פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 1, פרק 2: "שארית היום"

הפרק השני בעונת הניינטיז של פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר יעסוק ב"שארית היום" (The Remains of the Day) ובאחת השנים המשמעותיות ביותר בהוליווד לאחרונה – 1993, זו שהביאה ליחס חדש של הקולנוע והתרבות בנושאים חביבים וקלילים כמו שואת יהודי אירופה ומגפת האיידס. השנתון הזה, יחד עם דברים שקרו באוסקר שנה לפני כן (פרטים בהמשך), הכניסו את הסרט היפה הזה לעמדת נחיתות מאוד רצינית, ודי מעניינת.

"שארית היום" הוא הפקה אמריקאית-בריטית מבית היוצר של השם הנרדף לקולנוע איכות בשנות השמונים והתשעים, מרצ'נט-איוובורי, שכלל את המפיק איסמעיל מרצ'נט (הפעם בשיתוף הבמאי האמריקאי זוכה האוסקר מייק ניקולס), הבמאי ג'יימס אייבורי, ולרוב התסריטאית רות פראוור ג'בוואלה. על אף שהוא מתרחש באנגליה של תחילת-אמצע המאה הקודמת, הוא בכלל מבוסס על ספרו זוכה הבוקר של קאזו אישיגורה, בריטי ממוצא יפני, שיצא לאור ב-1989, ארבע שנים לפני הפקת הסרט.
במרכז "שארית היום" דמותו של מיסטר סטיבנס (אנתוני הופקינס), רב משרתים באחוזה גדולה אשר הקדיש את חייו לעבודת השירות, חוסם ומחניק לחלוטין את מאווייו ואת רצונותיו. דרך עיניו אנחנו רואים את אנגליה על סיפה של מלחמת העולם השנייה, כאשר אדון האחוזה של סטיבנס מחליט לנקוט בצדם של הנאצים, כלומר בצד הלא נכון של ההיסטוריה, מה שיגבה ממנו מחיר כבד. הסרט נפתח עשרים שנה לאחר מכן, כאשר סטיבנס מנסה ליצור קשר עם מיס קנטון (אמה תומפסון), סוכנת הבית שעבדה אתו בעבר, בשאיפה לחזור לעולם שהיה פעם, אך כמו המציאות שהשתנתה ללא היכר, גם הוא נאלץ להתמודד עם הזדמנות שכנראה פוספסה.

מסלול ההפסד של "שארית היום"

המועמדים לאוסקר ה-66 הוכרזו ב-9 לפברואר 1994. רשימת חמשת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר חשפה רשימה די מגוונת ויוצאת דופן, אך כזו שלא בהכרח הייתה מסונכרנת עם הזמנים המשתנים. באופן לא מאוד שכיח, החמישייה הגדולה היו גם חמשת הסרטים עם מספר המועמדויות הרב ביותר.
"רשימת שינדלר", כצפוי, הוביל את הרשימה עם לא פחות מ-12, מייצר, כפי שכתבתי בפרק המוקדש לו בפרויקט זוכי האוסקר, סערה מושלמת. המקומות היחידים מהם הושמט האפוס העצום של סטיבן ספילברג היו פרסי המשחק הנשיים, השיר, עריכת האפקטים הקוליים והאפקטים החזותיים. שני האחרונים, אגב, הלכו לסרטו הנוסף של ספילברג מאותה שנה – "פארק היורה".
"שארית היום" קיבל 8 מועמדויות, ביניהן לכל הקטגוריות המשמעותיות כולל בימוי, פרסי המשחק הראשיים, תסריט, מוזיקה, עיצוב אומנותי ותלבושות.
"הפסנתר" גם הוא השווה עם 8 מועמדויות בקטגוריות החשובות. הוא הפך לנציג הקולנוע האומנותי של השנה, נישא על כנפי דקל הזהב של פסטיבל קאן, ובזכותו הגיעה אישה (ג'יין קמפיון) לפרס הבימוי, כמעט עשרים שנה לאחר הפעם הקודמת שזה קרה ("שבע היפהפיות"). אחרי שלושה סרטים של נשים שהגיעו לפרס הגדול בלי מועמדות לבימוי ("ילדים חורגים לאלוהים", "התעוררות", "נסיך הגאות והשפל") הוא סימן את הפעם הראשונה שסרט של במאית והבמאית עצמה מועמדים יחד.
"הנמלט" ו"בשם האב", הסרטים היחידים מהחמישייה שהתרחשו בתקופה מודרנית, צברו 7 מועמדויות כל אחד. "הנמלט" היה היחיד שלא הצליח לשריין מקום בפרס הבימוי, ואת מקומו של אנדרו דייויס תפס רוברט אלטמן עם "תמונות קצרות", שנה שנייה ברציפות בה היה מועמד לבימוי ללא פרס הסרט (אחרי "השחקן").

