״לוזרים עם כבוד״, סקירה

לפעמים תזמון הוא הכל בחיים, גם במקרה של סרטים. למשל, כל סרט על הסתגרות ביתית או מגפה עולמית נחווה אחרת בתקופה האחרונה, גם אם ההקשרים הם מקריים לכאורה. מה תגידו למשל, על סרט ארגנטינאי מודל 2019, שנפתח עם נאום של הדמות הראשית על כך שנמאס לו להרגיש טיפש. שהוא קץ בכך שגם החרוצים וההגונים נחשבים לטיפשים במדינה שלו. שהוא כבר התרגל להיות מנוצל, אבל כשהניצול הופך לבעיטה בפרצוף אין ברירה אלא לצעוק ״די!״ ולעשות דברים שהוא לא האמין על עצמו שהוא מסוגל. לי זה היה נשמע כמו טקסט קלאסי מההפגנות נגד שחיתות שלטונית שמתרחשות בימים אלה ברחוב בלפור בירושלים. אבל גיבור הסרט מדבר בכלל על המצב של ארגנטינה באוגוסט 2001, מלמד או מזכיר שזעקות שבר של אזרחים המרגישים ששודדים ורומסים אותם נשמעות דומה בכל שפה או תקופה. וזו לא הפעם האחרונה שהצפייה בסרט ״לוזרים עם כבוד״ (Heroic Losers / La odisea de los giles) הזכירה לי את המצב בישראל. הכל משום שמוקדם יותר החודש הוא הגיע אל ה-VOD של יס, הוט וסלקום tv (כך צפיתי בו אני), כאילו דורש השוואה להפגנות המדוברות ולמצב הכלכלי במדינה.

עלילת הסרט רבה וסבוכה, אז תהיו איתי פסקה או שתיים. הוא נפתח באותו מונולוג אבל זה רק חלק מהטריק הידוע של שליפת רגע מפתח בסרט כדי להציגו בפתיחה, וכך לשתול בראשו של הצופה את הציפייה להגיע שוב לסצנה הזו ובדרך להבין מה הוביל להתרחשויות. ראשית הסיפור היא כאשר כמה מתושבי אלסינה, פרובינציה שכוחת אל של מחוז בואנוס איירס, מבקשים להקים קואופרטיב חקלאי. התוכנית היא לאסוף כסף מכמה שיותר תושבים כדי לרכוש שטח ומבנה נטוש, במקום בו אפילו הרכבת כבר לא עוצרת אבל שומר התחנה ממשיך להגיע לעבודה מתוך הרגל. מי שמובילים את המהלך של הרכישה הקהילתית הם בני הזוג פרלאסי, פרמין (ריקרדו דארין) ולידיה (ורוניקה ז׳ינאס), המנסים לצרף אליהם את אנטוניו הוותיק ובעל ההשפעה (לואיס ברנדוני). כשהוא תוהה האם זה הזמן לרכישה בסדר גודל כזה, פרמין משיב בחיוב אבל הכיתוב על המסך מודיע ״ארגנטינה, אוגוסט 2001״. אני מניח שבשלב הזה צופים לטינו-אמריקאים צחקו בפעם הראשונה בדרמה הקומית הזו, שכן הם יודעים שזה היה החודש של ה״קורליטו״.

מהמעט שקראתי, הקורליטו הוא כינוי גנאי למהלך של הקפאה ממשלתית של משיכת כספים, בשל צרות ביחסים בין הפסו והדולר. בפועל זה אומר משבר כלכלי בסדר הגודל שרוב מדינות העולם חוות היום, אם לא יותר גרוע. על פי הסרט, יש לפחות בנק אחד בארגנטינה שידע על המהלך מראש וניצל את המצב, כפי שמודגם בסרט. לאחר שנלמד להכיר את תושבי אלסינה בסיקוונס גיוס הכספים למיזם שלהם, פרמין מופקד על שמירת הממון עד לרגע הקנייה. בבנק משכנעים אותו לבצע פעולה שתטיב עימם ובכך הלכה למעשה גונבים את כספו. ביום למחרת, כשכל המדינה מעכלת את הגזירות הפיננסיות, פרמין ולידיה רודפים את הבנקאי שאחראי לטעות הגורלית שלהם. מרגע זה הסרט מתנהל בשני ז׳אנרים מקבילים. הוא גם נשען על הטרגדיה הכלכלית שמובילה לטרגדיות אישיות, וגם הופך לקומדיית שוד לכל דבר ועניין. כזו שבמהלכה חלק מחברי הקואופרטיב הנגזלים חוברים שנית על מנת לנקום באנשים שדפקו אותם וכנראה החביאו את הכסף במקום מסתור.

