כמה דברים שאי אפשר יותר לשמוע על נטפליקס

הכותרת של המאמר הזה עובדת לא רע גם בלי המילים הראשונות, כי כבר מזמן הגענו לנקודה בה בלתי סביר לעבור יום, ברשת או במציאות, בלי לשמוע את המילה ״נטפליקס״. בעולם, ענקית הסטרימינג מצויה בנקודת זמן מעניינת בהיסטוריה שלה, רגע לפני ששחקניות גדולות נוספות אל זירת הזרמת התוכן. בישראל, אנחנו חוגגים שלוש שנים שכבר יש לנו כתוביות בעברית לחלק מן התכנים, ושנתיים בדיוק מאז הממשק עצמו עבר לשפת הקודש ונוספה אופציית דיבוב לשפתנו. חשבתי שזה יהיה עיתוי מעניין לדון בנטפליקס כמדורת השבט החדשה.

לפי איך שאני קורא את המצב, דרך שיחות עם חברים ומבעד לפילטר של הרשתות החברתיות, לפחות בישראל בהחלט מדובר באבן שואבת לאוכלוסיה הולכת וגדלה. כנראה שעדיין קשה להתנתק מן הערוצים הוותיקים, אבל בהחלט קורה משהו כשחברים שאינם מתחום הקולנוע ממליצים לי באקראי על ״פאדלטון״, או כל סרט זעיר שגם בעוד מיליון שנה לא היה מגיע לבתי הקולנוע בארץ או היה עולה על שפתיהם. נטפליקס הפכה בעיניי להיות התשובה לשאלה ״מה ראית אתמול?״, והאלגוריתם שלה הוא לגמרי ה״זה מה שנותנים״ החדש. כמעט בכל פעם שנכתוב כאן בסריטה על סרט חדש בנטפליקס, כמות והיקף הקוראים יגדלו מעבר לגבולות הסביר, בטח יחסית לתוכן עצמו. זה סוג של קסם בעיניי.

אולם, פחות מעניין בעיניי לנתח איך ולמה זה קורה. אפשר לסכם פשוט שנטפליקס זה לייף סטייל, טרנד שבהחלט תפס גם בישראל, מה שמוביל כמובן לכל מיני תופעות לוואי. כמו כל תופעה תרבותית-אופנתית, נראה שהיקף התופעה גדול ממנה, כלומר יש אולי כמאה אלף לקוחות נטפליקס בארץ, אבל שמעתי עליה כבר מיליון דעות. בחרתי לרכז כמה שאלות והצהרות שחוזרות על עצמן, בקבוצות פייסבוק או בשיחות פנים אל פנים, כאלה שמצחיקות אותי או מעלות לי את הסעיף – ולנסות לענות להן ועליהן. כמו תמיד בפוסטים שמהווים התייחסות הומוריסטית שלי לדברים מעצבנים, אני לא מתכוון לפגוע אלא רק לשחרר קיטור. ואולי גם לקוות שבפעם הבאה שתיפלו אל אחד מן הסעיפים הבאים, אולי תחשבו פעמיים לפני שתסיימו להקליד.

למה עשיתי נטפליקס? אין מה לראות!

״הרודפים״

התלונה העתיקה ביותר מאז המצאת הבידור מרובה האופציות, שכמובן מקדימה בהרבה את ימי הזרמת התוכן. התשובה הנושנה לא פחות היא שאין אנשים שמשעמם להם אלא רק אנשים משעממים, אבל אני דווקא מאמין גדול בזכות להשתעמם ובטח שלהתרעם על היצע כלשהו. אלא שכאן ההכללה היא ממש לא במקום, מכמה סיבות.

