״הפסנתר״, סקירה לסרטה המוערך של ג'יין קמפיון

בסקר מבקרים ומבקרות מקיף שערך ה-BBC לפני מספר חודשים (גם אור סיגולי מן הבלוג הזה נטל בו חלק), נבחר "הפסנתר" (The Piano), סרטה של ג'יין קמפיון, לסרט הטוב ביותר שביום בידי אישה. למעשה, הסרט זכה להכרה ותהילה מרגע צאתו. הוא קטף את פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן 1993 ומספר חודשים מאוחר יותר הוסיף שלושה פרסי אוסקר – לתסריט שכתבה קמפיון, לשחקנית הראשית הולי האנטר, ולשחקנית המשנה אנה פקווין (שהייתה בת 9 בזמן הצילומים ונאום הזכייה שלה הוא אחד מרגעי האוסקר הזכורים לטוב, בעודה עוברת מחוסר יכולת לדבר לנאום צלול). למרות אותות הכבוד הללו, אני מודה כי מעט הופתעתי שסרט זה הגיע למקום גבוה כל כך בדירוג הנ״ל. זה לא בגלל זלזול באיכות של הסרט, אלא בגלל כמה רכיבים בו שיכולים להיות שנויים במחלוקת, בעיקר באווירת התקינות הפוליטית של ימינו. שכן, בדומה לסרטים של לינה ורטמולר, אך באופן שונה לגמרי מבחינת הסגנון הכלים הקולנועיים, חלק ניכר מכוחו של ״הפסנתר״ טמון ברגעים אשר בהם גיבורת סרט מבצעת בחירות מפוקפקות מבחינה מוסרית, ודמויות משנה שנראות בתחילה כנבלים הופכות למעוררות הזדהות.

איני טוען כי מדובר בסרט שאינו תקין פוליטית, וכגבר לבן בעצם איני נמצא בעמדה בה אני יכול לטעון זאת. אבל יש לדעתי משהו מרתק בקבלה נרחבת של סרט שלפחות כמה סצנות בו צריכות לעורר בקהל אי נחת. כמובן שהדבר לא צריך להוריד מערכו של הסרט, שהוא יוצא דופן ומומלץ בלי קשר ובכל עת. החודש צפיתי בו בפעם השנייה, בסינמטק תל אביב, והוא שב להפתיע ולהרשים אותי בכוחו המהפנט והפיוטי. ככל שמביטים בו יותר, רואים כיצד הוא חכם והומני באופן שסרטים שמפרידים בגלוי בין התנהגות נאותה לחטא מוסרי יתקשו לייצר. סבב הסינמטקים המחודש של הסרט לרגל חודש האישה הבינלאומי עדיין לא הסתיים, וניתן יהיה לצפות בו בסינמטק חולון ב-18.3 וב-28.3. עוצמת החוויה בצפייה השנייה בסרט נובעת גם מחלוף זמן רב מאז הצפייה הראשונה, ומכך שכיום אני בוגר יותר בניסיון צפייה בסרטים ובניסיון חיים. "הפסנתר" הוא סרט שניתן להבין בפשטות את העלילה שלו, אך הניואנסים שלו הם למבוגרים בלבד ולא רק בגלל שהם נוגעים במיניות – זו הדרך בה הם נוגעים בה ובנושאים אחרים. על כך רציתי להרחיב בסקירה זו.

הסרט מתרחש במאה ה-19 ועלילתו פשוטה לתיאור. אדה (האנטר) היא אישה סקוטית שאביה מוכר אותה בתור כלה לגבר החי בניו זילנד הרחוקה, ועוד באחד מן האיים הקטנים והיותר מבודדים במה שהייתה אז מדינה די חדשה עבור האדם האירופי. אדה היא אילמת שהפסיקה לדבר מסיבה לא ידועה בילדותה, ובראשית הסרט שומעים אותה מספרת על מצבה במונולוג פנימי נדיר שלא חוזר עד לדקות הסיום. אדה לא נוסעת לניו זילנד לבדה – יש לה ילדה קטנה (פקווין) הנוסעת עמה ומתפקדת כיחידה המבינה את שפת הסימנים בעולם החדש. לא פחות חשוב, אדה היא מוזיקאית שנגינה בפסנתר היא מרכז עולמה. הפסנתר יכול גם לייצג תרבות אירופאית באזור בו תרבות כזו לא ממש קיימת. אומנם המתיישבים הלבנים שולטים, אבל הם לא לבושים או מסורקים בהידור האירופאי כמו אדה, אשר מביאה לא רק פסנתר החשוב לה רגשית, אלא גם צורת נגינה. הארץ עצמה היא פראית ולא קל לנוע או לשרוד בה. אדה ובתה ננטשות על החוף עם הציוד שלהן בידי צוות הספינה שהביא אותן למקום, ונדרש מסע ארוך אל הבית של בעלה החדש, אדם פרקטי אשר תחילה אינו מוכן להשקיע בהעברת הפסנתר.

