״The Cave״ ו״For Sama״: סקירה תיעודית כפולה על סרטים סוריים המועמדים לאוסקר

טקס האוסקר כבר פרש את השטיח האדום לקראת הערב הגדול, וכחלק מן ההכנות האחרונות בהחלט זה הזמן לנסות ולהשלים צפייה וגיבוש דעה על המועמדים שטרם כתבנו עליהם בסריטה. מפאת קוצרה של העונה, בצירוף נסיבות אישיות, לא הספקתי לראות את כל המועמדים בקטגוריות הקצרות אבל אני בטוח שנסתדר בלי הסיקור הקבוע שלי. עם זאת, קטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא הייתה פשוטה יותר להשלמה, וזה בדיוק מה שברצוני לעשות בפוסט זה. במיוחד כי על שלושה מועמדים בקטגוריה כבר כתבנו בסריטה בהזדמנויות שונות.

"ארץ הדבש", שגם העפיל לחמישייה הבינלאומית כנציג מקדוניה הצפונית, היה חלק מהמלצות דוקאביב שלנו ומצא את עצמו גם ברשימת סרטי השנה של עופר. על שני הסרטים של נטפליקס במירוץ, "דמוקרטיה על סף תהום" ו"מפעל אמריקני", כתבנו סקירות בסמוך אל הגעתם לשרתים חברת הסטרימינג. כך יצא שנותרו לא מסוקרים צמד מועמדים, שניהם מתעדים את הנעשה בסוריה המדממת מנקודת מבט נשית. כיוון שממקום מושבי בארה״ב יותר נוח לראות סרטים סוריים מאשר בישראל, הרגשתי שחובת הצפייה והכתיבה היא עליי. אם כי חשוב לציין שאחד מהם, ״המערה״, דווקא הוקרן בישראל במסגרת המהדורות הגלילית והנגבית של פסטיבל דוקאביב. אז נתחיל איתו ונעבור אל ״למען סאמה״, ההימור של אור לזכייה בקטגוריה השנה, אז כדאי להכיר גם אותו. לפני כן, אזהרת טריגר לשני הסרטים שלא מתביישים להציג מוות או פציעות מול המצלמות, כולל של ילדים ותינוקות. האם זו חובתנו כאזרחי העולם בו מתבצעות הזוועות האלה להישיר מבט הוא אחד הנושאים בהם רציתי לעסוק בכתיבה.

The Cave
המערה

הבמאי פארס פאייד חוזר לאוסקרים, שנתיים אחרי ״האיש האחרון בחאלב״ (Last Man in Aleppo). בעוד סרטו הקודם היה נקודת מבט גברית על המצב בסוריה, כפי שאפשר ללמוד משמו, הפעם חיפש היוצר באופן מוצהר סיפור נשי. כך הוא הגיע אל ד״ר אמאני, מנהלת בית החולים היחידה בסוריה שהיא אישה, ולא סתם בית חולים – אחד מאולתר ותת-קרקעי שזכה לכינוי ״המערה״. בית החולים נחפר באיזור ע'וטה, או ע'וטת דמשק, איזור בדרום מערב סוריה, כלומר די קרוב לישראל. מה שהיה פעם נווה מדבר נחרב כליל בשל שנים של מצור והפצצות אוויריות של השלטון הסורי בשיתוף עם רוסיה, אבל לא מעט אזרחים נותרו נצורים ורבים מהם זקוקים לטיפול רפואי על בסיס יומי. כאן נכנסות לתמונה ד״ר אמאני והצוות שלה, שכמעט ללא ציוד רפואי או אפילו רשת חשמל יציבה, מפעילות מתחת לאדמה חדרי ניתוח וטראומה.

הסרט מתמקד בשגרת הרופאים והאחיות במקום, מזכיר לא מעט סרטי או סדרות בית חולים במבנה שלו. זה אומר סצנה של היכרות קצת יותר לעומק עם עוד דמות ברגע של הפוגה, הרודפת סצנה של הגעת פצועים ופריצתו של מצב חירום, מלווה ברגע של חרדה עמוקה עקב עוד הפצצה וחוזר חלילה. כל הצוות גם הוא פוסט טראומתי ונבהל מכל הפגזה, כשם שהוא שחוק כאחרון הרופאים הקורסים תחת הלחץ גם במערכות בריאות במדינות מתפקדות. מבין דמויות המשנה התחבב עליי ד״ר סאלים חובב המוזיקה הקלאסית, שלא מוותר עליה בעיקר בחדר הניתוח, בהיעדר אופציה להרדים את הפצועים בזמן ההליך הרפואי. יש גם אחות שמאבדת את הזיכרון כשהיא נכנסת ללחץ ודמויות נוספות, אבל עיקר הסרט מלווה את ד״ר אמאני בעודה מנסה לתפקד כרופאה, כמנהלת, וכאישה בחברה הסורית. כי גם כשבחוץ הכל בוער, מילולית, תמיד יש זמן לסקסיזם. כך מתברר כבר באחת הסצנות הראשונות, כשפציינט מבקש שתוחלף המנהלת בגבר שיעשה עבודה טובה יותר, שכן מקומה של אישה הוא בבית עם הילדים.

