סרטים חדשים: ״שליחות קטלנית: גורל אפל״, ״החוחית״, ״הפרופסור והמשוגע״, ״ג'קסי״, ״שנת החתונה שלי״

איזו תקופה מטורפת בסריטה ואיזה סיום משוגע לחודש אוקטובר. בבלוג, מצעד סרטי העשור שלנו השיב אותנו לטראפיק של ימי פסטיבל חיפה ומעבר לו, וזה כל-כך משמח כי אני לא יכול להסביר בכלל כמה הרבה עבדנו על זה (בעיקר אור סיגולי, יש לציין). משמח גם לקרוא את כל התגובות (וההטרלות) עד כדי כך שהחלטתי לתת להן להצטבר לפני שאשקול להשיב. מאחורי הקלעים, זה הזמן להגיד מזל טוב עצום גם מעל דפי סריטה ללירון סיני שלנו שילדה בן! אושר גדול אף יותר, ואל תתפלאו אם ייקח לה קצת זמן לחזור לכתוב. אני (אורון) שבתי לביתי שמעבר לים אז סליחה על הפרש השעות בהעלאת פוסט זה, עם חמשת הסרטים האחרונים לחודש אוקטובר. אף אחד מהם לא קשור אל ליל כל הקדושים שיתרחש מחר בארה״ב, אבל בשביל זה יש לנו את אימת החודש. עוד עניינים רבים, מאירועים ועד צפייה ביתית, בחלק השני של המדור.

״שליחות קטלנית: גורל אפל״ (Terminator : Dark Fate), הנדבך השישי של מותג-העל מבית ג׳יימס קמרון, משיב למסך לא רק את ארנולד שוורצנגר בתפקיד T-800 אלא גם את לינדה המילטון, שרה קונור המקורית. שכחתם ושכחתן מה קרה בסרט השלישי? או שהיו בכלל סרט רביעי וחמישי? זה בסדר גמור. כי כמו שהיה עם ״האלווין״ בדיוק לפני שנה, הסרט מתעלם מן ההמשכונים הללו ומהווה למעשה סגירה טרילוגיה לצמד הסרטים המקוריים (והיחידים ששווים משהו). בתחילת הקיץ, לירון קראה לסרטים כאלה ״סרטי השכח״ ואחרי הצפייה נוכל לספר האם מדובר בהצלחה. העלילה היא שוב סימפול של עלילת המקור, עם רובוט מחסל מן העתיד שנשלח כדי לסיים את חייה של צעירה שלא מודעת לגורלה. הפעם זוהי נערה מקסיקנית (נטליה רייס) שעליה מגינים יחדיו קונור, המחסל החביב על כולנו, ולוחמת שהיא הכלאה בין אדם ומכונה (מקנזי דיוויס). בתפקיד הנבל העתידני – שוב רובוט שהופך לנוזל, הפעם בגילומו של גבריאל לונה. הבמאי הוא טים מילר (״דדפול״) ומלא אנשים כתבו.

״החוחית״ (The Goldfinch), עיבוד לספר באותו שם מאת דונה טארט זוכת הפוליצר, הוקרן לראשונה בפסטיבל חיפה מוקדם יותר החודש. העלילה עבת הכרס מספרת על תיאו, שבילדותו (אז מגלם אותו אוקס פייגלי) איבד את אמו בפיצוץ במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. מלבד הזיכרון המקוטע, מה שנותר לו מהאירוע הוא רמז לחפץ אמנות יקר ערך שהעניק את שמו ליצירה. בבגרותו (אז מגלם אותו אנסל אלגורט) והוא מתגורר אצל משפחה מאמצת אמידה בשכונת האפר איסט סייד של מנהטן, אך עברו ישוב לבקר. הקאסט של הדרמה הזו כולל גם את ניקול קידמן, ג׳פרי רייט, לוק ווילסון, שרה פולסון ועוד. הבמאי הוא ג׳ון קראולי (״ברוקלין״) ועל העיבוד התסריטאי חתום פיטר סטרוגן (״החפרפרת״).

״הפרופסור והמשוגע״ (The Professor and the Madman) משיב אל המסך את שון פן ומל גיבסון, נחשו לבד מי זה מי (רמז: אני הייתי מלהק הפוך אבל איש לא שאל אותי). העלילה מתרחשת באמצע המאה ה-19, אז קחו בחשבון המון שיער פנים מאפיר אצל שני הכוכבים, המגלמים את ג׳יימס מוריי ואת וויליאם צ׳סטר מיינור, שכתבו אז את המהדורה הראשונה וההיסטורית של מילון אוקספורד. לצידם: נטלי דורמר, אדי מרסן, ג'ניפר אילי, סטיב קוגן, סטיבן דיליין וכן הלאה שמות בריטיים יותר ויותר. על ההפקה האירית הזו ניצח הבמאי האיראני פרהאד ספיניה (שותף של גיבסון לכתיבת ״אפוקליפטו״), שגם כתב את התסריט יחד עם טוד קומרניקי (״סאלי – נס על ההדסון״) ג׳ון בורמן (אם כבר דיברנו על קאמבקים) ועל פי ספרו של סיימון ווינצ׳סטר.