כמו רוב טקסי הניינטיז, האוסקר של סרטי 1993 היה צפוי כמעט לחלוטין מתחילתו עד סופו. בתום עונה שנשלטה לחלוטין על ידי אפוס השואה, "רשימת שינדלר" זכה בשבעה אוסקרים כולל כמובן פרס הסרט, הבימוי והתסריט בין היתר. אחריו במספר הזכיות היה "פארק היורה" עם שלוש – וכך ספילברג צבר עשרה פרסים על שני סרטים שונים.
את המקום השני חלק "פארק היורה" עם "הפסנתר" שהתכבד גם הוא בשלושה אוסקרים: השחקנית הראשית להולי האנטר, שחקנית המשנה לאנה פאקווין בת ה-11, והתסריט לג'יין קמפיון.
"הנמלט" זכה בפרס שחקן המשנה לטומי לי ג'ונס. "שארית היום" ו"בשם האב" יצאו בידיים ריקות.

"שארית היום" הגיע לטקס בלי שום זכיה משמעותית בעונה, להוציא כמה פרסי מבקרים לאנתוני הופקינס, הפסיד את כל חמשת גלובוס הזה להם היה מועמד, ואת פרסי איגוד הבמאים והתסריטאים.
באוסקר, הפסיד את פרסי הסרט, הבימוי, התסריט, העיצוב האומנותי והמוזיקה ל"רשימת שינדלר", את פרס השחקן הראשי ל"פילדלפיה", את פרס השחקנית הראשית ל"הפסנתר", ואת פרס עיצוב התלבושות ל"עידן התמימות".

למה "שארית היום" הפסיד את האוסקר לסרט הטוב ביותר

"למה לא" תהיה שאלה יותר נכונה בהקשר של "שארית היום". למעשה, לא היה דבר אחד שעמד לזכותו במהלך העונה, קל וחומר באוסקר עצמו.
זה התחיל קודם כל עם המתמודדים שסביבו. אז כמובן, "רשימת שינדלר" היה צונאמי, לא הייתה שום דרך להתמודד מול זה. אבל גם בלעדיו, "שארית היום" היה הנציג המובהק של סרטי האוסקר המסורתיים, הבורגנים ואולי אפילו הארכאיים. "הפסנתר" הביא קול חדש של קולנוע אומנותי מסעיר, "בשם האב" הוא דרמה אינטנסיבית ועוצמתית שעוסקת בכאן והעכשיו ויש לה מצפון חברתי גדול, ו"הנמלט" היה הצלחה קופתית מרשימה וכמותחן אקשן סימן משב רוח רענן בנוף האוסקר.
"שארית היום" היה, על פניו, סרט "של זקנים", וזה עוד אם מסתכלים רק על קטגורית הסרט הטוב ביותר. מסביב לו היו עוד דברים שמעידים על עידן חדש (הנוכחות של ביל קלינטון כנשיא החדש בוודאי עזרה), כמו למשל שתי הזכיות של "פילדלפיה" שעסק בגיי וחולה איידס, ואנג'לה באסט הייתה לשחקנית השחורה הראשונה המועמד לקטגוריה הראשית מזה שמונה שנים (והיחידה בכל הניינטיז) בזכות "טינה – מה זה קשור לאהבה".
ניצחון של "שארית היום" היה מהדהד בדברי הימים כהליכה אחורה, והיה עושה בעיקר לו שירות לא טוב, למרבה הצער.

