דאבל קוריאני: "מלך הסמים" ו"האיש העומד בצד" – תקוות האוסקר שאחרי "פרזיטים"

פעם מזמן, בפברואר 2020, חשבנו שהאירוע הדרמטי ביותר של השנה כבר התרחש, לפחות עד הבחירות האמריקאיות. לא העלנו אז על דעתנו שכל החיים כפי שאנחנו מכירים אותם הולכים להשתנות, כך שאי שם, לפני שמונה חודשים ולמשך כמה ימים מתוקים, הדבר הכי קיצוני בעולם היה הזכייה של  באוסקר.

לא רק העוקבים אחרי האוסקר התרגשו מהתקדים שבו "פרזיטים" עשה היסטוריה (הזוכה הראשון שאיננו דובר אנגלית, הפעם הראשונה שאותו הסרט זוכה בפרסי הסרט הבינלאומי והסרט הטוב ביותר, הפעם הראשונה מזה 54 שנה שזוכה דקל הזהב הוא גם זוכה האוסקר), אלא גם הסינפילים באשר הם.
כל באי הפסטיבלים ואוהבי הקולנוע האמיתיים כבר ידעו מזה שנים שבדרום קוריאה מתקיימת ספירה קולנועית שאין לה אח ורע בעולם, ואחד המנהיגים שלה הוא הבמאי בונג ג'ון-הו, שהעניק לנו סרטים שכולנו אהבנו לאהוב כמו "המארח", "זיכרונות מרצח" ו"אמא". לחשוב שדווקא הבמאי הזה, שעל כל העדויות שנאספו מראות שהוא גם חביב וצנוע, ישבור שיא אוסקרי, יעשה היסטוריה עולמית ויהיה הראשון שיזכה בארבעה פרסים בלילה אחד ועל אותו סרט, זה כאילו העולם שלנו הפך להיות מקום שבו הטובים זוכים בסוף.
כאמור, לא העלנו על דעתנו וכו' וכו'.

"פרזיטים" היה הסרט הדרום-קוריאני הראשון שהיה מועמד לאוסקר, אחרי שנים רבות בהן המדינה ניסתה להתקבל לטקס היוקרתי אך ללא הועיל. לכן, עד שנה שעברה, היא מעולם לא עמדה במרכז השיחות המקדימות לפרס הסרט הבינלאומי. השנה, לקראת הטקס ה-93 שיתקיים, אם בכלל, אי שם באפריל, היא כבר במרכז תשומת לב. למרבה השמחה, מועצת הקולנוע הדרום-קוריאנית החליטה לחסוך מאתנו את המתח, ולהיות אחת מהראשונות שהכריזו על הנציג שלהן.
פה בסריטה כבר התחלתי לעקוב אחרי הנציגויות השונות, וטיפין טיפין עוד ועוד מדינות מצטרפות. דרום קוריאה, נכון לרגע זה, היא המדינה המשמעותית ביותר שהודיעה על הסרט שלה.

המתח והסקרנות ודאי גדולים, ולכן החלטתי לצפות בסרט שינסה לשחזר את הצלחת "פרזיטים", וכדי לעשות את זה קצת יותר רלוונטי, גם ללכת לסרטו הקודם של הבמאי שכרגע זמין לכולנו בנטפליקס, ועל הדרך לדבר קצת על הבמאי וו מין-הו. מה גם ששני הסרטים די משלימים זה את זה באופן עקיף.
נתחיל עם הסרט הקודם, אפוס הפשע של מין-הו מלפני שנתיים בו אתם יכולים לצפות ממש ברגע זה אם תבחרו, ולאחר מכן נדלג לסרטו החדש, זה שעולם הקולנוע העולמי נושא אליו עיניים.

"מלך הסמים" – The Drug King

וו מין-הו היה בן 48 כאשר ביים את סרטו הרביעי במספר, וכנראה לא במקרה בחר בסיפור אמיתי שתחילתו ממש בשנת לידתו שלו – 1971. "מלך הסמים", שלמרבה הצער איננו הסיקוול שתמיד רצינו ל"מלך הסלים" עם דובי גל, הוא הסיפור האמיתי (עם שינויים דרמטיים לכאן ולכאן) של לי דו-סאם, מבריח לא חשוב מהעיר סיאול, שלאט לאט מטפס בסולם הפשע עד שהוא מקבל את כותרת הסרט. על פני שעתיים ורבע, דו-סאם לומד להתמודד עם מאפיונרים יפניים, לבשל קריסטל, לתפעל נשקים חמים ולהתחמק משירות הריגול הקוריאני.
את דו-סאם מגלם השחקן שאולי הכי מזוהה עם הקולנוע הדרום-קוריאני, סונג קאנג-הו (ראיתם אותו בכמעט כל סרטי בונג-הו ולא מעט סרטי פארק צ'אן-ווק), ולצדו זיהיתי גם את דונה ביי ("ענן אטלס"). עם זאת, את ההופעה הטובה ביותר נתנה, בעיני, קים סו-ג'ין, והיא גם תצוץ בסרט הבא של הסקירה הזו.