קודם כל והכי חשוב – תמיד אפשר לבטל. אחד היתרונות המרכזיים בחיים בארצות הברית הוא תחום השירות, ובהיותה חברה אמריקאית במהותה נטפליקס מאפשרת התנתקות נטולת טלפונים ותחנונים. אישית, אני מבטל ומחזיר את אמזון פריים רק בחודשים שאני צריך אותם. כנ״ל הולו. נטפליקס זה השירות היחיד ששומר אצלי על רצף, למרות שאפשר לבטלו או להחזירו בלחיצת כפתור. למה? כי יש בו כל-כך הרבה מה לראות. אני יכול לחיות חיים שלמים ולא להספיק את הסרטים השמורים ב״הרשימה שלי״, עד כדי כך היא הפכה ללא יעילה. ובואו לא נתחיל בכלל לדבר על אמזון והולו, למקרה שמישהו חושב שהן עדיפות. שקלתי להקדיש להן סעיף אבל מספיק להיזכר בממשקים המזוויעים כל אחד בדרכו, או בתקלות טכניות שמעולם לא קרו לי עדיין בנטפליקס, כדי לדלג אפילו על ניסיון להשוות את ההיצע.

אולם, כאן בהחלט נכנס הקטע של לגור בחו״ל ולא רק להשתמש במוצר אמריקאי. נכון לשנה שעברה, בארצות הברית זמינים בנטפליקס כ-4,300 סרטים (ומעל 1,400 סדרות). ובישראל? תלוי את מי שואלים. בעקבות התגובות וכמה בדיקות ביתיות, נראה שהוסרה הקללה דאשתקד ובארץ הקודש זמינים הרבה יותר מעשירית מהתכנים שיש באמריקה. אנחנו עדיין לא סנכרון מלא אבל עם מאות סדרות ואלפי סרטים שזמינים לקהל היושב בציון, אי אפשר להתלונן יותר על גודל ההיצע. צריך גם לקחת בחשבון שמדובר במאגר דינמי, ממנו יוצאים מדי פעם תכנים שחוזה השכירות שלהם נגמר ולא חודש, וגם להתחשב בכך שהספריה גדלה בלפחות סרט-שניים חדשים בכל סוף שבוע, לא כולל קלאסיקות שנוספות בכל חודש. בקיצור, אני פשוט לא מסוגל להאמין למי שטוענים שאין להם או להן מה לראות. זה יעביר אותנו לסעיף הבא של ״אולי לא חיפשת טוב״, אז לפני כן אסכם (הפסקה שוכתבה בעקבות התגובות, תודה למי שעזרו).

נטפליקס זה לא במקום, אלא בנוסף. מי שדבוק למסך כל ערב, ודאי שזה לא בהכרח הפתרון האידיאלי עבורו או עבורה. לא במדינה שיש בה את יס, הוט, סלקום ופרטנר, כולם עם אופציות לסטרימינג ומחירי רצפה, וכנראה גם לא כתחליף לערוצים המסחריים. ומי שהולך או הולכת לקולנוע פעם בשבוע ימשיך לעשות זאת גם עם מינוי לכל שירות ביתי שהוא. אבל ברמה של תכנים שמתחדשים פעם בשבוע, אני לא חושב שאי פעם ייגמר שם מה לראות. פעם בכמה חודשים, או כמה פעמים בשנה, יש בנטפליקס אפילו סרט ממש מעולה – בערך אותו יחס כמו הוליווד או קולנוע אמריקאי שמוקרן בקולנוע. וזה זול משמעותית ואפילו לא מצריך מכנסיים, כמו שהאמריקאים אוהבים להגיד (את הסלידה מלבישת מכנסיים בתרבות האמריקאית לא הבנתי גם אחרי שנים של מגורים פה, אבל זה כבר נושא אחר).

אבל האלגוריתם בכלל לא מכיר אותי!

