"הרודפים" (The Highwaymen), סקירה

לפני ההקרנה של הסרט "אלמנות", שיצא בסוף 2018 וסיפר על קבוצת נשים שנאלצות לפנות לעולם הפשע כדי לצאת מהבלגן אליהן נשאבו בעקבות בעליהן, הוקרנו שלושה טריילרים: "אליטה: מלאך הקרב", "אקס מן: הפניקס האפלה" ואם אינני טועה גם ל"באמבלבי". הסיבה שאני זוכר את זה, היא מכיוון שכשהסתיימו, רכנתי לחברה שישבה לידי ולחשתי לה בצחוק: "וואו, אפשר בבקשה שיעשו קצת סרטים גם על גברים מדי פעם?".
המשפט הזה כמובן נאמר בסרקזם, כי הרי ברור שלא משנה כמה פלח האוכלוסייה הנשי מוכיח את עצמו כחשוב בקופות, רוב הסרטים המיועדים לקהל הרחב הם על גברים ובשביל גברים. ועל כן זה היה פתאום מאוד יוצא דופן לראות שלוש הפקות עתידיות רבות תקציב שבמרכזן נערות.
נזכרתי ברגע הזה לאחרונה, כי נדמה שהבדיחה הזו שאמרתי הגשימה את עצמה. כלומר, לא שפתאום חזרו לעשות סרטים על גברים (כי כאמור מעולם לא הפסיקו), אלא ששלושה סרטים מדוברים שראיתי לאחרונה לא רק שבנו עולם גברי סגור, אלא אפילו הגדילו ויצרו תחושת התרפקות על קולנוע גברי ישן. קבוצת סרטים, שבין אם בכוונה ובין אם לא, נדמה שמצקצקים בלשונם ואומרים לנו "איזו תקופה מדהימה הייתה פה פעם, כשנתנו לגברים לעשות מה שהם רוצים".

הסרט הראשון היה "משולש הגבולות" הנטפליקסי, שממנו נהניתי הנאה רבה על אף שהוא אקשן מופרך ומטופש להפליא. השני הוא "עם הגב לקיר" (באופן כמעט פתולוגי כל פעם שאני כותב את שמו יוצא לי "עם הגבר לקיר" ואני נאלץ לחזור ולתקן) שמוקרן כעת בבתי הקולנוע והוא בעיני פספוס איום ונורא. השלישי הוא הסרט לשמו התכנסנו, גם הוא של נטפליקס, והוא נחשף לאחרונה בפסטיבל SXSW – "הרודפים" (The Highwaymen). הוא גם הטוב ביותר מבין השלושה.
"משולש הגבולות" הוא כמו מכתב אהבה רציני באופן מוגזם לאייטיז ולסרטי הצבא השריריים של שוורצנגר וסטאלון, "עם הגב לקיר" הוא מחווה אייטיזית שמזכירה לנו ימים של ג'ין הקמן, קלינט איסטווד וסטיב מקווין, ו"הרודפים" אמנם מתרחש בשנות השלושים של המאה הקודמת, אבל בעשייתו הוא מרגיש ונחווה כמו האוסקר-בייט האולטימטיבי של המעבר בין סוף האלף הקודם לאלף החדש. אם היינו עכשיו איפשהו בין 1992 ל-2003, כבר משלבי ההפקה הראשונים שלו, "הרודפים" היה נכנס לראש טבלת סרטי ההימורים לאוסקר. אבל התקופה הזו עברה, ועכשיו הפקת מיד-באדג'ט, המבוססת על סיפור אמיתי בהשתתפות קווין קוסטנר, בבימויו של קולנוען להשכרה שהתעשייה ההוליוודית מחבבת במיוחד, איננה אפילו על הרדאר של עונת הפרסים, אלא מושלכת בחודש מרץ השחון אל אוקיינוס התוכן של חברת הסטרימינג המובילה בעולם.