אעצור כאן משום שהרבה מאוד ממשיך לקרות במשך כשעתיים, בעוד הסרט מקדיש יותר ויותר זמן מסך לעלילת איסוף המודיעין ותכנון הנקמה של ״הטיפשים״. אגב, במקור הוא נקרא ״אודיסיאה של טיפשים״, והתרגום למילה giles הוא לא שלי. הסרט הוא עיבוד לספר מ-2016 מאת אדוארדו סאצ׳רי, שסייע בעצמו בכתיבת התסריט. עולם הקולנוע לא זר לו שכן ספרו הראשון, ״הסוד שבעיניים״, הפך לסרט גם בארגנטינה ובהמשך גם בארה״ב. הבמאי-תסריטאי הפעם הוא סבסטיאן בורנשטיין, אשר שב לשתף פעולה עם דארין אחרי ״סיני בטייק אוויי״, הסרט הקודם של השניים שהוקרן בישראל. בניגוד לסרט ההוא, הפעם דארין מביא את מלוא הכריזמה שלו למסך, לצד בדיחות על צבע השיער המשתנה שלו. הסרט משחק על נושא הסלבריטאיות שכן הדמות של פרמין היא כדורגלן לשעבר, שבעברו הבקיע שער דרמטי עליו הוא נדרש לספר שוב ושוב. הייתי כותב שהאדרת כדורגלנים היא נקודת דמיון נוספת בין ישראל וארגנטינה, אבל אפילו המשוגעים שבאוהדי הכדורגל בארץ ייחשבו מנומסים ומנומנמים ליד אלה של הרפובליקה הדרום-אמריקאית.

אזכור נוסף למילים שהפכו שגורות בישראל לאחרונה מגיע כאשר הדמות של אנטוניו מכנה עצמה ״אנרכיסט״, עקב הרצון שלו לצאת נגד הממסד שהפקיר אותו. הוא אף מצטט את מיכאיל באקונין, הוגה הדעות והאנרכיסט/סוציאליסט הרוסי, בעודו מדבר על כך שהאינדיבידואל הוא מעל למדינה. לצד זאת, אותו עובד רכבת שהזכרתי מעיד על עצמו כעל פטריוט ומצטרף לחבורה ממניעים אלה. הוא גם צובע את התחנה בצבעי דגל המדינה התכול-לבן. מתיאור זה, אפשר לקרוא את הסרט כמאבק בין פלגים סוציאליסטיים שונים לבין הקפיטליזם החזירי שמייצג הבנק, יחד עם דמות נוספת שהופכת לאנטגוניסט מובהק. אבל בעיניי הסרט דווקא מוכיח שתפיסות עולם הן משניות בעת משבר, ובעיקר שההבדל המהותי בין הדופקים והנדפקים בסרט הוא יותר אישיותי מאשר אינטלקטואלי. יתרה מזאת, נדמה לי שאת הסרט מעניינים יותר ז׳אנרים קולנועיים מאשר רעיונות פילוסופיים, כפי שהוא מודה בעצמו כשהגיבורים צופים ב״איך לגנוב מיליון״ ובכך שואבים השראה מקומדיית השוד ההוליוודית של וויליאם וויילר, בכיכובם של אודרי הפבורן, פיטר אוטול ואיליי וולך.

״לוזרים עם כבוד״ מתהדר בקאסט גדול יותר אבל זוהר הרבה פחות מזה של הסרט לעיל. לצד השמות שכבר הוזכרו אמנה גם את ריקרדו ״צ׳ינו״ דארין, בנו של הכוכב הראשי ושחקן בזכות עצמו, המגלם את בנו של פרמין בסרט. בזכותו, הסרט זוכה גם לקו עלילה של קומדיה רומנטית, כשהוא מתחזה לגנן כדי לרגל אחרי מי שהגיבורים מאמינים כי רימה אותם, אבל מתקשה לשטות במזכירה שלו (איילין זאנינוביץ׳). את הנבל הזה מגלם אנדרס פארה, שהיה פבלו אסקובר בסדרה אודותיו מ-2012, ומביא אנרגיה של חדל אישים שאין לטעות בו. אישית, הייתי חי בשלום גם עם קצת יותר עידון בדמות זו, אבל הוא עוד מתון יחסית לדמויות מהן שואב הסרט את מרבית הנסיונות להצחיק. ביניהם אפשר למנות שני אחים שעונים להגדרה המקורית של טיפשים, וחבוב אחד שמסרב להתפנות מביתו המוצף תמידית. אודה שעליי סגנון ההומור הזה פחות עבד, כלומר לא נקרעתי מצחוק בשום שלב. אבל עצם הניסיון של הסרט לשלב מעט קלילות ועממיות בתוך עלילה שהיא גם רצף של טרגדיות וגם תכנון מדוקדק של שוד שהוא בעצם מחאה חברתית, ראוי לשבח. כך בעצם גם הסרט כולו, שאולי לא יגרום לכולם לצאת ולהילחם על הזכות של מוסדות השלטון לשרת אותם ולא להיפך, אבל אולי ישתול את המחשבה שלכל ניצול יש גבול וזמנם של המושחתים תמיד מגיע בסוף. טוב, לפחות בסרטים.

/// הסרט נצפה באדיבות סלקום tv