"כשזר מתקשר" ו"בחסות העלטה", סקירת מותחני וינטאז' כפולה

רגע לפני שהתחלתי עבודה חדשה ועוד איזה שלב בחיים שלי שבואו נקווה שיעבור יותר טוב מהאחרונים, הצלחתי למצוא את הזמן לסגור שתי פינות עתיקות מאוד מעברי הרחוק. שני סרטים שבעצם מעולם לא ראיתי מההתחלה ועד הסוף, אבל לאחר איזו התקלות חפוזה איתם בערוצי הסרטים הישנים אי שם בילדותי הם נתפסו לי בתודעה, ונשארו שם. איזה 20 שנה שאני סוחב אותם בזיכרון שלי מסיבות שאינן לגמרי ברורות, ועכשיו סוף סוף יצא לי לראות אותם באמת מההתחלה ועד הסוף. האחד מהם הוא סרט קאלט לכל דבר ועניין, אבל אני מרגיש שלא מדברים עליו מספיק, והשני הוא סרט שאני באמת אופתע אם מישהו זוכר ובדיוק בגלל זה אני קצת נרגש לכתוב עליו.
אחד מהם נעשה קצת לפני שנולדתי ואחד בא לאוויר העולם בהיותי בערך בן 10, אבל שניהם עוסקים בחקירה משטרתית אפלה, ושניהם הציתו את הדמיון שלי מספיק בשביל שארדוף אחריהם עשרים שנה לאחר מכן. האם הם הרוויחו את המעמד הזה ביושר? התשובות לפניכם.

"כשזר מתקשר" – When a Stranger Calls

(כדי לדבר על סרטו של פרד וולטון מ-1979 אני אאלץ לחשוף מה קורה במערכה הראשונה שלו. אמנם לדעתי מאוד לגיטימי לעשות את זה בדרך כלל, אלא אם כן באמת מדובר באיזה טוויסט קיצוני סטייל "פסיכו", אבל בהקשר של "כשזר מתקשר" יש משהו שקורה ברבע שעה הראשונה שהוא מאוד אפקטיבי אם לא יודעים שהוא בא. אמנם החשיפה שלו לא פוגמת בשום הנאה מהסרט, אם אתם שואלים אותי, אבל בכל זאת חשבתי שראוי להזכיר את זה מראש לפני שמתחילים.)

קולנוע האימה העניק לנו לא מעט ציטוטים מפורסמים. "נצטרך סירה גדולה יותר" מ"מלתעות", "הנה ג'וני" של "הניצוץ", "ישו בכה" שסוגר את "מעורר השאול", "כולם יצחקו עלייך" מ"קארי", "את אוהבת סרטים מפחידים?" מ"צעקה" ועוד ועוד. אבל האהוב עלי מכולם הוא ללא ספק המכה שמנחית "כשזר מתקשר" על צופיו ממש כמה דקות לתוך הסרט: "השיחה מגיעה מתוך הבית".
בעת יציאתו, המשפט הזה גרם לצופים בבתי הקולנוע לאבד את דעתם. ובצדק. קשה לתאר כמה מפחיד המשפט הזה בקונטקסט של הסרט, וכשלא מצפים לו זה בכלל קיצוני. מאז הוא הפך למושא פארודיות ומחוות רבות (הסיקוונס הפותח של "צעקה" הוא כמעט כולו מתבסס עליו), כך שכיום – כאשר אנחנו חיים וחושבים בעולם של טלפונים סלולריים – הוא פחות משמעותי, אבל עדיין עובד נהדר.
המשפט הזה נאמר על ידי השוטר קליפורד (צ'ארלס דרנינג) לג'יל, שמרטפית צעירה (קרול קיין), שהגיעה לשמור על שני ילדיהם הקטנים של זוג פרברי אמיד, לאחר שמישהו הטריד אותה במשך כל הלילה דרך הטלפון עם המשפט המצמרר "בדקת את הילדים כבר?". בהתחלה המשטרה מנסה לשכנע את ג'יל שזה סתם איזה משועמם שמשחק איתה, אבל לאחר שזה קורה מספר פעמים, הם מבקשים ממנה להשאיר את אותו מתקשר בעל קול עמוק ומפחיד על הקו כדי להבין מהיכן מגיעה השיחה, והתוצאות עשו שפטים באלו שהגיעו לצפות בסרט בסוף שנות השמונים – הופכים את "כשזר מתקשר" ללהיט ענק.

