחד ומגיעה למצב של לאטמות על הפנים היא כזו שמאוד מקשה להישאר רציניים. לעיתים הערפדים פה נראים כאילו הם מתלמדים בגימנסיה להפחדות, ובואו נגיד שהם לא ממש בדרך למלגת הצטיינות. מה גם שמערכת היחסים בין המורים והתלמידות בבית ספר הזה לא הכי הולמות, כבר מהמפגש הראשון. הצעות לדייטים מוחלפות עוד לפני שנפתח הסמסטר, והגישה של הסגל למעונות היא פתח לצרות.

בעיקר בעקבות הסרט הזה, אני מאוד מסוקרן לדעת מדוע זה היה האחרון של יאמאמוטו, למרות שהוא המשיך להתהלך על פני האדמה במשך שלושים שנה. בטח אמצא איזשהו ספר שיעזור, כי האינטרנט לא הוכיח עליונות בתחום הזה.
אבל היה גורלו אשר היה, הטרילוגיה שלו עדיין חיה וקיימת, ואם לשפוט לפי החוויה שלי, גם מתגלה על ידי דור חדש של צופים. אני, למשל, לא שמעתי עליה מילה עד השבוע, והנה כבר ישבתי לראות את כולה ואני מעביר את זה גם אליכם.

אתם כאמור יכולים לראות אותה בחינם בכל רגע נתון ב-tubi, וכמובן מזכיר גם שלא מדובר באיזשהו קאלט מופתי שמחייב צפייה. זהו רליק מנחם ויפייפה לעשייה מזמן אחר ומקום רחוק, שאיכשהו מצליח לפלס את דרכו דרך הזמנים. אותי זה נורא מרגש.

הרוע של דרקולה