״אהבה, מוות ורובוטים״

די להיתמם, כולנו יודעים שזו פיקציה. גם נטפליקס יודעת שהיא מוכרת פנטזיה ולא טכנולוגיה חדשנית – החלום שיש מישהו או משהו שתמיד יקלע לטעם שלנו בהמלצות. כשעבדתי בספריה הלא-מקוונת של האוזן השלישית, אני הייתי אלגוריתם ההמלצות של הלקוחות ולא רק שלרוב כשלתי, נדמה לי שגם הבנתי למה. עם לקוחות מסויימים, אלא שענו לשאלות שלי ונתנו פידבק על מה שהמלצתי בפעם הקודמת, הצלחתי לקלוע יותר ויותר ככל שהזמן עבר. לעומת זאת, רוב האנשים יתעלמו מיצירות מופת שתשליך לכיוונם אם הן בנות יותר משנה-שנתיים וגם נעדרים כל יכולת לנסח את ההעדפות שלהם בקול רם וברור, שלא לדבר על לזכור איך היה הסרט הקודם שלקחו. משום מה, יש לי הרגשה שהם אלה שגם מתלוננים על האלגוריתם של נטפליקס, שיש לו סיכוי הרבה טוב מאשר לי או לכל בן אנוש אחר לכמת ולנתח העדפות צפייה.

ברור שכל תוכן מקורי של נטפליקס יומלץ ויקודם על פני מה שבאמת מתאים לכם ולכן, כשם שמה שפופולרי יוצע לכולם – אל תהיו תמימים לגבי זה. אנשים רוצים דברים חדשים, נטפליקס רוצים להצדיק בינם לבין עצמם את הקיום של התוכן שנחשב שלהם – כולם מרוויחים. כלומר, חוץ ממי שבאמת מצפים להמלצות אישיות. אבל כמו שאי אפשר לזכות בלוטו בלי למלא טופש ולשלוח אותו – ככה קשה לאלגוריתם לעזור אם לא עוזרים לו. אחד הדברים הראשונים שעשיתי במינוי הנטפליקס הקבוע שלי הוא לפתוח משתמש נוסף של ניסוי וטעייה, דף חלק שיעזור לי להבין איך זה עובד. סרקתי את הספריה, מעניק אגודל למעלה או למטה לכמה שיותר סרטים שכבר ראיתי, ומקליק פליי כדי שיירשם שצפיתי בלפחות שנייה מכמה סרטים שנראו לי מעניינים. היום זה כבר הפרופיל הקבוע שלי כי הניסוי הצליח – נטפליקס נובר עבורי עמוק יותר ויותר במעמקי הספריה על סמך ההיסטוריה המשותפת שבנינו יחד, צופה ואלגוריתמו.

עוד טריקים שאני ממליץ עליהם לשיפור המלצות המכונה הם להסיר מהיסטוריית הצפייה דברים שהוקלקו בטעות או אפילו הופסקו באמצע מחמת מיאוס. אם תיכנסו להגדרות ניהול החשבון (לחיצה על תמונת הפרופיל ובחירה ב״חשבון״) אפשר לשחק לא מעט עם האופציות השונות תחת ״הפרופיל שלי״, כולל ויסות מה שקרוי ״פעילות צפייה״ ושאר כיוונונים עדינים (ביטול הפעלת הפרק הבא באופן אוטומטי, למשל). אני לא רק עובר על הנעשה שם מדי פעם אלא גם ממשיך לסרוק תכנים שנראים לי רלוונטיים, כמו גם חוקר באופן קבוע את התגיות הממש מוזרות של נטפליקס (ידעתם שיש סרטים שמקוטלגים תחת ״יהלום חבוי״? הוכחה בצילום מסך מהחשבון שלי בראש הפוסט). זו אופציה טובה למי שרוצים לאפיין ניואנסים, לא רק ז׳אנרים. עוד עניין הוא שאם מחפשים סרט מסויים, בין אם הוא נמצא או לא, נטפליקס יציע אופציות שקרובות אליו, סגנונית או תכנית. נדמה לי שאלגוריתם החיפוש שונה מזה שממליץ על התוכניות, או פחות משוחד, אז שווה להיעזר גם בו.