בנוסף, "שארית היום" יצא ממש שנה אחת לאחר "זיכרונות מאחוזת הווארד", שיתוף הפעולה הקודם של מרצ'נט-אייבורי-ג'בוואלה-הופקינס-תומפסון, המבוסס גם הוא על ספר מופת שעוסק באנגליה של תחילת המאה העשרים. "זיכרונות מאחוזת הווארד" קיבל התייחסות נאה מאוד מהאקדמיה ב-1992, ואמנם הפסיד את פרס הסרט ל"בלתי נסלח", אבל זכה בלא פחות משלושה אחרים: לשחקנית הראשית (תומפסון), לתסריט של ג'בוואלה ולעיצוב האומנותי.
להרבה מצביעים "שארית היום" הרגיש כמו שידור חוזר של אותו הדבר והוא אפילו זכה לכינוי "שארית מאחוזת הווארד". ואם הסרט הקודם כבר קיבל מהם חיבוק, אין צורך להעניק לו אחד נוסף כל כך מהר. למעשה, סרטי מרצ'נט-איוורי-ג'בוואלה היו אורחים מוכרים באוסקר האמריקאי, וגם סרטיהם הקודמים מאותה תקופה, "זיכרונות אהבה מפירנצה", "הבוסטונאים" ו"מר וגברת ברידג'", קיבלו נוכחות כזו או אחרת.
עם זאת, חשוב לציין שעל אף כל אלה, הסרט כן קיבל שמונה מועמדויות, משאיר בצל הפקה תקופתית מרהיבה אחרת – "עידן התמימות" של סקורסזה (הסרט האהוב עלי מ-1993) והביא את לכל מועמדיו, מלבד הופקינס, מועמדות שנייה לאוסקר ברציפות. זה מעיד שהייתה לו אהבה ללא תנאים מהאקדמיה.

האם ההפסד היה מוצדק?

ההיסטוריה ודעת הרוב המוחלט כמובן שמצדדים בניצחון הסוחף של "רשימת שינדלר", ואין ספק שזו הבחירה הנכונה של האקדמיה, אולי אחת הפעמים הבודדות בהן האקדמיה קלעה נכון. לא רק שזה סרט חשוב, אלא הוא גם מאוד קולנועי, ולמעשה מאוד אמיץ ויוצא דופן לתקופה בה נעשה.

אבל…

הסווינגים הרחבים של ספילברג לא תמיד פגעו, והפספוסים היו די כואבים. באמת שההערכה שלי ל"רשימת שינדלר" עצומה, אבל, כמו שכתבתי בפרק המוקדש של בפרויקט הזוכים, יש שם לא מעט בעיות.
"שארית היום" הוא לא סרט שלוקח הרבה סיכונים, זה נכון, אבל לעומת זאת את מה שהוא רוצה לעשות הוא עושה באופן כירורגי, כמעט לא סביר אפילו, ובהצלחה מדהימה. זה באמת סרט ענק.

המשימה של אייבורי-ג'בוואלה הייתה קשה מאוד. זה סרט שעוסק בתהפוכות הגדולות ביותר שיש – זו החיצונית של עולם שעומד להשתנות ללא היכר בגלל מלחמה, וזו הפנימית של נפש האדם שבוחן מחדש את כל חייו – ולא להעלות דבר מזה אל פני השטח. הדמות של סטיבנס, בהופעה פנומנלית של אנתוני הופקינס, מחזיקה נצורה בפנים את רגעי ההתרגשות, העצב, השמחה והפחד, והסרט צריך למצוא דרך להנכיח אותם אך בד בבד לדכא אותם במקביל. התוצאה לא יכלה להיות מרשימה יותר. "שארית היום" הוא סרט שמתמוסס בתוך הגוף הישר אל הלב, יש בו סצנות בלתי נשכחות, ובסיום (המדהים) שלו אני נשארתי בלי אוויר. 130 הדקות שלו חלפו כמו שניות ספורות.

