• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

"הסוד שבעיניים", סקירה

20 בנובמבר 2015 מאת אור סיגולי

בראשית ברא אדוארדו סצ'רי את הספר "השאלה שבעיניהם", אותו עיבד הבמאי חואן חוזה קמפנלה לסרט "הסוד שבעיניים" (El Secreto de Sus Ojos) ב-2009, שהצליח יפה, אבל אז קרה לו דבר נורא – הוא זכה באוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה.
כלומר, אני בטוח שהרבה מאוד אנשים הרוויחו מהזכייה הזו ושמחו בה מאוד, אבל הבעיה הגדולה ביותר הייתה התזמון. לא רק שהסרט הארגנטינאי ניצח סרטים שכבר באותו הרגע נחשבו ליצירות קולנועיות משמעותיות יותר  – ביניהן "סרט לבן", "נביא" ו"עג'מי" – אלא שזה קרה שנה אחת לאחר שהאקדמיה כבר הביכה את עצמה די והותר בקטגוריה הזו ממש, כאשר בחרה ב"פרידות" הזניח על פני "וואלס עם באשיר", "בין הקירות" ו"כנופיית באדר מיינהוף". זה הפך את המותחן האפקטיבי והמוצלח של קמפנלה, שלא באשמתו, לעוד מסמר בארון הקבורה של הקטגוריה.

האולפנים ההוליוודים חשבו שזה יהיה רעיון טוב לקחת את מלודרמת המתח העשויה היטב מארגנטינה ולהפוך אותה לנגישה לקהל האמריקאי, כלומר כזו שלא תכלול כתוביות חלילה, ועיבדו אותה לסרט דובר אנגלית. כמעט הכל נותר אותו הדבר מלבד שני דברים מינוריים אך בולטים – האחד הוא החלפת מינה של דמות מרכזית מגבר לאישה, והשני הוא להוציא את העלילה מכותלי עולם המשפטנות של ארגנטינה הישר אל תוך היחידה למלחמה בטרור האמריקני. כך נולד "הסוד שבעיניים" (Secret in their Eyes, ושימו לב שהמילה The איננה מופיעה בו).

הרימייק לסרט, על כל מאפייניו, מעיד באופן חד וברור שהוא נועד לקהל אמריקאי וקהל אמריקאי בלבד. גם בגלל שהעיבוד, שניתן לידיו של התסריטאי והבמאי המועמד לאוסקר בילי ריי (שגם היה בצוות הכתיבה של "משחקי הרעב" הראשון, המותג שהגיע לקיצו ממש בשבוע היציאה של "הסוד שבעיניים"), טומן בחובו ביקורת בולטת על העיוורון שבו לקתה ארצות הברית בניסיונה להילחם בטרור לאחר 9/11, ובעיקר מכיוון שלשאר אומות העולם המורגלים בלקרוא תרגום, ביניהן כמובן ישראל, אין צורך בלראות את אותו הסרט בדיוק, רק מעוצב באופן שונה לרגישויות ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

כל זה לא בכדי לומר שיש לפסול כבר על ההתחלה את הרימייק הזה. כמו מנויי התיאטרון הרפטוארי בישראל שיכולים בתקופת חיים אחת לראות לפחות חמישה עיבודים שונים ל"מותו של סוכן", "ביבר הזכוכית", "חפץ" או "גבירתי הנאווה", כאשר הסיבה לכך שניתן לחוות הנאה מחודשת מהצפייה בהם היא בראש ובראשונה קאסט השחקנים המתחלף, כך גם במקרה הזה. בני האדם מאז ומעולם אהבו לשמוע את אותו סיפור שוב ושוב, כך שיכול להיות שלראות כוכבת בסדר הגודל של ניקול קידמן נכנסת לנעליה של סולידד ויאמיל הפחות מוכרת (בלשון המעטה), בין אם מדובר בשינוי מוצלח או לאו, הוא משהו בעל זכות קיום משל עצמו.
בנימה אישית, אני צפיתי בסרט המקורי לפני כחמש שנים, ומעבר להנאה שזכורה לי ממנו, לא באמת יכולתי להיזכר ולו בפרט עלילה משמעותי אחד ממנו, מלבד הטוויסט הגדול בסופו, ואותו וואן-שוט מרשים במגרש הכדורגל. כך שיכולתי להיכנס לגרסה האמריקאית בראש די נקי, בידיעה שלפחות אבלה זמן עם קידמן ועם ג'וליה רוברטס, שזה לרוב משהו שאני שמח לעשות.

עלילת "הסוד שבעיניים" מתרחשת בשתי נקודות זמן מקבילות המסופרות לסירוגין (ביניהן אפשר להבדיל אך ורק על פי שיערם של השחקנים). הגיבור הוא ריי (צ'ואטל אג'יופור), סוכן אף.בי.איי לשעבר שעדיין אובססיבי לתיק חקירה של אונס ורצח מלפני 13 שנה. כאשר הוא חושב שהוא נחשף לפרט מידע חדש שיכול להוביל אותו לאשם שהצליח לחמוק מעונש לפני שנים, הוא חוזר חזרה ליחידה שלו בבקשה לפתוח את התיק, ומעורר שדים קשים מהעבר, במיוחד אצל התובעת המחוזית (קידמן) עימה היה לו רומן לא ממומש בעבר, ועם שותפתו לשעבר, ג'ס (רוברטס), שהחקירה נוגעת לה באופן הכי אישי שאפשר.

