"אנחנו": תימות בסרטו של ג׳ורדן פיל

כתיבת ביקורות קולנוע היא מלאכה נהדרת עם קוץ קטן. לפעמים הרשמים מתחדדים ומתבהרים רק עם מעבר זמן, כזה שלא תמיד מספיק לעבור כראוי מרגע הצפייה ועד רקע הכתיבה. יש סרטים כמו העיבוד החדש ל"סוספיריה" או "המכשפה", למשל, שבאופן אישי ככל שעובר הזמן אני מוצאת בהם עוד ועוד דברים להעריך, עוד רבדים ורשמים חיוביים. יש גם סרטים כמו "בית קברות לחיות" המקורי שקיבל מעמד מואדר עם השנים, בגדול בצדק, למרות שצפייה חוזרת בו מציגה גם את הפגמים ואת העובדה שהוא התיישן מאוד. הוא מספק דוגמה לאלמנט הטרגי באמנות הקולנוע – היא ממש לא תמיד מתיישנת טוב. ומהצד השני יש סרטים שככל שעובר הזמן הרושם שהשאירו נעלם, או במקרה החמור יותר – הופך לשלילי. יש סיכוי טוב שזה מה שקורה לי בימים אלו ממש עם "הלבוי – עלייתה של מלכת הדמים", שהולך ודוהה, למרות הצבעים הבוהקים שלא לצורך שלו.

וכעת, כחודש אחרי שיצא לאקרנים, "אנחנו" של ג'ורדן פיל לא מרפה מהתודעה. סרט האימה השני של פיל קבע כמה הישגים, ביניהם: אחת הפתיחות המצליחות לסרט קולנוע עם תסריט מקורי מאז "אווטאר", הסרט המכניס ביותר בסופ"ש הפתיחה שלו ל-2019 אחרי "קפטן מארוול" וסרט האימה בעל התסריט המקורי עם הפתיחה החזקה ביותר אי פעם. הסרט הזה הרבה פחות חד משמעי מ"תברח" שקדם לו, יומרני פי כמה, מפוזר פי כמה ויורה לכל הכיוונים. ניכר בו חופש יצירתי מלא שניתן ליוצר שכתב, ביים והפיק, וההילולה הזו מפצלת חלק מהצופים. יש מי שרואים בסרט מורכבות חכמה, ויש מי שחושבים שיש בו יותר מדי בלגן ואי אלו נקודות מפוספסות. אחרי הצפייה מצאתי את עצמי במחנה של תחושת הפספוס, אבל מיום ליום וככל שחשבתי עליו עוד קצת, אני מעריכה אותו יותר.

ספוילרים ל"אנחנו" מעכשיו. אם עוד לא ראיתם, קראו את הסקירה של אור, ואז תצפו.

יש פגמים בסרט הפלישה הביתית בסגנון "משחקי שעשוע" שפוגש את "פלישת חוטפי הגופות", שהופך לסרט אפוקליפסה עם הערות חברתיות. הם קשורים בעיקר להידוק עלילתי, לקצב ולבחירה לגלות את הטוויסט ממש רגע לפני הסוף בסגנון מ. נייט שאמאלן, במקום לתת לנו להתבשל איתו ולהפוך אותו למנוע עלילתי מותח. יש בו עומס של רבדים, הוא סרט כבד מהבחינה הזו, דחוס מאוד. כזה שבו ההומור של אב המשפחה גייב (ווינסטון דיוק) שמתעקש להקליל את האווירה הקשה נראה הכרחי, גם כשהוא עובר כמודבק. ברשותכם, אנסה לפרק את שמיכת הטלאים הכבדה של מסרי הסרט לכמה תימות. הרשת מלאה בניתוחים ופרשנויות אפשריות לסרט, והאזנתי לכמה פודקאסטים שמביאים נקודות מבט שונות כדי לחדד את חילוץ המרכיבים שבו.