בקיצור, אנחנו כנראה רחוקים עדיין מאוטופיה בה מאגר כלשהו תמיד ישלוף לנו את הסרט הנכון הבא לכל מצברוח ובהסתמך על ההיסטוריה הפרטית שלנו. נחמד לשאוף לשם, אבל בוודאות לא נגיע לשם בלי קצת עבודת הקלקה. יכול להיות שגם פה אני מסתכל מבעד לעדשה הוורודה של נטפליקס ארה״ב, אבל אם האלגוריתם לא באמת עוזר בישראל בגלל דלילות ההיצע – פשוט תתעלמו ממנו. כמה מאות סרטים בודדים זה משהו שאפשר לסרוק לבד בקלות ולסמן פייבוריטים. המלצות צפייה כנראה שעדיין נמשיך לקבל אחד מהשני, או מאתרים ובלוגים לקולנוע. לחצו על התגית ״נטפליקס״ בסיום כדי לראות על מה אנחנו כותבים בנושא, לדוגמה.

אבל, אבל, הסרטים שלהם גרועים!

״הצד האחר של הרוח״

אני הראשון להסכים שנטפליקס מצטיינים יותר בתחום הסדרות והמיני-סדרות, אחר-כך בז׳אנר התיעודי על שלל אורכיו וצורותיו, ורק בסוף בסרטים עלילתיים באורך מלא. אבל זה משקף נאמנה גם את המצב בכל פלטפורמה אחרת שתבחרו, לא? לי באופן אישי יש הרבה פחות מה לראות בבתי הקולנוע מאשר בבית, ואני אומר את זה בצער רב ואף אקדיש לזה סעיף בהמשך. אז בואו נתחיל מזה שיש יותר גרועים מטובים, בכל מצב, וננסה להבין למה הסטיגמה הזאת דווקא רק בנטפליקס. כי זה לא שהוליווד מייצרת רק פנינים בעשור האחרון והקולנוע האירופאי פורח ומשגשג.

חשוב להזכיר שנטפליקס, אם נחשיב אותה כאולפן (וגם על זה בסעיף נפרד בהמשך), נכנסה לתחום של סרטים עלילתיים באורך מלא רק לפני כארבע שנים עם ״חיות ללא לאום״ של קארי פוקונגה. לשם השוואה, הסדרות המקוריות הראשונות שלה ב-2013 היו ״בית הקלפים״ ו״כתום זה השחור החדש״, ומיד אחריהן הגיעה ״בוג׳ק הורסמן״. זה לא כוחות כבר מן הפתיחה. אבל לזכותם ייאמר שבסרטים הם די מנסים, משקיעים בכל ז׳אנר אפשרי, כולל החייאת ז׳אנר הקומדיה הרומנטית, והצלת פרויקטים גנוזים ואבודים של יוצרים בעלי שם.

עד עכשיו עבדו עם נטפליקס שמות כמו בונג ג׳ון-הו, אנג׳לינה ג׳ולי, מייק פלנגן, נואה באומבך, דאנקן ג׳ונס, ניקול הולופסנר, ג׳רמי סולנייה, תמרה ג׳נקינס, פול גרינגראס, גארת׳ אוונס, אנדי סרקיס, סטיבן סודרברג, האחים כהן, אלפונסו קוארון ומרטין סקורסזה. רשימה חלקית וזה אפילו בלי להזכיר שמות כמו דייויד פינצ׳ר שחתום על סדרות (״בית הקלפים״, ״מיינדהאנטר״, ״אהבה, מוות ורובוטים״), או את אורסון וולס ו״הצד האחר של הרוח״. האם אלה העבודות הכי טובות של היוצרים הללו? כנראה שלא. אבל קשה לומר שמחפפים שם בבחירת הטאלנטים, לא יותר מאשר בשאר המקומות בהוליווד. אגב, נדמה לי שהפיצ׳ר הזה לא רלוונטי בארץ, אבל לפחות בארה״ב שמתי לב שכאשר כל יוצר בעל שם שעובד עם נטפליקס על פרויקט חדש, פתאום הפילמוגרפיה שלו צצה יותר ויותר בשירות. כך שיש לי גם אג׳נדה נסתרת לכך שכולם יעבדו עם נטפליקס.