אבל "הרודפים" מעניין לא רק בגלל התמורות בצריכת הקולנוע שלנו כיום, אלא גם בגלל שהסיפור והדמויות בו מציגים תמונת מראה לתקופה אחרת מההיסטוריה הקרובה שלנו.
"הרודפים" מספר על שני אנשי החוק שיצאו לתפוס את זוג הפושעים הנודע קלייד בארו ובוני פארקר, שבשנות השלושים פצחו במסע קטל בדרום ארה"ב והפכו לסלבריטאים בעיני ההמון האמריקאי, שראה אותם כתגובת נגד לבנקים ולמשטרה. בוני וקלייד כמובן מוכרים לנו בעיקר בזכות יצירת המופת של ארתור פן משנת 1967, אחד הסרטים המאפיינים ביותר של "הוליווד החדשה" שנולדה בעקבות החשיפה לקולנוע האירופאי המסעיר של שנות השישים ונפילת צנזורת קוד הייז בהוליווד. "בוני וקלייד", שאם לא ראיתם אני מפציר בכם לעשות את זה עוד היום, מסופר מנקודת המבט של הפושעים, אותם מגלמים שניים מהשחקנים היפים ביותר בתולדות תעשיית הצלולויד, וורן בייטי ופיי דאנווי. הסרט כמובן מציג את הצדדים האפלים של הרוצחים הללו, אבל הוא גם גורם לנו לאהוב אותם ולהזדהות איתם, משאיר את הקורבנות שלהם בשוליים, ואת אנשי החוק מגחיך כמעט לחלוטין.
בהקשר הזה "הרודפים" מייצר טקסט שהוא קונטרה מוחלטת לנקודת המבט של שלהי שנות השישים – זוג הפושעים שהסעיר את האומה האמריקאית בתחילת המאה הקודמת עובר בסרט הזה דמוניזציה מוחלטת. הם מעוצבים כשני שדים מהגיהנום, נטולי פנים או צלם אנוש, שנפשם הושחתה לחלוטין, ואת כל הנראטיב אנחנו חווים דרך אנשי החוק שניסו לעצור אותם, אלו שהוחבאו בסצנת הסיום הבלתי נשכחת מסרטו של ארתור פן.

מתחילתו ועד סופו "הרודפים" הוא כולו התרפקות על תקופה שלעולם לא תחזור, והאמת שהוא לוחץ על זה כמה שהוא יכול. וודי הארלסון, בהופעה שמצדיקה אוסקר בעיני, מגלם את אחד מצמד הרודפים, והוא כולו נדהם ואפילו נבהל מהמצאות חדשות כמו ציתות טלפוני או מכשירי קשר. קווין קוסטנר, שותפו למסע, ממש מגיב בגועל להערצה הכללית לכנופיית הרוצחים. הסרט מבקר באופן נאיבי למדי את האובססיה התקשורתית להרג ולפשע, ואפילו כאשר מישהו מציע סכום כסף עצום לאחת הדמויות כדי לספר את סיפור המצוד, הוא זוכה לתגובה "תתבייש לך".
אבל האמת שזה עובד. אפילו סיקוונס הסיום של הסרט נהדר בעיני כי הוא ממש מציג את חילופי הזמנים, את ההמון האובססיבי להערצה שמשתלט על המרחב, כאשר אלו שמייצגים את העולם הישן רק עומדים בצד ורואים איך הכל נהרס. גם שני הגיבורים שלנו הם אנשים שמייצגים זמן שעבר. הם למעשה קאובויים למודי קרבות שהעולם החדש הדף אותם החוצה, והם מוצאים דרך להוכיח שפעם עשו את זה כמו שצריך. הליהוק של קווין קוסטנר, השחקן שכנראה הכי מזוהה עם הניאו-מערבון של סוף האלף ("סילברדו", "וואייט ארפ", "רוקד עם זאבים" ובאיזשהו מקום גם "הבלתי משוחדים") כמובן איננו מקרי.