אם תרצו להתעמק עוד, הנה כמה מהם:

• בבלוג הקולנוע Slashfilm הקדישו 2 פרקים בשני פודקאסטים שונים לסרט, וגם ניתוח עומק בפוסט.
• בפודקאסט של מגזין הקולנוע הבריטי Empire ריאיינו את פיל לראיון ספוילרים ומתן פרשנות עד כמה שהיה מוכן לתת וניתחו את הסרט.
• בפודקאסט Still Processing של שני כתבי תרבות של הניו יורק טיימס ניתחו את הסרט באופן מרתק מנקודת מבט של זהות אפרו-אמריקאית (ותודה לקוראת ויקי אוסלנדר על ההפנייה!)

בין כל אלו ובין התובנות שלי יש כאן אי אלו רשמים ופרשנויות לתמות ומוטיבים שונים. אלו ממש לא כולם, כמו למשל העיסוק באמנות (מחול) ככלי לשחרור, או נושא המסכות ועוד ועוד, כי אפשר להמשיך ולקלף מהסרט שכבות עד בלי די. יש כאן כמה תמות שיש עליהן הסכמה די גורפת, ואחת לפחות פרועה למדיי.

כפילות ושיקוף

טוב זה די ברור, אבל יש הרבה מה להגיד על התמה הבולטת של הסרט, שפותחת עוד צי של פרשנויות. בשיחת הספוילרים בפודקאסט של Empire פיל נותר יחסית מעומעם, לא מוכן לפרש את הסרט שלו עד הסוף או לפרטי פרטים. הוא כן ציין שהסרט מייצג את התפיסה שלו לגבי קולנוע אימה בכלל: אנחנו רוויים בחוויות, פחדים ותחושות, ואם נתעלם או נדחיק אותם – סופנו לבצע מעשים מחרידים. סרטי אימה מאפשרים לנו לחקור בבטחה את המפלצות שלאו דווקא מייצגות את האחר. הן שוכנות בתוכנו, והקולנוע מאפשר לנו להתמודד איתם, עם השדים שלנו.

אדלייד הצעירה (מדיסון קארי) מוצגת לראשונה בסרט בהשתקפות שלה מול מסך טלוויזיה, גוזרת שרשרת אנושית מנייר בזמן שהיא צופה בתשדיר ל"ידיים ברחבי אמריקה" (אירוע צדקה אמיתי מהאייטיז בו אגע בהמשך), ומסביב למסך קלטות של השפעות שונות על הסרט. אלו כבר רוב המרכיבים למתכון שלה לתכנית הנקמה בהמשך, למעט האוברול שמזכיר את זה הלבוש של מייקל ג'קסון ב"Thriller", חולצה שהיא לובשת אחר כך, כשהיא נכנסת למבוך המראות. 

נושא הכפילים נדון הרבה בתרבות ובפסיכואנליזה של פרויד, ונחשב למעורר אימה, מעמת אותנו בין היתר עם תחושת סופיותנו שלנו, כי זו התבוננות מבחוץ על עצמנו, והבנה שאנחנו ברי מוות. פיל מספר שהחידוש שלו הוא הרחבת ההתמקדות לא באדם אחד וכפילו, אלא במשפחה שלמה, ומעבר לכך. המשקל נהיה הרבה יותר כבד, והמחיר איתו.

אם אנחנו רוצים להסתכל על הסרט בצורה סמלית בלבד, יש בו נמשל מר על המחיר שכולנו משלמים על התעלמות מהחלקים הפגועים שבנו, בזהות שלנו, כאינידיבידואלים, וגם בהתעלמות מ"האחרים" הזנוחים שאנחנו כפרטים או כחברה בוחרים שלא לראות. ה"אנחנו" מהכותרת הוא גם שני חלקים חצויים של אותו עצמי, גם אנחנו – כלומר, אנשים ממדינה, או מעמד סוציו-אקונומי וחברתי דומה לשלנו שחושבים שאנחנו שונים ממי שלא נולדו או הוסללו טוב, וגם איך לא – החברה האמריקאית כולה. מה שמוביל לשתי התמות הבאות.

מי משלם את המחיר על הפריבילגיה שלך?

במובנים מסוימים היה אפשר לקרוא ל"אנחנו" "Check your Privelage". פיל התייחס לכך שהרבה מהעיסוק בסרט הוא במחיר שמישהו אחר משלם על המצב הסוציו-אקונומי, החברתי, התרבותי שלך. מחיר שלרוב נעדיף לעצום עין ולא לראות אותו, או לפחות לא לראות את ההקשר בין מי שנמצאים בתחתית שרשרת המזון, לבינינו שנמצאים במקום טוב ושבע יותר, מקום שאנחנו יכולים לחשוב שאנחנו זכאים לו, ועל הדרך לייצר הפרדה מלאכותית בינינו לבין מי שמצבם אחר.