ב"מלך הסמים" מראה שמין-הו הוא יותר מהכל תלמיד מיומן של מרטין סקורסזה, וכזה שללא ספק יכול להתמודד עם סיקוונסים מרשימים ומורכבים, עם בימוי אלימות מצוינת, יש לו יד קלילה בשביל ההומור כשצריך, והוא גם יודע להוציא הופעות טובות מהשחקנים.
התסכול הוא שאת כל זה מין-הו מבזבז על תסריט בעייתי במיוחד, שהקטנה שבבעיותיו היא ההליכה ממש צעד-צעד בשבילים של "פני צלקת" של דה פלמה, "החבר'ה הטובים" ו"הזאב מוול סטריט". אני חושב שמדובר אפילו באותם שירים בפס הקול, כמעט כולם אמריקאים.

לא רק שהמהלכים הנראטיביים של "מלך הסמים" כל כך מוכרים וקלישאתיים שהם ממש גורמים לך לפקפק בסיפור האמיתי של דו-סאם, אלא גם הדמות הראשית עצמה היא נפילה כואבת. דו-סאם, אם להתנסח באופן מעט בוטה, הוא חתיכת אדיוט. לא הייתה פעולה אחת שלו שהביאה אותי לחשוב שהוא יכול להוות איום או לתכנן תוכניות חכמות ומרחיקות לכת כדי לנצח את האויבים שלו משני צידי החוק.
ההופעה של סונג קאנג-הו גם היא סובלת מזה, והשחקן הענק הזה נראה שבעצמו הולך לאיבוד. פעם אחת הדמות שלו ככה ופעם היא אחרת, מבלי שתהיה סיבה או המשכיות. חיכיתי לרגע הזה שבו דו-סאם יהפוך להיות וולטר ווייט, מייקל קורליאונה או ווילי סטארק, חיכיתי לתהליך הזה מכלומניק לרב מרצחים. זה לא קרה. כמעט כל דבר שהוא מרוויח, כך נראה מהסרט, הוא עושה בטעות ובמקרה. מספר הפעמים שהאיש הזה היה אמור להיות גופה גבוה ממספר הדקות של הסרט – ומדובר ב-138 כאלו.

על אף שאני לא ממליץ לצפות בו, אני גם לא רוצה לבטל את הסרט לחלוטין. יש בו כמה סצנות משובחות מאוד של מרדפים ושל קרבי יריות, ובעיקר התעסקות בתקופה מאוד משמעותית של דרום-קוריאה, כאשר ההמונים יצאו לרחובות להפגנות ענק בערים הגדולות, אלו שבסופו של דבר התניעו את מהלך האירועים שיביאו להתנקשות בחיי הנשיא. ב"מלך הסמים" המציאות נמצאת כל הזמן בשוליים, נוגעת-לא-נוגעת בהתקדמות של דו-סאם וכמובן בסופו. זאת בשונה מסרטו הבא של מין-הו – שם זו כבר העלילה המרכזית.

"האיש העומד בצד" – The Man Standing Next

סרטו הבא בתור של וו מין-הו, זה שכאמור נשלח לייצג השנה את דרום-קוריאה באוסקר, נפתח פחות או יותר בנקודת הזמן שבה מסתיים "מלך הסמים", אבל בסקאלה אחרת לגמרי. אם בדרמת הפשע הארוכה מדי הגיבורים היו אנשים משולי החברה, מאפיונרים, ג'אנקיז ואנשי משטרה, ב"האיש העומד בצד" אנחנו ניצבים הרבה יותר גבוה – כוורת של נשיאים, יועצים, אנשי ביון ושגרירים.
הסרט נפתח ב-26 באוקטובר 1979, הלילה בו הנשיא פארק צ'ונג-הי נרצח על ידי ראש סוכנות הריגול (KCIA) ואחראי הביטחון שלו. משם הסרט יחזור אחורה להשתלשלות העניינים שהביאה למצב הזה, בו המדינה ניסתה להתנער מהדיקטטור ששלט בה 18 שנה, עם תוצאות די מדכדכות.

גיבור הסרט איננו הנשיא, אלא המתנקש האידיאליסט, אותו מגלם החתיך שבשחקני דרום קוריאה – לי ביונג-הון ("ראיתי את השטן", "שליחות קטלנית: ג'נפיכס"). הוא רואה במו עיניו איך הנשיא, לאחר שנים רבות של כוח ושררה, מתחיל לאבד את האחיזה במציאות ולמעשה בוגד בערכים בזכותם עלה לשלטון. ובזמן שהאירוע עצמו אכן התרחש, מין-הו לא דבק בעובדות כל הזמן, אז אל תיקחו את זה כשיעור היסטוריה.

