"חורשות את הלילה", סקירה

לפני כשנתיים שבתה את לבנו מתבגרת קולנועית בשם ליידי בירד, גיבורת סרט הביכורים כבמאית של שחקנית האינדי גרטה גרוויג. מפאת גילה גרוויג לא ליהקה את עצמה לתפקיד הראשי, אלא את סירשה רונן, ולצדה את ביני פלדסטין גונבת ההצגה כחברתה הטובה ביותר. "ליידי בירד" הנפלא עשה מספרים נאים בקופות, הפך לבחירת המבקרים של 2017, הראה נוכחות מרשימה בעונת הפרסים והפך את גרוויג לאישה החמישית בכל הזמנים המועמדת לאוסקר הבימוי.
כשהדיווחים על "חורשות את הלילה" (Booksmart) הגיעו מפסטיבל SXSW, זה נראה כאילו אנחנו בדרך ל"ליידי בירד 2", או לפחות כזה שינגן על געגועינו לנערה המרדנית מסקרמנטו. גם הפעם מדובר בסרט התבגרות, גם הפעם עומדת מאחוריו שחקנית אינדי שעושה את צעדיה הראשונים בבימוי פיצ'ר, גם אליו לוהקה ביני פלדסטין כתיכוניסטית הצמודה בירכה לחברתה הטובה ביותר, ולשניהם סצנה מאוחרת עם מטען רגשי משמעותי בשדה תעופה. אבל בשונה מ"ליידי בירד", נדמה שעתידו של "חורשות את הלילה" פחות אופטימי. הביקורות בהחלט מאוהבות, אבל הקהל לא עומד בתור ועל האוסקרים, לפחות ככה זה נראה כרגע, אין על מה לדבר.

די מהר התברר שהמשותף לשני הסרטים האלו הוא קוסמטי בלבד, ועל כן לא הוגן לבחון את הצלחת האחד מול השני. מבחינת טון וקצב, אלו שתי חוויות שונות לחלוטין. "חורשות את הלילה" הוא קומדיה פרועה שמתרפקת על סרטי ההתבגרות של האייטיז (פריס ביולר מ"שמתי ברז למורה" מוזכר בשורת דיאלוג), והדגשים שלו אחרים לגמרי. האמת היא שאם הייתי צריך להצמיד לו דאבל פיצ'ר, זה בכלל היה "לילה קשוח" של לוצ'יה אניילו, שלמרבה הצער נחל כישלון חרוץ בקופות. אז אולי לא כדאי לעשות את זה.

אז אחרי הניים-דרופינג שנועד להיות פסקת חימום לסקירה על הסרט, אפשר להתחיל. "חורשות את הלילה" מתרחש ביום האחרון של התיכון, בו שתי חברות הכי טובות, איימי ומולי, מגיעות לקו הסיום לאחר שהקדישו את כל זמנן ללימודים והצטיינות, ועל ידי כך הבטיחו לעצמן מקום באוניברסיטאות יוקרתיות. חיי החברה שלהן אמנם לוקים בחסר משמעותי, אבל להן לא אכפת כי מטרותיהן הושגו. זאת עד שהן מגלות שכל חבריהם לכיתה, עליהן הביטו בזלזול כי התעסקו רק בדייטים ומסיבות, גם הם התקבלו למוסדות יוקרתיים והעתיד שלהם זוהר לא פחות. זה מביא את השתיים למשבר והן מחליטות לנצל את הלילה האחרון לפני טקס הסיום כדי להוכיח לכולם שגם הן כיפיות ויודעות לחגוג. הבעיה המרכזית היא שהן מאוד לא.

את נקודת הפתיחה הזו של התסריט עליו חתומה קייטי סילברמן (עם קרדיט לעוד שלוש תסריטאיות אחרות), לקחה השחקנית-עכשיו-במאית אוליביה וויילד ("היא", "אפקט לזרוס", וגם אחת הנשים היפות בעולם) לקומדיית הרפתקאות פרועה למדי שיודעת לשלב מצוין בין הומור ורגש. "חורשות את הלילה" הוא לפני הכל סרט מאוד מאוד מצחיק, ולמרות שהוא פוסע בשבילים מוכרים מדי, הוא מאלה שבקלות כלל לא מובנת מאליה גורמים לקהל להתאהב בכל הדמויות וליהנות מהזמן במחיצתן.

ההצלחה הגדולה ביותר של "חורשות את הלילה" הוא שתי השחקניות הראשיות שלו. את מולי מגלמת ביני פלדסטין שהוזכרה בהתחלה, ואיימי היא קייטלין דיוור שהופיעה בלא מעט סרטים ("ילד יפה", "דטרויט", "בית זמני" ועוד) אבל לבושתי מעולם לא שמתי לב אליה עד כה. שתיהן נפלאות ביחד ולחוד, בוראות צמד קולנועי שאני כבר מעכשיו רוצה לרכוש כרטיסים לסרט הבא בהשתתפותן. החברות שלהן באמת מרגישה שקיימת כבר שנים, והתזמון הקומי שלהן כמעט ולא מפספס.
לסרט יש צוות שחקני משנה לא מבוטל בעצמו, שכולל בין היתר את ליסה קודרו, וויל פורטה, ג'ייסון סודייקיס (בעלה של הבמאית, אם זה עדיין קורה), מייסון גודינג, סקיילר גיסונדו, מולי גורדון, בילי לורד ונואה גאלווין, אבל אלו שתי הבחורות הראשיות שסוחבות על כתפיהן משקל מעורר פליאה.