המשפחה של אדלייד (לופיטה ניונגו, שאין מספיק שבחים בעולם כדי לתאר את הופעתה בתפקיד הכפול) היא מופת של בורגנות שבעה, כולל שני ילדים מוצלחים (שאהדי וורייט ג'וזף ואוון אלכס), בית נופש, סירה שבעלה גייב מתעקש לקנות, ורכב שהוא לא יכול שלא להשוות לרכב השווה יותר של החברים (אליזבת מוס וטים היידקר). משפחת החברים היא בעצמה קלישאה מבדרת של משפחה לבנה ובורגנית, כזו שבה ההורים לא סובלים זה את זו והילדות בלתי נסבלות בדרכן שלהן.

הנאום הראשון של רד (שוב ניונגו כמובן) בקולה הסדוק מספר על החיבור הנורא בין האנשים של מטה, חסרי הקול והסוכנות (היכולת לפעול ולהתבטא בעבור עצמם עם זהות משלהם), לבין האנשים של מעלה. היא מתארת כיצד כל פעולה חיובית של אדלייד, כל דבר טוב שקרה לה או שבחרה לעשות – קרה גם לה, לרד, בצורתו השבורה, הפוצעת והמסויטת. היא וכל האנשים המחוברים של מטה הם תמונת מראה, פשוטו כמשמעו. זה משל די ברור ובוטה, במיוחד כשהיא מדברת על ההתעלמות בנאום הסופי שלה, כשהיא מספרת כיצד הם נזנחו. המילים שלה, יחד עם הטוויסט שמציג לנו את אדלייד של מטה חונקת את רד של מעלה כילדה, ובעצם חוטפת אותה ומבצעת החלפה כדי לשפר את מצבה – מציגים תמונה עגומה. על מי נהיה מוכנים לדרוך, את מי אנחנו מוכנים להשאיר הרחק מאחור, כדי להתקדם?

"אנחנו אמריקאים"

זו התשובה של רד לשאלה המזועזעת והמתבקשת של גייב כשהוא מבין שמשפחה של כפילים נכנסה אליו הביתה ומטילה אימה על המשפחה שלו, אבל לא מבין למה. הוא תוהה "מי אתם, אנשים?" ועל התשובה שלה אמר פיל שהוא מעריך תשובות לשאלות בסרטי אימה רק אם הן פותחות דלת לשאלות נוספות. במובנים מסוימים היה אפשר לקרוא לסרט גם "This is America", הרי.

אדלייד הילדה (שלמעשה תגדל להיות רד) הולכת לאיבוד במבוך מראות שמדבר על מציאת זהות. כשהיא ילדה המבוך הזה נושא שם שאמאני או אינדיאני אם אני לא טועה, ולאחר מכן השם שלו נמחק ושונה לשם אחר, ששוכח ומסתיר את התרבות ההיא. רד אומרת פשוטו כמשמעו שהיא וכל המחוברים הם תוצר של אותה חברה, של אותם מנגנונים. הם גם לבושים בסרבלים אדומים, כאשר הצבע האדום מייצג את תומכי המפלגה הרפובליקנית ואת הרד-סטייטס. אם ניזכר בחשבון הנפש שנעשה, או לפחות היה אמור להיעשות, אחרי הזכייה של טראמפ, דובר לא מעט בכלי התקשורת על כך שמצביעים רבים שבחרו בו עשו זאת מתוך מצוקה.

אלו אנשים שאמרו שלא שומעים אותם, שלא מייצגים אותם, שמתעלמים מהם, והיעדר לקיחת אחריות של בעלי הכוח בחברה כדי לסייע להם הובילה לתסכול אדיר וגם להתלקחות אלימה. זו לא מתודה חדשה, ההיסטוריה המערבית מלאה במשברים חברתיים וכלכליים שהובילו לעלייה של שליטים, ובכן, לא להיט, או בנקיטה של מהלכים קיצוניים. ארצות הברית, אליה נשואות עיני העולם המערבי כל כך הרבה שנים, פשוט תופסת את הפוקוס בעניין הזה עכשיו.