על הופקינס באמת שאפשר לדבר מכאן ועד האוסקר הבא, אבל הקאסט שמסביבו גם הוא טור דה פורס. אמה תומפסון הצעירה נותנת להופקינס קונטרה של ענקים, ומוצאת כל כך הרבה בין השורות של התסריט. את אביו של סטיבנס מגלם פיטר וואהן (שנפטר ב-2016, אבל הספיק להיות מאסטר איימון ב"משחקי הכס") המעניק הופעה ששוברת את הלב לא רק בגלל המאבק הפנימי שלו עם גופו הקורס, אלא גם משמש כמראה לבנו שלמד ממנו כל מה שלא נכון. אם זאת לא הייתה קטגורית שחקן המשנה הצפופה ביותר אי פעם, אולי היה לו סיכוי; ואם כבר "משחקי הכס", לנה הידי גם היא פה, כאשר היא בת 20 ולכן לקח לי איזה שתיים-שלוש סצנות לזהות אותה; יו גרנט מקסים במיוחד גם עם כמה רגעים ספורים בלבד; כריסטופר ריב משחק פה שנתיים לפני תאונת הרכיבה שהפכה אותו למשותק, ועוד רבים וטובים.

"שארית היום" מספר על ניסיון לתקן עולם שנשבר ולנצח לא יוכל לשוב לקדמותו, נוסק בעזרת עשייה קולנועית שלא מנסה לתפוס יותר מדי תשומת לב, לא משתוללת או מנכיחה את עצמה, אבל הכל בו פשוט נכון, מדויק, ועוצמתי. אז נכון שכל אחד ואחד מהפסדי האוסקר שלו מוצדק בקונטקסט של 1993, אבל זה לא לוקח ממנו דבר.

בדיעבד, זה היה השיא של מרצ'נט-אייבורי-ג'בוואלה, וההזדמנות האחרונה שלהם לנצח. סרטיהם הבאים זכו להערכה פחותה בהרבה, לעיתים אפילו לבוז ("ג'פרסון בפריז", "אהבותיו של פיקאסו", "קערת הזהב", "הגירושין"). מרצ'נט הלך לעולמו בשנת 2006, ג'בוואלה בשנת 2013, ורק ג'יימס אייבורי עדיין חי ופעיל – ואפילו זכה לראשונה באוסקר לפני שנתיים אך לא כבמאי, אלא דווקא כתסריטאי, בזכות העיבוד שלו ל"קרא לי בשמך". הזכייה הזו, בגיל 89, הפכה אותו למנצח המבוגר ביותר בתולדות האוסקר נכון לרגע זה.
הופקינס ותומפסון, שניהם היו כבר עם אוסקר ביד (הופקינס של "שתיקת הכבשים" ב-1991, ותומפסון על "זיכרונות מאחוזת הווארד" שנה לפני כן), המשיכו לעשות חיל. הופקינס חזר כמועמד ב-1995 ("ניקסון") וב-1997 ("אמיסטד") והשנה עשה קאמבק עם "האפיפיורים"; כאשר תומפסון שנתיים לאחר מכן קיבלה שתי מועמדויות, על כתיבה ומשחק ב"על תבונה ורגישות", ועל הראשון זכתה. מאז הפכה לאחת השחקניות האהובות והמהוללות ביותר בעולם, אבל זאת הייתה ההזמנה האחרונה שלה לאוסקר נכון לעכשיו.

הפרקים הקודמים של פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:
1991 – "JFK – תיק פתוח"