״ג'קסי״ (Jexi) נשמע כאילו מישהו ניסה לדמיין מחדש את ״היא״ של ספייק ג׳ונז בתור סרט אימה, אבל האמת שזו אמורה להיות קומדיה. אדם דווין מככב כבחור בודד המכור לטלפון שלו ומתפרנס מכתיבת אייטמים קלילים. שדרוג המכשיר שלו מגיע עם בינה מלאכותית בשם ג׳קסי (בקולה של רוז ביירן), שבשלב ראשון מנסה ומצליחה לסדר לו חיי חברה ומעלה את בטחונו העצמי. בהמשך היא הופכת לקנאית בבנות הזוג הפוטנציאליות של גיבורנו והופכת את חייו לסיוט טכנולוגי. הצמד ג׳ון לוקאס וסקוט מור (״אמהות רעות״ הראשון והשני) כתבו וביימו.

״שנת החתונה שלי״ (The Wedding Year), קומדיה אמריקאית נוספת להפעם, נשמעת מאוד דומה ל״עונת החתונות״ שכתבתי על חיבתי אליו לפני כחודש. אם הסרט שכן הגיע לקולנוע יהיה פחות טוב מזה שלא, אני אתרגז קלות. אבל עד החתונה זה יעבור, כי לגיבורי הסרט יש הרבה כאלה בתווך שמוזכר בכותרת היצירה. העובדה שרק התחילו לצאת והקשר שלהם עצמם רק צומח בתקופה הזו, אמור ליצור את ההומור הדרוש. בתפקידים הראשיים אפשר למצוא את שרה היילנד (כוכבת הסדרה ״משפחה מודרנית״ ושיבוט של מילה קוניס) ואת טיילר ג׳יימס וויליאמס (״דטרויט״). על התסריט חתום דונלד דייגו (מכותבי ״קומיוניטי״) והבמאי הוא רוברט לוקטיק הוותיק (״לא רק בלונדינית״, ״האמת המכוערת״).

החוחית

וגם:

פסטיבל סרטים בערבה – אירוע הקולנוע החורפי שרק הולך ומשתפר משנה לשנה, חשף את התוכניה שלו. הפסטיבל, שיתקיים מיום חמישי ה-14.11 ועד מוצאי שבת ה-23.11 באיזור התיירות של הישוב צוקים, יפתח את שעריו לקהל עם ״סיפור חיי״ (The Truth) של הירוקאזו קורה-אדה. עופר כתב עליו בפסטיבל ונציה, עוד לפני שהיה לו שם רשמי, אז חפשו אותו אצלנו תחת ״האמת״. עוד יוקרנו ״השורקים״ של פורומובויו, ״חייה הנסתרים של יורידסה גוזמאו״ ו״באקוראו״ הברזילאיים, ״יום לבן, לבן״ האיסלנדי, ״קצפת ודובדבנים״ הישראלי, וקלאסיקות כמו ״אני והחבר׳ה״ ו״לורנס איש ערב״. ואלה רק הסרטים שכבר ראינו. התוכניה עצמה, בניהולם האמנותי של עדנה ודן פיינרו, כפולה ומכופלת ואפשר למצוא בה סרטים מסקרנים ומדוברים כמו ״היה שלום ילד שלי״ הסיני, ״ואז רקדנו״ הגיאורגי, ״עונת הגשמים״ הסינגפורי וגם ברזילאי נוסף בשם ״פסיפיקדו״. ועדיין זו רשימה חלקית, עוד נקדיש פוסט המלצות כמו שצריך למהדורה השמינית של הפסטיבל החורפי בניצוחם של אייל וטינקר שיראי.

דוקו ישראלי – יש לא מעט סרטים תיעודיים תוצרת ישראל בסינמטקים כעת ולא על כולם אנחנו מספיקים לכתוב. על ״פאראנו״ ו״חיים רגילים״ עופר דיווח מפסטיבל ירושלים, אבל זה רק קצה הקרחון. אני מאוד מקווה שנספיק להתייחס לפחות בקצרה גם אל ״גולדה״ על ראשת הממשלה היחידה בתולדות ישראל, ״להאיר את יוסי״ המשיב אל המסך ולו לרגע את יוסי בנאי הגדול, ו״הפרוטוקול של גלעד״, החדש של דבורית שרגל שלוקח אותה הפעם הרחק מטרילוגיית ספרי הילדות, אל נעורים שנגדעו באיבם. עד שנכתוב, חפשו את הסרטים הללו בסינמטק הקרוב אליכם ואליכן.

המלך (The King) – כנראה הדבר הכי מעניין שמגיע אל נטפליקס בסופש, כבר סוקר על ידי כשערך את בכורתו בפסטיבל ונציה. בשילוב של מחזות שייקספיריים וקצת היסטוריה, הבמאי דייויד מישוד (״ממלכת החיות״, ״רובר״) מביא את סיפורו של המלך הנרי החמישי, מנסיך גולה למאחד הממלכה. המכורים והמכורות לטימותי שאלמה יקבלו כאן מנה הגונה של הכוכב לפני הגעת ״נשים קטנות״ לקולנוע, וסביבו התקבצו ג׳ואל אדג׳רטון (שגם הפיק וכתב), בן מנדלסון, לילי-רוז דפ, תומסין מקנזי ואחד רוברט פטינסון שגונב את ההצגה בענק לפי דעתי.