חשוב להזכיר גם אוסף מכובד של סרטים דוקומנטריים (״FYRE״ מהשנה למשל), פרויקטים נסיוניים (כמו סקורסזה על בוב דילן, או סרט ההופעה של ביונסה), ומיני הברקות שצצות ברמה של פעם בכמה שבועות כמעט משום מקום, נניח ״הרודפים״ מהזמן האחרון. מאז שהם נכנסו למירוץ, אין סיכום שנה, או טקס אוסקר, שלא עולים בו לדיון סרטים של נטפליקס כמצטייני השנה. אפשר להתמקד רק בסרטים כמו אלה, כשם שאין כל רע ברביצה סתמית מול ״תעלומת רצח״, אבל להגיד שהכל גרוע? זה מגמתי כמו להבליט אך ורק את ההצלחות של נטפליקס, משהו שנמנעתי מלעשות ועדיין נדמה לי שבניתי טיעון נגד. פשוט נורא קל להפריך טענות מכלילות, הן תמיד שגויות. שיט, בעצם גם זו הכללה.

הצילו, נטפליקס הורגת את הקולנוע!

״רומא״

עד כה, מאז הולדת הקולנוע, כל מי שניסה או שייחסו לו ניסיון להרוג אותו – מת קודם. קצת כמו מה שקרה עם אלוהים וניטשה. הסאונד איתנו כדי להישאר אבל עבר המון גלגולים, בהצלחה במציאת מכשיר שמנגן את קלטות ה-VHS שלכם, רוב ה-DVD מתאימים לשמש כתחתיות לכוסות, ומישהו זוכר מתי הוא ראה סרט תלת-מימד שלא בפארק שעשועים? אז לא, שום שירות סטרימינג, גם לא נטפליקס, לא יהרוג את הקולנוע. לחוויה של המסך הענק, הסאונד העוטף ועצם היציאה מהבית ומאיזור הנוחות כדי לחלוק אור וצליל עם חבורת זרים במקום חשוך – אין ולא יהיה תחליף. ממש כמו שאמנים לא יפסיקו פתאום להופיע כי אפשר לשמוע את המוזיקה שלהם בבית, ברכב, או באוזניות. מי שכן מנסים לחנוק את הקולנוע הם דווקא אלה שנחנקים בעצמם, החל מבעלי האולמות וכלה ביצרני הסרטים.

שמתם ושמתן לב שכבר כמעט עשור אין כמעט מה שנקרא סרטי אמצע-תקציב? אלה שבין הפקות ענק של מאות מיליונים לבין סרטים עצמאיים או סרטי אימה וז׳אנר שעלותם מיליונים בודדים? או בקיצור, יש מחסור בתוכן לקהל הבוגר, ואם אפשר אז שלא יהיה טיפשי מדי או שצריך לראות את חמשת קודמיו ולקרוא שלושים חוברות קומיקס בשביל להנות ממנו. זאת לגמרי יכולה וצריכה להיות המשבצת של ענקיות כמו נטפליקס ואמזון, ששופכות מיליארדים של דולרים בשנה על תוכן כדי למלא את המדפים ולהאכיל את המפלצת. מאידך, סרטי אינדי וקולנוע דוקומנטרי מופקים היום בכמויות גבוהות בהרבה מאשר לפני העידן הדיגיטלי וההיצע גבוה מכמות המסכים הקיימת – אבל לא מהביקוש. הפתרון בהחלט יכול וצריך להיות סרטים עד הבית, לא בגלל שהם שווים פחות אלא כי אין להם את האמצעים להתמודד מול הרודנות של עצומי התקציב.