הבעל הוא אליסטר (סאם ניל), גבר לא ממש צעיר שמנסה לבנות את עצמו מבחינה עסקית בארץ אותה הוא לא ממש מכיר או מבין. במהלך הסרט הוא מבקש לקנות אדמות כשם שניסה לקנות אישה, אך לא ברור איזה שימוש חלקאי הוא עושה באדמה שלו מלבד הסימון והגידור שלה, באופן המקביל גם ליחס של אדה כלפיו. לפחות בראשית הסרט היא עדיין לא בשלה למימוש פיזי של הנישואין, אף כי הילדה מעידה על כך שאינה בתולה, מה שלא בהכרח נכון לגבי אליסטר. מי שעוזר לו לרכוש אדמות ולנוע לחוף לקחת את אשתו ובתה הוא ג'ורג' ביינס (הארווי קייטל), גבר אנגלי שחי במקום שנים רבות והא דמות אשר מצויה בין האדם הלבן לבין הילידים המאורים. ביינס דובר את שפת השבט המקומי ועל פניו קעקועים מקומיים ולעומת זו הוא אינו יודע לקרוא, מה שמקשה עליו לתקשר עם אדה. הוא רוצה לתקשר עמה מכיוון מרגע הגעתה, הוא מפתח כלפיה סוג של תשוקה, גם בגלל התרבות שהיא מייצגת וגם בגלל שהיא אישה צעירה ביישוב אשר דומה כי רוב הנשים בו מבוגרות בהרבה. הדרמה העיקרית בסרט נסובה מכך שביינס מחליט לקנות מאליסטר את הפסנתר ולשכור את אדה כמורה. אליסטר שמח להיפתר מן הכלי שלא בדיוק מתאים למעונו הדל, מה גם שהוא לא מבין את אשתו כלל, ולא רק בגלל שהיא אינה מדברת ואינה מספקת את תשוקתו.

ביינס כלל לא רוצה לנגן בפסנתר, אלא רק להביט באדה מנגנת. הנגינה של אדה יכולה להיות ביטוי לאמנות או ליופי טהור, רק שמובהר כי המניעים של ביינס אינם טהורים כלל. מדובר בווריאציה של המבט הגברי על האובייקט הנשי, כולל הפיכת המבט לאקטיבי – הוא מבקש גם לגעת בה בכל פעם בה היא באה לנגן, מגע שהופך ליותר אינטימי. אדה מצויה במלכוד, שכן הדרך היחידה בה היא יכולה לממש את עצמה ולנגן היא דרך הבקשה של ביינס שהיא סוג כלשהו של זנות. היא מנהלת משא ומתן בו היא רוכשת את הפסנתר דרך המפגשים – כל מפגש הוא אצבע שחורה אחת של הפסנתר וכאשר יסתיים מעניין האצבעות, הפסנתר יוחזר לרשותה. מגע אינטימי גדול יותר מבטא מספר רב יותר של אצבעות.

זוהי, בגדול עלילת הסרט. אלא שבשלב מסוים, אדה מפתחת תשוקה כלפי ביינס, אף כי תשוקה זו מנוגדת להיגיון. זהו כוחו של הסרט וזה גם המקום העיקרי בו הוא מעורר אמביוולנטיות מוסרית. ביינס ללא ספק מנצל אותה באלימות ושוכר אותה כזונה, אך היא מתאהבת בו ובשלבים מסוימים מן הסרט אף מוכנה להקריב לא מעט מעצמה למענו. יחד עם זאת, הסרט מסביר כל הזמן שהיא מודעת לבעיה שבהתנהגות הזו והיא נרתעת מעצמה ומן הבחירה שלה. הסרט גם מיטיב לתאר את התשוקה של שני הגיבורים וגם את ההבדל ביניהם. האהבה של ביינס באה לידי ביטוי בניסיון לכיבוש מיני, גם אם זמני. התשוקה של אדה מלווה בנכונות לספיגת נזק תמידי, הן לעצמה והן לפסנתר.