ד״ר אמאני מתגלה כגיבורה קולנועית אידאלית עבור כל דוקומנטריסט. הפנים שלה לא חושפות כמעט שום רגש אבל היא אומרת בקול ברור את אשר על ליבה, לא שותקת מול אף אדם אבל גם שומרת על כבוד ונימוס. היא מתפקדת היטב במצבי לחץ אבל גם יכולה להתפרק ולהישבר כשהיא מרשה לעצמה. כמות המלחמות הקטנוניות או הקריטיות שהיא צריכה לנהל בזמן שמלחמה של ממש מתחוללת סביבה, יכולה להספיק ליותר מסרט אחד. עם זאת, לסרט האחד הספציפי הזה היא ממש לא מספיקה. אני הראשון להודות שכנראה אינני קהל היעד, אבל לא יכולתי שלא להתרעם מול האופן בו הוא מציג את עצמו לבין איך שאני תפסתי אותו – גם מניפוליטיבי במסווה של אותנטי וגם עשוי לא מספיק טוב מבחינה קולנועית למרות אי אלו שאיפות בנושא.

הסרט עבר כמניפולטיבי מכיוון שכבר מהשוט הראשון אפשר לראות התערבות בולטת של עבודת פוסט. אני לא מתיימר להגיד שהטילים שנופלים על העיר אינם אמיתיים בשוט הפתיחה, אבל הירידה של המצלמה מטה אל מתחת לאדמה היא ודאי לא תיעוד אמיתי. היות וגם הסיקוונס הבא וגם הסיום נוטים אל הפיוטי, עבורי התבטלה מראש כל אפשרות לקבל את מה שאני רואה כאמת לאמיתה, ואז הגיעה גם תזכורת בסיום. כך חוויתי את הסרט למרות שרובו אכן נראה כתיעוד אמיתי לגמרי של פצועים מגיעים לבית החולים או של רופאים מטפלים בהם. אבל התקשתי להתרגש או להזדעזע מן המראות מכיוון שמסגרו לי אותם בתוך סרט קולנוע מוכרז. לכן גם שפטתי לחומרה כל בחירה אמנותית, למשל עיצוב הסאונד המוגזם של ההפצצות או המטוסים, שיש לו כנראה מטרה אמנותית (להעביר את התחושות של המצולמים) אבל הסאונד הנקי מדי דווקא ניתק אותי מן החוויה.

גם ידע מוקדם על המציאות החדשותית היה בעוכריי. לדוגמה, ההפגזה הכימית של 2013 נשמרת לרגעי הסיום של הסרט, שרובו צולם בין 2016 ל-2018. מדוע? כדי ליצור אסקלציה של האלימות והמלחמה, תוך ויתור על הכרונולוגיה. כחובב קולנוע אין לי שום בעיה עם זה, בתנאי אחד – ויתור גם על הזכות להגיד שזהו סרט אותנטי. אפילו אם יש כאן כמה רגעי תיעוד באמת מקפיאי דם או מעוררי גועל מרוב דם, וזה הזמן לשוב רגע ולהזהיר קהל רגיש מדי, איפה הסרט הזה ואיפה ״הקסדות הלבנות״ הקצר וזוכה האוסקר מבחינת קולנוע. וזו כבר הבעיה הנוספת והחמורה יותר עבורי.

כתבתי זאת בעבר ואני נאלץ לחזור על עצמי, אבל אני פשוט לא מצליח להחליק לסרטים תיעודיים על ענייני אסתטיקה. ובין תעלולי העריכה והאפקטים הממוחשבים של הפתיחה והסיום, רוב הזמן התחושה היא של צפייה בסרט שצולם בסמארטפון עתיק. כמובן שיש לעשות הנחה לסרטים הלוכדים התרחשויות בזמן אמת, למשל צילום של פצוע המובהל לחדר ניתוח, אבל עובדה היא שהסרט ידע טוב מאוד מה הוא עושה גם ברגעים אלה – סצנות של ניתוח מצולמות כך שנראה רק את הרופאים, בעוד כל ילד או ילדה עם חבלה קלה כחמורה מקבלים קלוזאפ מדמם. אז שוב צריך לסלוח למניפולציה, אבל גם לאיכות חומר הגלם, ואולי לקבלת החלטות תחת לחץ של צוות הצילום ואז לבחירות של צוות העריכה הרגוע ששאף להעביר את הלחץ אל הצופה. יותר מדי הנחות ובשביל מה? סרטון הסברה באורך 95 דקות. חשוב? בהחלט. קולנועי? בשום אופן לא.