קצת עצוב להודות בזה בתור סינפיל אבל גם קולנוע של מאסטרים ואוטרים נופל להגדרה הזו. אלא אם מדובר בבמאי מסחרי עם הצלחות מוכחות, נניח נולאן או טרנטינו, אז גם לענקים ביותר קשה לגייס כסף להפקות שבוודאות לא יחזירו את ההשקעה בקופות, אבל ערכן האמנותי לא יסולא בפז. לא פלא שרבים מהם מוצאים עצמם בנטפליקס, כפי שהוזכר לעיל, מקום עם קרוב לאפס התערבות בתכנים ומשאבים בלתי מוגבלים – מגרש המשחקים האידיאלי לקולנוען. ואם סרט מוקרן רק במסכים האישיים, כי אף אחד אחר לא יפיק או יקרין אותו, איך אפשר לומר שהוא זה שהורג את הקולנוע?

בנוסךף, אפשר לחשוב שכל התלונות באות מכאלה שראו את הסרטים האהובים עליהם מילדות אך ורק בפילם בסינמטק של פריז. בעשרות השנים האחרונות הרבה מהתצרוכת הקולנועית הייתה למעשה ביתית. קלטות/דיסקים/שידור טלוויזיוני ושאר אמצעים. האם ל-VHS יש איזה קסם שלסטרימינג אין? לפחות חצי מהחוויות המכוננות שלי קרו בבית מול המסך הקטן, אפילו אם כל ביקור במסך הגדול יותר היה אירוע. מאז, מצב ומספר האולמות בארץ רק התדרדר ואין סימן או סיבה שזה יתהפך. בשביל לראות סרט בקולנוע בישראל צריך או לגור בעיר גדולה או להיות בעל רכב, או שניהם במקרים של ערים לא נוחות להליכה כמו ירושלים או חיפה. בקיצור, זה מאוד נחמד לזעוק ״אויה!״, אבל רק אם אתם תל-אביביים שגרים מול או קרוב לסינמטק. אני לא צוחק, הייתי כזה והיה נחמד.

אבל אז אם נוציא רגע את הראש מהתחת, ואני לגמרי מתכוון גם לעצמי, ללכת לקולנוע היום זו פריבילגיה – של גיל, מעמד, מצב משפחתי וסוציו-אקונומי. זה לא אמור להיות ככה, אבל זה המצב. אם אתה בן נוער שחי בגליל העליון, או זוג מבוגר מחדרה – אין לך שום אופציה לראות סרט בקולנוע בלי שזאת תהיה אופרציה מהסרטים. חוץ ממבקרי קולנוע ופנסיונרים שגרים בסמוך לאולם, מי הולך לקולנוע יותר מפעם בשבוע? ומי יכול להגיד לאנשים האלה שלראות משהו בטלוויזיה זה לא נחשב? כל זה קורה כבר שנים, שלא לומר חצי מאה, פשוט עכשיו לטלוויזיה קוראים נטפליקס, והיא עולה כמו כרטיס קולנוע בודד עבור צפייה בלתי מוגבלת לחודש שלם. ובמקום לוח שידורים יש המלצות צפייה עם אלגוריתם קצת בעייתי, או שמא נאמר מוטה. זה עדיין מצב כל-כך הרבה יותר טוב מאשר לפני כמה שנים, ועצם זה שכולם יכולים לראות את הסרטים החדשים של הבמאים שהוזכרו לעיל באותו זמן בישראל כמו בארה״ב או באינדונזיה, זה ברמת הפלאי בעיניי. הפצה ללא גבולות לעידן הכפר הגלובלי.

יש את זה בנטפליקס? זה של נטפליקס?

״אוקג׳ה״

מקווה שקראתם את כל הכותרות עד עכשיו בקול של תינוקות מרגיזים, כי הנה מגיע השיא. דמיינו את הסיטואציה הבאה: אתם משוחחים עם אדם או קוראים/כותבים בקבוצת שיח ברשת חברתית, ממליצים או קוראים המלצה על סרט/סדרה. בשלב כלשהו, נגיד באחת התגובות אם אנחנו בקבוצת פייסבוק, תגיע השאלה המופלאה ״זה בנטפליקס?״. הניסוחים המקסימים יכולים לנוע בין ״איפה רואה?״ המהורהר, ״נטפליקס?״ הקיומי וכמובן ״יש בפליקס?״ הסחבקי. אבל כולם מתכוונים לבקשת אותה אינפורמציה, כנראה רק התבלבלו בחלון הדפדפן.