אדונים, עבדים – עולם כמנהגו נוהג

בשיחה על הסרט בפודקאסט Slashfilmcast התייחסו למהלך האלים והגורף של המחוברים. הרי הסרט מתחיל במחוכם כמה שנראה כמו סרט פלישה ביתית, כזה שיסתגר בצורה קלאוסטרופובית בחלל אחד, אבל מתקדם ונפתח אל השכונה, אל בית השכנים ואל כל ארצות הברית. מתברר שרד, שתופסת את עצמה כמי שהבינה מסר אלוהי כלשהו, מובילה את המחוברים כמו כת מאוחדת לקראת מרד בעל ממדים הרסניים ואפיים. רד ואדלייד נמצאות במרכז הסרט, ובמרכז הפיכה מדממת בה המחוברים עלו אל פני השטח ומחסלים את האנשים של מעלה, ועל הדרך יוצרים שרשרת אנושית סמלית וארוכה.

הרצון של המעמד הנמוך, העבדים אם תרצו, להפוך את הסדר הקיים ולמרות באדונים, מגיע מההגות של הפילוסוף הגרמני מהמאה ה-19, הגל. מאוד בגדול, מייחסים לו תפיסה של דיאלקטיקה. לפיה, ההיסטוריה מתקדמת לפי תנועות שמגיבות זו לזו. יש תזה כלשהי, מצב קיים, ובשלב מסוים תקום ותעלה אנטיתזה שתגיב למצב הקיים. זו יכולה להיות תנועת נגד, או מהפכה וכדומה. בהמשך ייווצר מצב של סינתזה, תנועה שמשלבת או אפילו מבטלת את השתיים הקודמות. אלא, שעם הזמן, הסינתזה כבר תיתפס כסוג של תזה, כלומר משהו שיש מי שירצה להגיב אליו ו"להפוך" אותו.

ומה קורה ב"אנחנו"? המהלך האלים של המחוברים הוא סוג של אנטיתזה לתזה, למצב הקיים. אבל המסוקים שעולים לשמיים במבט העילי שסוגר את הסרט מבשרים שבקרוב יושב הסדר על כנו. גם אם באבידות רבות בנפש, גם אם ייקח זמן "להחלים", המהלך שלהם, מהפכני ככל שיהיה, לאו דווקא הולך באמת לשנות משהו בטווח הארוך. זה מסר פסימי, למרות שלפי תפיסות שונות צריך להמשיך ולנסות להגיב, לנסות ולפעול כדי לערער את הסדר הקיים ולא לתת לו להתבסס.

מבט וחמלה

או יותר נכון, היעדר חמלה. אחד הדברים שרד אומרת לאדלייד לקראת הסוף, שנשמע לי כמו טעות בזמנו הוא "היית יכולה לקחת אותי איתך". והרי היא זו שהייתה למעלה והושלכה למטה. היא הייתה אדלייד, לפני שהחליפו מקומות. לא ברור אם היא כבר כל כך מאמינה במקום שלה בין המחוברים שהיא "שכחה", או שהיא בתמימות ילדותית באמת קיוותה שהן יהיו שתי ילדות שיתקיימו יחד בעולם של מעלה במקום החילוף האכזרי שבוצע. גם במשפט הזה שלה, וגם באגדה האפלה שהיא מספרת במונולוג הראשון שלה כשהמשפחה רק פורצת לבית, היא שוברת לב כשם שהיא מבעיתה.

היא מספרת על ילדה וילדת הצל שלה, האחת מקבלת צעצועים נפלאים, השנייה מקבלת מתנות שפוצעות את ידיה. האחת גדלה ומתאהבת, השנייה נאלצת לחיות עם גרסאות מעוותות של הבחירות של האחרת. המשפחה השבעה מתבוננת בה אז, ובראשם אדלייד המבועתת שמבינה שעולמה אכן חרב עליה, בהתאם לכל אותם סימנים מבשרי רעות שראתה עד כה. משהו כמעט מבקש שתחמול על רד בסצנה הזו, שתשתתף בצערה על החיים האיומים שהיו לה.