את הפער הזה חוויתי ביתר שאת בשיחה שאחרי ההקרנה. התמזל מזלי לצפות בסרט באירוע של נשיונל ג׳יאוגרפיק, המפיצים אותו בארה״ב, בו נכחו גם ד״ר אמאני (ספוילר: היא פליטה סורית עכשיו) וגם המפיקה הדנית סיגריד יונסון דייאר (מתנצל אם טעיתי בתעתיק שמה). את ד״ר אמאני היה מעניין לשמוע, גם כישראלי וגם כמי שמתעסק בקולנוע ולרוב לא פוגש אנשים שבאמת עושים שינוי אמיתי בעולם. למפיקה, לעומת זאת, היה לא פשוט להאזין. בכל פעם שהיא הזכירה כמה הסרט ״קולנועי״, התכווצתי בכסא כך שעד סוף השיחה לא נותר ממני הרבה. ובכל פעם שהיא דיברה על חשיבותו, או עד כמה קשה היה לצפות בחומרים, בזמן שבאותו החדר נמצאת מישהי שבמשך חמש שנים זו הייתה המציאות הבלתי אפשרית שלה – שקלתי להיות פליט של ההקרנה הזו. אני לא בטוח מה יש באנשי קולנוע (לא כולם כמובן) שמביא עימו כל-כך הרבה חשיבות עצמית, אבל לפעמים הדיסוננס הזה הוא כמעט קומי. הדבר האחרון שצריך לעשות זה לתת להם פרסים על זה, בטח ובטח שלא אוסקר. למטרות של ד״ר אמאני אפשר לסייע בדרכים אחרות, אם תגגלו את שמה.

For Sama
למען סאמה

על פניו, את רוב מה שכתבתי על ״המערה״ אפשר גם להגיד על הסרט הזה: גם הוא צולם באמצעים די ביתיים על פני מספר שנים קריטיות בתולדות סוריה, גם לו יש גיבורה והרבה ממנו מתרחש בבית חולים בעיר נצורה, מה ששוב אומר הרבה תמונות קשות. אבל התחושות שלי במהלך הצפייה בו היו אחרות לגמרי מאשר בזו שתיארתי לעיל, והבחירה של המתעדת בקולנוע של יומן עברה כאותנטית. אולי ככה זה כשאישה סורית היא הכוח המניע מאחורי היצירה, לא מחכה ולא מבקשת רשות מאיש לספר את סיפורה. זה משנה את כל התמונה שכן היא המתבוננת, ולא זו שמתבוננים בה, כשהיא היוזמת ולא רק מושא התיעוד.

וואעד אל חטיב, אם לתעתק את שמה מערבית ולא מאנגלית, היא עיתונאית ואקטיביסטית ממזרח חאלב, שתיעדה את מה שעובר על העיר שלה ועל סובביה בזמן המרי האזרחי והתגובה האלימה של השלטונות מאז תחילת העשור. את דיווחיה אפשר היה למצוא בערוץ 4 הבריטי, אחת הסיבות שהיא גם זכתה למקלט במדינה לבסוף, או ברשתות החברתיות. כל אלה ועוד הם החומרים מהם מורכב הסרט שלה, אותו צילמה והפיקה באמצעים ביתיים עד מאוד, ועליו היא חתומה גם כבמאית במשותף עם אדוארד ווטס. כאמור, הסרט בנוי כמעין יומן אותו היא מקריאה לסאמה, בתה התינוקת שנולדה אל תוך מלחמת האזרחים הסורית. כך שזהו מצד אחד סרט משפחתי ואינטימי, על סיפור ההיכרות של וואעד ובעלה ד״ר חמזה אל חטיב בתחילת שנות ה-20 לחייהם, על שכניהם וחבריהם מהימים בהם הפגינו כסטודנטים נגד הממשל. מאידך, זהו גם תיעוד ממקור ראשון של הזוועות שעבר העם הסורי כולו, דרך ההסתתרות של המצולמים בבית חולים מאולתר והניסיון של משפחת אל חטיב וחבריהם לעזור לתושבי העיר הנחרבת.