יש לי כל-כך הרבה שאלות קונטרה, אבל אשמור אותן לעצמי ואכיר לכל התוהים את מנוע החיפוש של גוגל. או של נטפליקס עצמה. זה לוקח אותו זמן כמו להקליד את השאלה בקבוצת הפייסבוק, אבל מספק תשובה מהר יותר. וגם יעיל יותר, כי כאמור נטפליקס שלי זה לא נטפליקס של מישהו מאירופה או מישראל. מה גם שבישראל, שירותי התוכן הביתי של סלקום ופרטנר מציעות את נטפליקס בתור ״ערוץ״, ככה שאפשר בקלות לפתח שיח חירשים בנושא. לכן אני יכול רק לקוות שאותם שואלים לא מנסחים את ההיגיון הזה לשאר פעולות בחייהם, למשל שואלים חפץ דומם איפה הנעליים, במקום נגיד לבדוק בארון הנעליים.

אם נשים בצד את ההתנשאות לא לגמרי הכרחית שלי על בקשת עזרה תמימה, השאלה ״זה של נטפליקס?״ טומנת בחובה גם סוגיות מעניינות. האחת היא הוכחה לכוח של ענקית הסטרימינג שהפכה לשם נרדף להזרמת תוכן ממש כמו שאנחנו רגילים לומר ״ג׳יפ״ למרות שזה שם המותג ולא סוג הרכב. זה גם עלול להוביל לבלבול ולתסכול מצד מי שמחפשים היכן לצפות ובאופן חוקי בתוכן, שכן מסתבר שלא כולם זוכרים איפה צפו ובמה (היית עד לשיחות כאלה). זה כמובן לא ייחודי לישראל, בארה״ב התארגנו על עצומה הקוראת לנטפליקס לבטל את הסדרה ״בשורות טובות״, למרות שהיא בכלל של אמזון. כי אם זו סדרה מדוברת, כנראה שהיא של נטפליקס? זה מעיד על עוצמה לפחות בתחום ההיחקקות בתודעה.

בנוסף, נטפליקס אחראית להחייאה של סדרות מרשתות כבלים אמריקאיות זעירות למיניהן. פתאום מגיע ״תוכן חדש״ לנטפליקס וסדרות מלפני כמה שנים זוכות לצופים טריים ודיון מחודש, למרות ששודרו ואף הסתיימו לפני כמה שנים טובות. בנושא זה, השאלה האם משהו הוא באמת של נטפליקס מובילה לסוג אחר של מענה. הרי המושג תוכן ״מקורי״ של נטפליקס הוא מאוד מעורפל. נטפליקס היא פלטפורמת תכנים, לא בית הפקות. אין איזה האנגר גדול איפשהו בהוליווד שם הכל מצטלם. יתרה מזאת, זה די משעשע לראות סדרות כמו ״10 אחוז״ הצרפתית, ״שומר ראש״ הבריטית או ״פאודה״ הישראלית, עם הכיתוב ״סדרה מקורית של נטפליקס״ בתחילת כל פרק.

באשר לתכנים אמריקאים המצב קצת יותר מסובך אבל בגדול כן, יש כבר סרטים וסדרות שאפשר להחשיב כשייכות בלעדית לנטפליקס. המשמעות היא שהן לא עתידות לעזוב את הספריה לעולם, או כל עוד זורם חשמל בשרתים. אבל זה קריטי לנטפליקס יותר מאשר לקהל, שכן היא נמצאת במירוץ התחמשות תמידי. מתכוננת לחורף הגרעיני בו הרבה מהתכנים שלה יחזרו לבית המקור שלהם, ולא רוצה להישאר בלי כלום או לחדש חוזי עתק לעוד כמה שנים. עד אז היא גם משכירה, כמו שעושות ספקיות תוכן אחרות בכל העולם. ככה שתמיד יהיה מה לראות, רק צריך לחפש.