בהמשך מתברר למה אדלייד לא מרשה לעצמה כמעט לחוש חמלה. כן נראה שהיא חשה אותה כלפי הילדים של רד כשהיא חוזה במותם ובאובדן החמלה של בנה שלה. הוא והבן של רד חולקים מבטים כמה פעמים בסרט, הם מכירים זה בזה, והתקשורת הלא מילולית ביניהם נראית הכי קרובה למשחק ילדים אמיתי. ובכל זאת, הוא מוכן להוביל את הבן של רד אל מותו, בזמן שהם לא מפרידים מבט. גם שתי הבנות מתבוננות, בעיקר כשמבטה המחויך המבעית של הבת של רד רודף את בתה של אדלייד.

העימותים בין אדלייד לרד כוללים גם הם חילופי מבטים רבים. לפי ז'אן פול סארטר אנחנו מכוננים את העצמי שלנו, את עצמנו כסובייקטים, כאשר אנחנו פוגשים מבט של מישהו אחר ומשיבים לו מבט. האופן שבו מתבוננים עלינו גם יכול לכונן אותנו כאובייקט מצד שני, כחסרי סוכנות משל עצמנו. באותה נשימה אנחנו גם מכירים בכך שלעולם לא נוכל להכיר באמת אדם אחר, לא לראות אותו במלואו, כי אנחנו לא יכולים להיות אצלו בראש.

הסרט עוסק בזהויות ושבירתן דרך המבטים, ושואל מי "אני" ומי הוא "האחר" ועד כמה הוא באמת שונה ממני, בין היתר בהקשר של החמלה והיעדרה. זה קורה גם בצד של המחוברים שיוצאים לציד מן הסתם, אבל גם מודגש בדמות של אדלייד שהבגד הלבן שלה הולך והופך לעקוב מדם לאורך הסרט, חושף את מה שבמקום מסוים כבר ידענו – היא ורד לא שונות, לא שונות בכלל, אלו רק הנסיבות.

אליס והארנבונים

הסרט נפתח עם ארנבון לבן ועוד המון המון המון ארנבונים שמזמינים אותנו לצלול אל המאורה ולהשתתף בניסוי. הוא גם מציג לנו את אדלייד בהשתקפות יותר מפעם אחת, מציג את המדרגות הנעות שיורדות רק למטה, אל המנהרות או "המחילות" בלי אפשרות לעלות למעלה. הוא מייצר הקבלות אל "אליס בארץ הפלאות" ו"מבעד למראה". זה די הולם בסרט שמציג שאלות על זהות, מציאות ושפיות.

אפרופו ארנבונים, פיל ציין שהוא מאוד מפחד מהם, בלי סיבה ממשית. הוא תופס אותם כיצורים חמודים לכאורה אך בעלי מבט מבעית. הם גם קשורים לחג הפסחא ומסמלים מבחינתו עוד חיבור לחזרה לחיים של מישהו שנחשב למת ולמשיחיות. הארנבונים מופיעים כמה פעמים בסרט, גם כחיית צעצוע איתה משחקת אדלייד הילדה השותקת, גם במנהרות וגם בסוף כאשר בנה מאמץ גור ארנבונים ולוקח אותו איתו, לוקח משהו של "האחרים" ושובר את המחסום, אולי.

זה לא על גזע, ברור שזה על גזע

על פניו צבע העור של גיבורי הסרט לא משנה לעלילה כהוא זה. אלא שפיל אמר בעצמו שגם אם הדיון על גזע לא נוכח כאן באופן חד כמו ב"תברח", כל סרט עוסק בכך, מעצם הייצוג. בפודקאסט "Still Processing" הצביעו למשל על כך שמשפחת החברים הלבנה שמתחסלת היא המשפחה שבדרך כלל מהווה את הגיבורים של סרטי אימה, כאשר הדמויות השחורות הן לרוב דמויות המשנה שמתחסלות די מהר.