נקודת התורפה של "חורשות את הלילה", או יותר נכון לומר האלמנט הכי חלש בו באופן יחסי, הוא התסריט. לא רק שיש הרגשה שהסרט יכל ללכת קצת יותר רחוק (או יותר עמוק, אפילו), אלא שהוא גם אפיזודלי מדי, ונדמה שכל סיקוונס – מצחיק ופרוע ככל שיהיה – די מסתיים באותה נקודה ולא באמת מקדם את הגיבורות. יש יותר מדי סצנות שמסתיימות בשתי הבנות נמלטות מאיזושהי סיטואציה בבהלה, נעצרות, מצחקקות ואז פותחות בוויכוח לאן להמשיך כאילו לא קרה כלום. גם ככל שמתקדמים הפתרונות הופכים להיות קלים מדי תסריטאית והשיא מגיע לקראת הכניסה למערכה השלישית בה כל טיפת היגיון נזרקת לרוח על מנת לסגור את הסרט. ובזמן שזה באמת מאוד משעשע, זה מרגיש כאילו הסרט קצת הפסיד משהו בגין הבחירות האלו, והאפקט הרגשי צומצם לטובת פארסה. לי זה בהחלט לא פגם בחוויה הכללית, אבל בכל זאת הרגיש מסרט קצת אחר.

פסקה מסיימת אני מרגיש צורך להקדיש לאלמנט הכי מסעיר מבחינתי האישית ב"חורשות את הלילה" וזה הפן הלהט"בי שלו. זה לא עניין חדש. בשנה שעברה ראינו את "באהבה, סיימון" שפרץ תקרת זכוכית כסרט האולפני הראשון שהגיבור שלו הוא מתבגר גיי (ואפילו הצליח אצל הקופות והביקורת), ובקיץ היה גם ייצוג משמח בקומדיה אחרת לקהל הצעיר, "מאבדים את זה". כך שאנחנו למרבה השמחה מתקרבים לאקלים בו גיבורים להט"ביים בקומדיות נעורים לקהל הרחב איננו אישיו גדול מדי, אבל ל"חורשות את הלילה" יש משהו שבכל זאת מבדיל אותו.
אם בסרטים שהוזכרו זה עתה הזהות המינית של הדמות הייתה עדיין משהו מוסתר שנוטע חשש וסכנה, והדמות הלהט"בית בהם הייתה בולטת בכך שהיא היחידה כמוה בסביבה – הפעם לא רק שהדמות של איימי יצאה מהארון עוד בכיתה י' ונראה שהדבר לא גרם לה צרות כאלו או אחרות, אלא שיש עוד לא מעט דמויות אחרות מהקשת הגאה. אבל יותר מזה, כל העניין הזה מתנהל באגביות כאילו לאף אחד כבר לא אכפת.

אתוודה שאין לי מושג ירוק מה קורה בתיכונים אמריקאים, ובתקופה שלי המצב היה שונה לחלוטין מכל בחינה אז אין לי פקטור השוואה, כך שאני לא יודע האם מה שקורה על המסך תואם באיזשהו אופן את המציאות (כמו כל קומדיה פרועה, אני מאמין שיש פה הפרזה והתעלמות ממורכבויות. זה לגמרי בסדר), אבל העובדה שפחד או הסתתרות לא מאפיינת אף אחת מהדמויות האלו, זה צעד די גדול קדימה. זה גם גרם לי לסלוח על כך שהגייז בסרט הם סטריאוטיפים מוחלטים, קריקטורות מאל"ף ועד ת"ו, אבל מכיוון שהסביבה שלהם לא מגיבה לכך ברתיעה, זה גרם לי להגיב לזה בחיבה. הקולנוע, בטח זה האמריקאי, מאוד מפחד להציג באופן אוהד בחורים בעלי סממני התנהגות "נשיים", בעיקר משילוב של פוליטקלי קורקט ופחד מהרתעת הקהל, אבל פה זה קיים ואפילו נחגג. צעירים להט"בים שיראו את הסרט הזה לא יחשבו שעושים מהם צחוק, כך אני מקווה לפחות, אלא יראו שהם יכולים להיות מי שהם וזה לגמרי בסדר. לאף אחד אין בעיה עם זה.
ברור לנו שזה רחוק מרוב מה שקורה בפועל, אבל "חורשות את הלילה" ודומיו מקרבים אותנו עוד קצת למקום שבו זהות מינית היא לגיטימית וחלק מהסביבה, בלי להתנצל, בלי לחשוש, ובעיקר מראים שזה רק אלמנט אחד מתוך סך המרכיבים האישיים ולא בהכרח הדבר המרכזי בזהות שלנו. אז צ'ירז לגבי זה.