המערכה הראשונה של "כשזר מתקשר", שמסתיימת דקות ספורות אחרי אותו משפט מפורסם, מבוססת על סרט קצר של פרד וולטון, "השמרטפית", והיא באמת עובדת מדהים. הקול המאיים של המתקשר, ההופעה המעולה של קרול קיין הצעירה (ארבע שנים לאחר שהייתה מועמדת לאוסקר על "רחוב הסטר". היא מוכרת גם מ"הרומן שלי עם אנני", הייתה הסבתא ב"משפחת אדאמס" ולאחרונה ראינו אותה בסיקוונס הסיום של "האחים סיסטרז"), ובמיוחד בזכות הבימוי המצוין של וולטון ועבודת המצלמה של דונלד פיטרמן ("גברים בשחור", "נקודת פריצה", "פלאשדנס") שהופכת את הבית הגדול לרכבת שדים של צללים ואיומים כאלו ואחרים.
מאוד בולט שחלקו הראשון של "כשזר מתקשר" הוא בעצם משהו שבגלגול קודם עמד בפני עצמו, כי מערכתו השנייה לוקחת את הסרט למקום אחר, ואפילו לז'אנר אחר. אם הדקות הראשונות הן לחלוטין סרט אימה, חלקו האמצעי של הסרט הוא מותחן בילוש משטרתי המתרחש כמה שנים לאחר מכן, ובו אותו שוטר שקיבל את השיחה של ג'יל מחליט שזו משימת חייו למצוא את המטרידן הפסיכופט, שברח ממוסד חולי הנפש בו אושפז. החלק הזה עוקב במקביל אחרי השוטר והרוצח, ואז שוב מערכתו האחרונה חוזרת אל שורשי האימה שלו, ואל ג'יל שננטשה לחלוטין עד אותה נקודה.

החלוקה המאוד ברורה הזו למערכות בולטת גם באיכויותיה. ההתחלה והסוף פשוט נהדרים, כאשר האמצע עובד קצת פחות טוב. הסיבה העיקרית לכך היא שנדמה שהתסריט מתארך קצת בכוח, והאובססיה של השוטר למצוא את אותו הפושע לא לגמרי עוברת. אפשר רק להיזכר בכל גיבורי "זודיאק" של דיויד פינצ'ר או במערכת היחסים של הארי קלאהן וסקורפיו ב"הארי המזוהם" כדי לראות איך עושים את זה כמו שצריך. אבל מה שבאמת מחזיק את החלק הזה הוא ההופעה המצמררת של טוני בקלי בתפקיד הפסיכופט. הוא פשוט מדהים, בורא את אחד הנבלים הבלתי נשכחים של הקולנוע. הסיבה שהשם הזה לא הפך להיות מוכר במיוחד לאחר "כשזר מתקשר" היא כי למרבה הצער בקלי נפטר חצי שנה מתום צילומי הסרט הזה, והוא בן 52 בלבד.

בעקבות שנוי הטונים החורק, "כשזר מתקשר" (שזכה לסרט המשך ולרימייק אותם לא ראיתי), בעיני לא יכול להשתבץ בליגה של הגדולים באמת, אבל הוא סרט מצוין ומהנה מאוד, כזה שמגיע לכמה מקומות אפלים למדי. הוא בהחלט אחד הבולטים בעולם המותחנים בתחום הופעות השחקנים, זאת בזכות דרנינג, קיין, בקלי וקולין דוהארסט המגלמת אישה בודדה שחוברת לקליפורד על מנת לתפוס את הרוצח. אם אתם מחובבי המותחנים או סרטי סבנטיז אפלים, זו בהחלט צפייה מומלצת.