הם ציינו גם שההומור המוגזם לפרקים של גייב הוא הערה מטא-ז'אנרית, הוא פשוט מתנהג באופן פארודי כמו שהיינו מצפים מדמות שחורה להתנהג בסרט אימה. הם משווים את "אנחנו" לספר ולעיבוד הקולנועי של "חמדת" של טוני מוריסון, כי מבחינתם בשניהם יש עיסוק בזהות שמבקשת להמשיך הלאה ולשים מאחור משהו נוראי שעשתה אך שאנחנו מהצד יכולים להבין את המוטיבציה שלה לבצע אותו. ובשניהם העבר הזה לא מרפה. הוא מהווה חלק מהזהות ומהתרבות שממשיך להשפיע ולעצב את החברה ואותה. בשתי היצירות יש מישהי שמגיעה ורודפת את הדמות הראשית, בשם אותו עבר שניסתה לשים מאחור. הם גם נותנים הסבר להרמת הגבה של גייב כשאדלייד מתקשרת למשטרה. עם כל הכבוד לכוחות השיטור, הם לא נחשבים למי שמסייעים במיוחד לאנשים בצבע עור כהה.

הבחירה של פיל בדמויות ראשיות אפרו-אמריקאיות מוסיפה לסרט עוד מטען ועוד רבדים, והיא גם הצהרה של יוצר שמנרמל ייצוג ונוכחות של אנשים מעוד צבעים על המסך, מבלי שהעיסוק המרכזי יהיה בצבע או במוצא שלהם.

פוסט טראומה

כשם שהסרט הזה הוא "לא על גזע", כך הוא גם "לא על מגדר". אדלייד היא הדמות הראשית. באותה מידה היו יכולים לבחור לספר את הסיפור עם גבר, אבל יש כאן בחירה מודעת. אפשר ללכת למקומות בוטים כמו אישה שלא מסוגלת לדבר, אישה שלא מוצאת את הקול שלה ופוגעת בעצמה/בנשים אחרות כי היא מפנימה דיכוי. אבל התמה שתפסה אותי היא נושא הפוסט טראומה. כאשר אדלייד הילדה חוזרת מממבוך המראות היא לא יכולה לדבר, כי המחוברים לא מדברים. ההורים הולכים לפסיכולוגית ושם אביה מזלזל ברעיון של פוסט טראומה, ואומר "פוסט טראומה? מה, היא לא הייתה בוויאטנם". המשפט הזה חוזר גם בתחילת הסרט וגם שוב בסופו כשמראים לנו את הטוויסט. 

מעבר להדגשת חילופי הזהות בין אדלייד לרד, ואותו בלבול שאנחנו יכולים לחוש כי פתאום נהיה ברור ששום דבר לא ברור לגבי מי טובה ומי רעה כאן, ההתייחסות לפוסט טראומה היא חתיכת דבר. פוסט טראומה נתפסת הרבה פעמים כמשהו שהלומי קרב מתמודדים איתו, וזה נכון כמובן. אבל יש עוד פוסט טראומות, כאלו שנובעות מתקיפה מינית, שמתרחשות יותר אצל נשים. הביטול של הטראומה של אדלייד על ידי אביה ממוקם כאמירה ממסגרת לכל הסרט שמציג מהזווית הזו את המחיר הכבד שגובה ביטול כזה.

ובמקביל, אנחנו רואים את הביטוי לכך אצל רד, שלמעשה מעולם לא התבגרה. כל תכניות המרד שלה הן תוצרים של אותם אלמנטים מילדותה – אחיזת הידיים, המספריים. כמו קורבן פוסט טראומה, במובן מסוים היא מעולם לא הצליחה להמשיך הלאה. 

ידיים לרחבי אמריקה

מדובר באירוע אמיתי שהתרחש ב-1986. רבבות אנשים לקחו חלק באירוע צדקה, כולל הנשיא רייגן ומייקל ג'קסון. מי שהשתתף תרם 10 דולרים כדי להחזיק ידיים וליצור שרשרת אנושית, ועל הדרך לסייע לעניים. בסופו של דבר נאספו 30 מיליון דולרים, אבל חלק ניכר מהכסף הלך לכיסוי עלויות. 15 מיליון כן הגיעו לעניים שנשארו עניים, והאנשים שתרמו הרגישו טוב מאוד עם עצמם.