הדבר הבולט ביותר שמתגלה במרווח שבין שני הסרטים האחרונים האלו של מין-הו, הוא שהפעם הבמאי שימר את כל הדברים הטובים מ"מלך הסמים" והצליח להתחמק מרוב הדברים הגרועים. הוא אפילו השתכלל בכמה אלמנטים, ובאמת שיש פה כמה סיקוונסים שהם מהמשובחים שראיתי השנה – אחד ארוך שמתאר רדיפה וניסיון התנקשות של בכיר לשעבר המאיים בפרסום ספר שיחשוף את מעללי הנשיא פארק, הוא כמעט סרט מתח קטן בפני עצמו. גם נקודת השיא של ההתנקשות עשויה נפלא, ועל פני 110 דקות כמעט שאין הרבה חומר מיותר.
עם זאת, אולי כי אינני בקיא בענייני ההיסטוריה והפוליטיקה הקוריאנית, לא תמיד הצלחתי לעקוב מי עשה מי ולמה, אבל לזכות הסרט אגיד שזה לא גרע לי מההנאה יותר מדי.

השחזור התקופתי, העיצוב והעריכה מרשימים מאוד גם הם, ולזאת מצטרפים הופעות השחקנים, כמעט כולם נפלאים. לי ביונג-הון אמנם מאוד פונקציונלי בתפקיד ראש KCIA אבל הוא צריך לשאת על כתפיו לא מעט, בטח את תהליך ההתהפכות שלו מול הנשיא, ועושה את זה יפה מאוד. לי סונג-מין מצוין במיוחד בתור הדיקטטור, ומשמח במיוחד היה לראות את קוואק דו-וון של "The Wailing" גם פה בתפקיד מפתח. הייצוג הנשי בסרט נשען כולו על דמות אחת, דבורה הלוביסטית, אותה מגלמת מצטיינת "מלך הסמים", קים סו-ג'ין.

דבר אחד שכן מעט הציק לי, הוא שהסרט סטרילי מאוד מבחינת העולם אותו הוא מתאר. המדינה עצמה יצאה לרחובות וכולה סיר לחץ אחד גדול, אבל מין-הו בחר להישאר בין כותלי השלטון ובאיזורים מרוחקים מאשר מוקדי ההתקוממות. הרגשתי שאין תחושה של דחיפות שאמורה לבוא מבחוץ, אבל האמת היא שזה היה לפני שראיתי את "מלך הסמים", שם דווקא כן יש סצנות של הפגנות ברחוב. כנראה שלמין-הו פשוט לא היה עניין לביים כאלו שוב בסך הכל שנתיים לאחר סרטו הקודם. שזה לג'יט בגדול.

"האיש שעומד בצד" הוא מותחן פוליטי עשוי היטב, אבל הוא רחוק מלהגיע למעמד של אחד מגדולי הז'אנר כמו "Z", שהוא בגדול אורים ותומים, "כל אנשי הנשיא" או "JFK – תיק פתוח", בעיקר כי הוא לא מביא שום דבר חדש לשולחן. וו מין-הו מוכיח שוב שהוא במאי מיומן, ואם יש לו תסריט יציב אז הוא בכלל על הגל, אבל לפחות על פי שני הסרטים הללו אין איזו טביעת אצבע ייחודית. לא שיש מה לזלזל באיכויות של "האיש העומד בצד", כאמור זה סרט שמחזיק נהדר, מעניין כמעט לכל אורכו, והוא רחוק מלהיות קל לעשייה, אבל הנגיעה האישית קצת חסרה.

וכמובן מילה לגבי האוסקר, כי זו הסיבה שאנחנו פה: אנחנו בשלב מאוד ראשוני של המרוץ לפרס הסרט הבינלאומי, ואף אחת המדינות החזקות עדיין לא בחרה נציג, מה שמאוד מקשה על הימורים בשלב זה (בטח בשנה בלי פסטיבל קאן). אז אמנם אין ספק ש"האיש העומד בצד" יזכה לתשומת לב רק בזכות ההיסטוריה שעשתה דרום קוריאה באוסקר ה-92, אבל אני סקפטי לכך שזה יביא אותו כל הדרך לרשימת המועמדים. נראה לי שההתעסקות במשחקים הפוליטיים התוך-מדינתיים יבלבלו וירחיקו את המצביעים ברגע האמת. אז בזמן שאני מאמין שיש עולם שבו הוא בעשירייה המקדימה, אהיה מאוד מופתע אם דרום קוריאה תחזור שנה שנייה ברציפות לטקס. זכייה היא בכלל סיכוי קלוש מאוד.