גם היחס של הסרט לדמות של אליסטר עובר שינוי, לדעתי. הוא היה זכור לי כנבל שלא מבין את התשוקה של אשתו ואת הסביבה בה הוא חי. הוא גם פונה לאלימות קשה לפחות במקרה אחד. עם זאת, ככל שהסרט מתקדם, התמימות שלו מציגה אותו כחזק וחלש בו זמנית – אדם שהיה לו תכנון לגבי הדרך בה יתנהלו חייו והוא מוצא את עצמו מושפל ונבוך מסיבות שהוא לא מבין. הוא מגיב באלימות רכושנית כי כך חונך שיש להגיב (וזה לא מצדיק את זה), אבל היא רק חושפת את הבלבול הרגשי שלו לא רק מול חוסר ההיענות של אשתו, אלא גם מטבע התשוקה שלה. זו נחשפת לפניו בשתי דרכים – גם ברומן עם ביינס וגם בדרך בה היא בסופו של דבר מתחילה לגעת בו, מבלי לתת לו לגעת בה. הוא רואה במיניות כחוזה וכדבר חד משמעי, היא חווה אותה כפי שהיא חווה את הנגינה – בתשוקה שחשובה יותר מן הכללים.

ההבדל ביחס של שני הגברים הלבנים בסרט למיניות בא לידי ביטוי גם דרך השיחות שלהם עם דמויות משנה. ביינס משוחח עם הילידים שמרבים להתבדח על התסכול המיני שלו ועל איבר מינו, כאשר עבורם זהו נושא שאינו טאבו. אליסטר משוחח עם הדמויות הדומיננטיות בקהילה, נשים מבוגרות ומהוגנות לכאורה. אחת מהן גם יודעת לנגן בפסנתר שבכנסייה והשנייה מספרת כי היא אוהבת את הנגינה שלה יותר, מכיוון שזו נגינה ישירה של מנגינות פשוטות כפי שחוברו. זאת בניגוד לנגינה של אדה שנובעת מן הרגש ואולי גם חושפת לנשים את הצד בחיים לו הן מפנות עורף.

לכן, אף כי הסרט מציג מעשים אלימים ואקטים לא מוסריים, בסופו של דבר זו טעות לשפוט אותו במונחים של נבלים וגיבורים, או לתהות לגבי התקינות הפוליטית של הבחירות המוצגות בו. זהו סרט בו העולם הוא לא של טובים ורעים, אלא עולם של חוסר יכולת להסתגל לסביבה בה האדם הלבן כנראה לא צריך להיות, ובה ההזדהות והקשר הרגשי עוברות מצד לצד. הדבר מובע גם בקשר לדמות של הילדה שחווה את העולם כמו ילדה, ולכן נעה בין מסירות מוחלטת לאדה לבין העדפה של אליסטר ברגעים מסוימים, כולל ברגע של בגידה קשה במיוחד.

המקום בו הסרט ספק מתגלה כיותר בעייתי הוא ביחס לילידים המאורים. בשנות התשעים, זה מובן מאליו שסרט על ניו זילנד במאה ה-19 יתמקד באדם הלבן, אך כיום זה נראה חסר רגישות. אבל המאורים נוכחים בסרט והם חלק מן העולם שאליסטר לא מבין. למשל מדוע הם מסרבים למכור לו את אדמת הקבורה של אבותיהם גם במחיר של נשק, אף כי אינם עושים שימוש במקום. יש באקט המכירה הזו גם היבט אירוני, שכן הבריטים לכאורה השיגו שליטה באי בגלל נשק עדיף, אך כאשר הם עוברים למסחר הגון גם תמרות נשק שיכול להפוך את התמונה הם לא מקבלים את התמורה.

הסצנה שנראית הכי גזענית היא הצגת חג בכנסייה, בה הכומר חובב האימה מציג את סיפורו של כחול הזקן שרצח את נשותיו. המאורים שצופים בהצגה מאמינים לאפקטים המאולתרים שבה, ומנסים לחסל את כחול הזקן בטרם יהרוג את אשתו. דימוי זה מציג מיתוס מזלזל לגבי חוסר היכולת של הפרימיטיבים להבין תרבות. אולם, כפי שהדגמתי, גם האדם הלבן לא ממש מבין תרבות, והקהילה הקטנה באי לא יודעת להעריך נגינה ברמה גבוהה יותר וגם את הדבר הבסיסי יותר בתרבות ובקיום האנושי – הבנה של תשוקה ומיניות.