כבמאי, ריי בחר להעביר את הסיפור בדרך מאוד שגרתית, כזו שאינה עושה יוצאת מגדרה כדי להבדילה מאחרים, או מאופיינת במבע קולנועי אקספרסיבי, כאילו בחר לתת את הדגש על התסריט והשחקנים.
זהו סרטו השלישי של ריי כבמאי, כאשר גם שני הסרטים הקודמים שלו, "חשיפה" מ-2003 ו"פריצה" מ-2007, היו למעשה גם סיפורי חקירה קטנים מאוד, המתרחשים במספר מצומצם של חללים סגורים, בעיקר משרדים. על אף ששלושת סרטיו מפלרטטים עם עולם המתח, די ברור שריי מעוניין יותר במאבקים הפנימיים ובדילמות של דמויותיו, הרבה יותר מטוויסטים עלילתיים ותעלולי מצלמה ועריכה. אלו הפכו את שני סרטיו הקודמים לסירי לחץ אפקטיביים שבמרכזם שאלות של אמון יותר מכל דבר אחר.
עם זאת, דווקא הפעם נדמה שהרגישויות של ריי לא מתיישבות היטב עם העלילה של "הסוד שבעיניים" בעיקר כי העולם המתואר בו סובל מחוסר אמינות, שמחריף כאשר מפשיטים ממנו את היכולות הקולנועיות של הגרסה הקודמת. ריי (הגיבור, לא הבמאי) מצטייר כסוכן גרוע למדי שבונה תילי תילים על כלום ועושה את כל הטעויות הכי מוזרות שאפשר. זה יכל להיות דווקא איפיון דמות מעניין, אבל זה מאוד מקשה עלינו כצופים לקחת חלק באובססיה שלו.

מעבר לכתיבה, ישנה בעייתיות בנושא הליהוק. באופן אישי סגנון המשחק הדרמטי מדי של צ'ואטל אג'יופור מעולם לא עשה עלי רושם, גם לא בהופעתו המועמדת לאוסקר ב"12 שנים של עבדות", וכאשר הוא נדרש ליצר כימיה עם ניקול קידמן – שחקנית שאני מאוד אוהב אך בסרט הזה, יותר מתמיד, נראית ומתנהלת כמו בובת ראווה של עצמה – משהו שם לא עובד, מה שמעמיד את כל התימה של הסרט המתרכזת בחרטות העבר באופן לא מספיק טוב.
ובכל זאת, נחמד לציין את העובדה שלתפקיד הראשי של הסרט נבחר שחקן כהה-עור, למרות שהתפקיד עצמו לא דורש את זה, ובעלילה אין שום אזכור לצבע עורו. זה מעיד על יכולותיה של הוליווד לראות מעבר לגזע, ואלו כבר חדשות טובות. על כך נוסף השינוי המשמעותי האחר, והוא להפוך את הדמות שגילם בסרט הארגנטינאי פבלו ראגו לאישה (רוברטס), מה שמעניק לסרט כמה רבדים נוספים.

בהקשר הזה, ראוי להגיד מילה בזכותה של ג'וליה רוברטס, שממשיכה את הקו שהתחילה עמו בסרטה הקודם "אוגוסט: מחוז אוסייג'", בו היא מנסה להפשיט מעצמה כל זכר לזוהר וליופי. היא מעולם לא נראתה רע יותר כמו ב"הסוד שבעיניים", ומחלקת האיפור עשתה מעל ומעבר כדי להפוך אותה לאישה שהזניחה את עצמה, וששדיה הפנימיים עיכלו כל דבר בה. בתסרוקת לא מחמיאה שמדגישה את אוזניה, שפתיים סדוקות ו"בלי איפור", רוברטס מגישה דמות פגועה וטראגית שלי היה קל מאוד להאמין לה ולהניח בצד את המטען הרב אותו מביאה הכוכבת, מה שלא קרה עם שאר שותפיה לסרט.

זה שהעולם לא היה צריך גרסה מחודשת – וזהה מאוד למקור – לסרט בן שש שעדיין עובד היטב, זה כבר מובן מאליו, אבל עדיין זו אינה סיבה מספיק טובה לפסול אותו. ככזה, "הסוד שבעיניים" גרסת ארה"ב גם הוא דרמת מתח עשויה היטב, שאם לא מתעמקים בה יותר מדי, מספקת את הסחורה רוב הזמן. כמובן שכבר עדיף לראות את הסרט המקורי, אבל כסרט בפני עצמו מדובר בחוויית צפייה נעימה ומהנה למדי, אם כי מהסוג שמתפוגג במהרה כך שסביר להניח שהגרסה המקורית תאריך חיים יותר מאשר זו תוצרת ארה"ב.

SITE_022715_158.CR2

 

השאר תגובה