"בחסות העלטה" – In the Company of Darkness

בתחילת שנות התשעים הגיעה הטלוויזיה הרב ערוצית לישראל עם שידורי הכבלים, בין אם "ערוצי זהב", "מת"ב" או "תבל", תלוי באיזה איזור בארץ גרתם. הטלוויזיה החדשה הביאה את ערוץ 4, שהיה מוקדש כולו לסרטים מבוקר ועד ערב, ואת רצועת הפאר של ערוץ 6 בשעות הלילה, "הצגה שנייה" (המקבילה הראשונית ל-yes3). המהפכה הזו הביאה, באופן טבעי, לגיוון די גדול בסרטים הזמינים לקהל הרחב, ובעיקר את בשורת הפרומואים. ואם הייתם, כמוני, אובססיבים לערוצי הסרטים ומקליטים כל דבר ששודר בו, היה יוצא לכם לראות את אותו הפרומו שוב ושוב ושוב, לא בשונה ממה שקורה גם היום אצל yes או HOT.

אחד הפרומואים שתפסו את תשומת לבי בהיות בן 10 (או איפשהו באיזור) היה למותחן משטרתי אפל למדי בשם "בחסות העלטה", ואותו אני כאמור זוכר היטב עד היום, 25 שנה לאחר מכן. הפרומו הבטיח סרט מתח אפל ובו השחקנית הצעירה הלן האנט (אז מוכרת אך ורק מסדרת הלהיט החדשה "משתגעים מאהבה", ארבע שנים לפני האוסקר על "הכי טוב שיש") המגלמת שוטרת מתחילה שיוצאת למצוא רוצח, אבל כפי הנראה מפתחת אתו מערכת יחסים שתסכן לא רק את החקירה אלא גם את חייה, ואת זה אני זוכר בזכות רגע בפרומו בו אותו חשוד לא יציב צועק עליה "I’m gonna have to kill you now!".
את שעת השידור של הסרט הזה דווקא פספסתי, ובכך איבדתי את הסיכוי שלי לראות אותו. מאז, פעם בכל כמה שנים, אני מנסה לאתר אותו בין אם בערוצי הטלוויזיה או ספריות ההשכרה. הסתבר לי שזו משימה בלתי אפשרית, מכיוון ש"בחסות העלטה" איננו איזה להיט קולנועי גדול או סרט קאלט ששרד, אלא בעצם לא יותר מסרט שיועד רק לטלוויזיה וכנראה איש לא טרח לשמר אותו.
לאחרונה נזכרתי בו שוב, אין לי מושג למה, והחלטתי לחפש אותו באינטרנט, וגיליתי עותק SD מוקלט שלו בלא אחר מאשר היוטיוב.
אני כמובן לא מעודד צפייה פיראטית, בטח לא באיכות נמוכה, אבל מכיוון שלא היה לי שום סיכוי להגיע לסרט באיזושהי קונסטלציה אחרת, ובאמת שאף אחד כבר לא יראה ממנו דולר, חיברתי את המחשב למסך וצפיתי לראשונה בכל השעה וחצי של הסרט שרדף אותי בילדותי, בזכות פרומו של 30 שניות בלבד.

את "בחסות העלטה" ביים ב-1993 דיויד אנספו, שהתחיל את הקריירה שלו כאחד מיוצרי הסדרה הפופולרית "בלוז לכחולי המדים" ולאחר מכן היה חתום על אחד מסרטי הכדורסל האהובים ביותר "ימים של תהילה", שב-1986 סידר לדניס הופר את מועמדותו היחידה לאוסקר כשחקן (בשנה בה עשה את אחד מתפקידיו המזוהים ביותר, ב"קטיפה כחולה"). הקריירה הקולנועית שלו לא בדיוק תפסה מאז, וסרטיו לא ממש שרדו. את התסריט, המבוסס כמובן על סיפור אמיתי, כתב ג'ון ליקי. הפרויקט היה חלק מבית ההפקה של השחקן דון ג'ונסון, והדבר שהכי בולט לי לטובה בצוות שלו הוא שהוא צולם על ידי אישה, סנדי סיסל ("סאלם בומביי"), משהו שאני מניח שהיה מאוד יוצא דופן באותה תקופה. האמת היא שזה אפילו יוצא דופן כיום.