השימוש באירוע מסמל מהלך שנעשה למראית עין. הוא מתאים לדיון על התעלמות בשם פריבילגיות שהסרט מעלה, על אלו שמבלבלים את הפריבילגיה המקרית שלהם עם תחושת זכאות, וכיצד הם מעלימים עין מאלו שנמצאים במצב רע יותר. השימוש של רד בדימוי הוויזואלי ממנו כדי למרוד הוא אירוני ומריר מאוד, בגלל היעדר התוצאות של האירוע האמיתי.

ירמיהו 11:11

הפסוק מופיע כמה פעמים בסרט, והמספר 11:11 שתול בכמה מקומות. זה הפסוק כלשונו: "לָכֵן, כֹּה אָמַר יְהוָה, הִנְנִי מֵבִיא אֲלֵיהֶם רָעָה, אֲשֶׁר לֹא-יוּכְלוּ לָצֵאת מִמֶּנָּה; וְזָעֲקוּ אֵלַי, וְלֹא אֶשְׁמַע אֲלֵיהֶם". הוא עוסק בנקמה, ובאנשים שלא הקשיבו לאלוהים ולכן ייענשו. ירמיהו היה נביא זעם וחורבן, ורד בטוחה שתביא בשורת זעם משיחית. את הפסוק ניתן לקרוא בכמה דרכים – כקריאה נגד התבוללות, או במנותק ובאופן עדכני אקזיסטנציאליסטי כהנחה שאלוהים לא יקשיב לנו, וכדאי שניקח אחריות על עצמנו. רד בטח לוקחת אותו כפשוטו בתור מי שתנקום באנשים של מעלה, אך אפשר לקרוא בו גם את הכאב שלה ושל המחוברים שהם אנשים שננטשו, סבלו ואיש לא שמע. 

פייק ניוז

זורה, הבת של אדלייד, מדברת על האופן שבו שמים פלואוריד במים כסוג של תיאוריית קונסיפרציה. שורות הטקסט האלו לא קשורות לעלילה, אבל בסרטים שום דבר לא נמצא סתם כך. בעימות הסופי בין רד לאדלייד, רד נותנת הסבר שהוא אחת הנקודות הבעייתיות בסרט. בעלי שררה יצרו את הכפילים במטרה לשלוט במי שנמצאים למעלה. אלא, שמשהו השתבש. אפשר לשכפל בני אדם, אבל אי אפשר לשכפל נשמה. לכן הנשמה חצויה ביניהם, מה שמספק אפשרות סמלית לחלק גדול מהפרשנויות שנוגעות בזהות שציינתי.

זו גם הסיבה שהניסוי נכשל, והותירו אותם זנוחים מתחת לאדמה, מפרפרים את התנועות של אלו של מעלה, וחיים על בשר ארנבונים. זה הרבה מידע לעכל בבת אחת, והוא נשמע מופרך, גם בתוך סרט בו יש אומה שלמה של כפילים. אלא, שאין לנו שום ודאות שההסבר מדויק או אמיתי. רד נחטפה וגדלה בין המחוברים. היא לא בדיוק המספר הכי מהימן בעולם.

מה אם רד מאמינה לסיפור שאיננו נכון בכלל, או שרק שבריר ממנו תקף? באופן כזה היא מייצגת את אחד האופנים שבהם אנשים קונים בקלות פייק ניוז, או כל תעמולה זולה ומסוכנת אחרת. כשעוברים דיכוי והתעלמות ממנגנוני הכוח מצטבר תסכול וכעס. קל לעשות מניפולציה על אומללות של אחרים, וקל להאמין במידע שאיננו נכון כשאתם למטה. מידע שגוי ומלבה שנאה גורם לבחירה במנהיגים שרק מייצרים עוד תסכול וכעס ועוד פייק ניוז כי זה הדלק שמניע את כוחם. פלגי החברה השונים נשארים מפוצלים ועיוורים זה לאנושיותו של זה, אויבים שמאשימים זה את זה, את עצמנו, במקום להיאבק במנגנוני הכוח יחד והסדר הקיים נשמר, כתוצר של אותו היעדר חמלה שהזכרתי קודם.

או שזה נכון, או שפיל החליט לדחוס הסבר סתום לקראת סוף הסרט כדי שיהיה לנו עוד משהו להתפלסף עליו. אני בוחרת באפשרות הראשונה.