היוצרת בחרה במבנה סיפורי של קפיצות בזמנים, מדלגת בין תמונות של חאלב המשגשגת בתחילת העשור לאיי החורבות שנותרו ממנה לקראת סופו. לכאורה, יש בכך ניטרול של תיעוד אובייקטיבי, אבל דווקא הסובייקטיביות הזו מגבירה בעיניי את האותנטיות משום שזה הסיפור של אל חטיב כפי שהיא בוחרת לספרו. דווקא בשל המבנה המפורק, אפשר לא רק לראות אלא גם לחוש בהתדרדרות, להתגעגע יחד איתה למה שאבד ולמי שאיננו, לקבל את כל היופי של החיים יחד עם האימה והמוות. זה כל-כך הרבה יותר אפקטיבי מאשר אסקלציה הדרגתית, כך נוכחתי לגלות. וזה גם עזר לי לקבל את הצילום, שהוא אפילו פחות מהוקצע ומדוייק מזה של ״המערה״. וואעד לא מפחדת לעמוד מול מראות עם המצלמה שלה ולהציג אותה ואת עצמה לקהל, כך שקל יותר להכיל את הבחירות האסתטיות שלה, כלומר מצלמה רועדת בסגנון פאונד פוטג׳, שלרוב נובעות מן הסיטואציות. כי לכי תחזיקי תינוקת ביד אחת ומצלמה ביד השנייה בזמן שאת רצה למקלט. האימג׳ הזה הפך לפוסטר של הסרט, ולא בכדי – וואעד היא גם אמא של סאמה וגם מתעדת את החיים עבורה, כל אחת מן הידיים שלה נושאת משהו בעל ערך רב מבחינתה – סיבה ומסובב.

גם את הסאונד הערכתי הרבה יותר בסרט הזה, שכן היה בו משהו מלוכלך. כל פיצוץ גרר אחריו דיסטורשן, שזה הרבה יותר מציאותי. מבחינת מה שצולם, יש בסרט זה תמונות שהיו אפילו יותר קשות עבורי מאשר בקודמו, על גבול הבלתי צפי ומעבר לו. אני מבין שאני המוזר כאן והאנושות כנראה קהת חושים לחלוטין אל מול סבל ומוות, אם להאמין לסרטונים שרצים בוואטסאפ והם סנאף לכל דבר מבחינתי. אבל אני באופן אישי מוכן לראות תינוקות וילדים מתים ומרוטשים רק בסרטי עלילה, כי שם אני יודע שזה לא אמיתי. אין לי שום צורך בכך בסרט תיעודי, בטח לא בצילומי תקריב. הזוועה עוברת במלואה גם כשאם מחבקת שמיכה וזועקת לשמיים את שמו של בנה, אם לבחור רגע מצמרר במיוחד מהסרט. עם זאת, אפשר גם להבין את הבחירות של היוצרת לכלול הרבה מאוד קטעים שמתמקדים בילדים, במי שלא בחרו להיוולד אל תוך העולם הזה ברגע כה אפל בהיסטוריה. אחרי הכל, הסרט מוקדש לבתה הקטנה והחרדה להווה וגם לעתיד שלה מורגשת ומודגשת.

לא בטוח שכל זה מספיק בשביל זהב האוסקר, אבל ״למען סאמה״ הוא לבטח המצטיין מבין שני הסרטים הללו. הרבה מזה בזכות וואעד, שעל הבחירות שלה כבמאית כתבתי, אבל שווה להדגיש גם את היותה דמות קולנועית מעניינת. מצד אחד היא חדורת מטרה, מצד אחר מלאת ספק ופחד. בזכות המצלמה היא קופצת ראש אל תוך איזורים מוכי אסון, אבל כשהיא מניחה אותה או מביטה דרכה בבתה הקטנה העולם נהיה רך יותר. בן זוגה הרופא מהווה קונטרה הכרחית והרצון של השניים להישאר בעיר המופגזת שלהם ולהילחם על הבית נע בין הראוי להערכה ללא שפוי מבחינת סיכון החיים שלהם ושל משפחתם המתרחבת. גם דמויות המשנה מוסיפות הרבה צבע ועניין, אבל העיקר הוא המכתב הזה מהאם לבת, מסמך קולנועי שנועד להצדיק את הבחירות של הוריה של סאמה עוד לפני שבאה לעולם, לכאורה עבורה אבל בעיקר עבורם ועבור כל העולם אם יבחר לצפות. למי שיש קיבה חזקה במיוחד מומלץ לחפש את הסרט הזה, שאני לא בטוח איך ימצא את דרכו ארצה אם בכלל. מקסימום תעצמו את העיניים כשמגיעים הקטעים הבאמת קשים, כפי שעשיתי אני. העיקר לא לעצום את העיניים אל מול המציאות, גם אם אין הרבה מה לעשות נגדה.