כמובן שבדעותיי האישיות אני לא ממש מזדהה עם נקודת המבט של הסרט, אבל מכיוון ש"הרודפים" עשוי נהדר, זה לא הרחיק אותי ואפילו מצאתי את עצמי לעיתים מהנהן בהזדהות אל מול התסכול של הדמויות הראשיות, כאילו גם אני אדם מבוגר שכועס על אנשים שלא מרימים את העיניים מהאייפון בזמן שהם הולכים ברחוב (ניסיתי פעם ללכת ברחוב בלי להסתכל באייפון. זה היה שעמום נורא).
את ההצלחה של "הרודפים" אני זוקף בעיקר לבמאי ג'ון לי הנקוק, במאי הוליוודי להשכרה שבכל סרט שלו אני עובר פיצול אישיות מוחלט – אני כועס על התכנים שהוא מציג, בו בזמן שאני מתאהב בעולם שלו לחלוטין. הנקוק הוא במאי שלא מתעניין בדקויות או בסאבטקסט, ותפיסת העולם שלו שמרנית וסנטימנטלית להדהים. אבל בכל זאת אני חושב שהוא אחד מהסטורי-טלרס הטובים ביותר שהוליווד מעסיקה כיום. הוא יודע איך לספר סיפור שיכול להצחיק ולרגש ובכך להשכיח את העמדות הדי מרגיזות שלו.
ב"הזדמנות שנייה", שהיה ללהיט עצום, הנקוק הרים סרט פטרוני להחריד, שחוטא בגזענות, ובו המושיע הלבן האולטימטיבי מגיע להציל את הקורבן השחור האולטימטיבי מעצמו, ועדיין בכיתי במהלכו ומחאתי כפיים כשסנדרה בולוק עלתה לקחת עליו אוסקר. ב"להציל את מר בנקס" הוא הצליח להשכיח ממני שכל הסרט הוא הלבנה של וולט דיסני, אישיות שכידוע היא בעייתית בלשון המעטה, שמראה איך המפיק העוצמתי (בהופעתו של הייצוג הכי חיובי של אמריקה, טום הנקס) הציל את הסרט "מרי פופינס" מהאישה שבראה את הדמות, שלא ידעה בכלל מה טוב בשבילה. בסרטו האחרון, "המייסד", הנקוק ממש הצדיק את הקפטיליזם הגרוע ביותר בסרט הכי טראמפי-לפני-עליית-טראמפ שאפשר למצוא כשהראה את עלייתו ועלייתו של האיש שגנב את המותג מקדונלדס, רמס את המייסדים האמיתיים, ולא באמת חווה שום השלכות למעשיו הנלוזים.

"הרודפים" בשום אופן איננו בעייתי כמו הסרטים הקודמים, חוץ מבאמת העובדה שהנשים חזרו כולן להיות רעיות פאסיביות או רוצחות מטורללות (יש גם מס שפתיים בדמות שמגלמת קאת'י בייטס, אבל גם היא איננה בצד החיובי של הסקאלה) והאוכלוסייה השחורה לא קיימת בכלל. אם מושכים כתפיים מול זה, והרי באמת שלא כל סרט צריך אישה חזקה ועוצמתית או ייצוג שחור-עור במרכזו בטח כאלו העוסקים בתקופה בה הם לא נספרו, "הרודפים" הוא שילוב משובח של מערבון וחקירה משטרתית, הוא משוחק מעולה, ויש בו כמה סצנות ממש חזקות שצילם ג'ון שוורצמן, שהיה מועמד לאוסקר על התרפקות אמריקאית אחרת – "סיביסקיט", וחתום גם על טרילוגיית "חמישים גוונים", "עולם היורה", "פרל הרבור", "ארמגדון", "הפריצה לאלקטרז" וכל סרטי הנקוק שהוזכרו.
התסריט הוא של ג'ון פוסקו (שכתב את "הבקתה". הסרט ההוא שבו אביב אלוש מגלם את ישו. אני לא צוחק), ובזמן שבאמת כל עידון הוא ממנו והלאה, הוא מצטיין בדינמיקה בין שתי הדמויות של קוסטנר והארלסון, ואפילו בכמה סצנות דיאלוגים טובות מאוד. אבל אני חייב להודות שמה שלגמרי מוסס אותי הוא הליווי המוזיקלי של תומס ניומן, מלחין שכותב את אותה המוזיקה כבר 25 שנה. אבל לי לא אכפת. בגלל שחלק קטן מהסרטים בהם היה מעורב הם "חומות של תקווה", "הדרך לפרדישן", "אמריקן ביוטי", "עגבניות ירוקות מטוגנות", "מלאכים באמריקה", "ניחוח אישה", "פנומן", "גרין מייל", "בחדרי המיטות" ונעימת הפתיחה של "עמוק באדמה" – מבחינתי המוזיקה שלו היא פס הקול הרשמי של אמריקה במאה ה-20. כבר בשנייה הראשונה של הסרט קל לזהות מי עומד מאחורי הכינורות והקלרינט של הליווי המוזיקלי, ואני כתגובה בלתי רצונית כבר הייתי בפנים.

כמו עם כל סרטי הנקוק, ייתכן שבעוד כמה שבועות, אחרי שבוודאי אקרא עוד כמה חוות דעת על הסרט, אראה בו לא רק את הדברים היפים שעליהם הוא מנגן אלא גם את הצדדים הבעייתים בסנטימנטליות והשמרנות שלו. עד אז, אני לפחות להתחייב שמצאנו את הסרט המושלם ביותר לראות עם אבא שלכם באיזה יום שבת בצהריים.