התשוקה בסרט היא לא רק למגע המיני ולאדם האחר, אלא גם לחווית החיבור למשהו גדול יותר. זה יכול להיות החיבור למוזיקה, או החיבור המאורי לארץ, חיבור שהאדם הלבן מנותק ממנו כפי שהתנתק ממרכז התרבות שלו. בנוגע לפסנתר, הוא מחובר לאדה גם ברמה המטאפורית והמילולית. היא יכולה לדבר במספר דרכים, דרך בתה ודרך כתיבה, אבל דומה כי דיבור כן מתאפשר רק דרך הפסנתר, בין אם בנגינה עליו ובין אם באקטים אחרים בחלק המסיים של הסרט. הנזקים שעובר הפסנתר הופכים להיות גם נזקים לאדה עצמה, לפחות עד נקודה מסוימת.

העולם הרומנטי שלה היה קשור כולו לנגינה וכנראה שהדבר נכון לא רק לגבי ביינס. הסרט מכיל רק סצנה קצרה בה היא מספרת לבתה בשפת הסימנים על אביה (והבת מספרת סיפור שונה ושקרי בכוונה על זהות אביה וגורלו), בו אדה מדברת על כך כי היא חשקה בו באמת וכי הוא לימד אותה והיא רצתה ללמוד. זהו רמז לכך כי הוא היה המורה שלה לנגינה והוא ניצל במידה מסוימת את מעמדו אבל אז לא לקח אחריות על הילדה. דומה כי אדה, גם ממרחק השנים, חשה כלפיו רק אהדה והכרת תודה, או לפחות אלו כל הרגשות שהיא מוכנה לחשוף בעניין. יש לציין כי סצנה זו באה בשלב בסרט בו אדה הפגינה קשיחות ברוב זמן המסך שלה, אבל ניכרת עדינות רכה בהבעות פנים בעודה מדברת על המאהב מן העבר. ייתכן והיא רוצה לייצר תמונה חיובית עבור הבת, ייתכן ומדובר בערגה כנה.

בבחירה בגיבורה אילמת, ״הפסנתר״ גם עוסק בעצם הטבע של התקשורת והביטוי. קטעי הווייס-אובר של המחשבות של אדה בפתיחת הסרט ובסיומו מדוברים בשפה ישירה ופשוטה, יותר שפה של ילדים משפה של אישה בוגרת. בחשיבה המילולית שלה, אדה נותרה בעולם הילדות. אבל דרך סימנים ונגינה היא כבר בוגרת למדי ואף לוקחת מספר החלטות אמיצות וקשות, נגד ההיגיון. וברגע השיא של הסרט, גם נגד הציפיות שלה מעצמה.

-ספוילר לסוף הסרט-

בסופו של דבר, אדה מופתעת מכך כי בחרה בחיים על פני מוות עם הפסנתר בעולם שלא מתאים לה ולמוזיקה שלה, עולם בו התשוקה שלה גרמה לה לפתח רגשות עזים לאדם שפשע כנגדה. הרצון לחיות חזק יותר מן היצרים האחרים של חייה. היא הופכת לחריגה גם במראה ולא רק בהיעדר הדיבור, אבל מצליחה לעבור לעולם החדש: מן האי הקטן היא מתמקמת בנלסון, יישוב שהפך לעיר באחד מן האיים המרכזיים של ניו זילנד. שם היא מלמדת נגינה על פסנתר חדש יותר, ואף לומדת מחדש לדבר ולחיות עם ביינס בסוג של קשר שנראה כזוגיות בריאה יותר. הסיום הלכאורה-שמח הזה יכול להיראות תלוש, כפנטזיה של סוף טוב כאשר המוות הוא הסוף האמתי לאישה לה לא היה מקום בעולם (ובשלב מסויים בתכנון הסרט, הוא אכן היה אמור להסתיים במוות). אולם, התגברות ומעבר לחיים בחברה הוא בסופו של דבר גורל נפוץ יותר מהתאבדות, וברגע של השתחררות מן החבל ומן הפסנתר ישנה הבנה של מהות האדם לא פחות מאשר ברגעים בהם התשוקה כובשת את הדמויות. זה גם מאפשר לסרט להראות סצנה של מוות שהיא גם סצנה של לידה – אדה שהיא הפסנתר הישן בקרקעית הים, ואדה שהיא קיום פיזי הנולדת מתוך הים ומתחילה ללמוד מחדש את השפה, תינוקת שזוכרת את בגרותה.