התברר שאותו פרומו מפורסם לא הטעה – "בחסות העלטה" מספר על שוטרת מתחילה בעיירה קטנה, שמתבקשת על ידי מפקדיה בתחנה לעטות על עצמה זהות בדויה כדי להתקרב לבחור החשוד ברצח ילד. כדי להוכיח את עצמה היא מסכימה במהירות, והקשר שלה עם אותו חשוד הופך לא רק להיות מסוכן, אלא גם משפיע על אישיותה וגורם לה להתמודד עם טראומות עבר שקשורות לנטישה של אביה. על הדרך היא גם מפתחת רומן עם השוטר האחראי שאמון על החקירה.
בדרך הסיפור הזאת, יכול להיות שהדברים לא נשמעים לכם מוכרים מדי, אז בואו אנסח את זה בדרך אחרת ותבינו בדיוק מאיפה הסרט הזה מגיע: "בחסות העלטה" הוא סרט על בחורה צעירה וחסרת ניסיון שמנסה להוכיח את עצמה כשווה בעולם שנשלט כולו בידי גברים, כולם מתמרנים אותה או משתמשים בה. היא נשלחת למשימה מסוכנת שגדולה עליה בכמה מידות בה תצטרך ליצור קשר עם פסיכופט מבריק שמקדים את כולם בצעד, בזמן שכדי להשלים את החקירה היא חייבת להתמודד עם טראומות עברה אותם הדחיקה ולהפוך מצעירה חסרת ניסיון לבן אדם שלם, כשהזמן משחק נגדה כי כל יום שעובר רק מקרב את מותו של הקורבן האומלל הבא.
או במילים אחרות, "שתיקת הכבשים".

ההצלחה הגדולה של יצירת המופת זוכת חמשת האוסקרים של ג'ונתן דמי מ-1991 היא ללא ספק מה שהביא לעשיית "בחסות העלטה". בטוח שאיזושהי ועדה ב-CBS ניסתה לרכוב על הפופולריות של "שתיקת הכבשים" והדברים האלה מהדהדים בכל שלב ושלב של סרט הטלוויזיה הזה, להוציא את העובדה שהוא באופן טבעי שאיננו אלים ומדמם כמו סרט הקולנוע המטריד, ושהוא מתרחש בין מדשאות ויערות האמריקנה המוארת, ולא בכרך המפחיד והאפל. ההשפעה של "שתיקת הכבשים" כל כך קיצונית, שזה אפילו מגיע לשוט בו פרצופו של הרוצח משתקף בפניה של הגיבורה דרך זגוגית, ממש כמו האימג' המפורסם של "שתיקת הכבשים". אין פה איפה לטעות.

ואמנם כמובן שאי אפשר להשוות בין המאסטרפיס הקולנועי לבין הרדוקציה הטלוויזיונית שלו, אבל לתדהמתי המוחלטת, "בחסות העלטה" עובד לא רע בכלל. אפילו הייתי אומר שיחסית לסרט טלוויזיה של הניינטיז, הוא טוב מאוד. באמת שלא האמנתי.
הלן האנט, אז בת 29, נותנת יופי של הופעה ובוראת גיבורה רדופה שמחזיקה את הסצנות איתה. הגברים שעומדים משני צדיה גם הם מוצלחים. השוטר אתו היא נכנסת לרומן הוא ג'ף פאהי, הכי רחוק שאפשר מהופעת הקאלט המשונה שלו כג'וב ב"מכסח הדשא", ואת החשוד ברציחות מגלם סטיבן וובר, שכבר היה שם מוכר לצופי הטלוויזיה בעיקר בזכות הופעתו בסדרה הקומית בת שבע העונות "כנפיים". וובר ממש מוצלח ב"בחסות העלטה" והוא מתחזק גם היום קריירה עמוסה בטלוויזיה, אם כי אני לנצח אבלבל אותו עם וויליאם פיכטנר. אני פשוט לא מצליח לראות את ההבדלים ביניהם.

אני כמובן לא עומד להגיד לכם להיכנס ליוטיוב ולראות גרסה באיכות פח של מותחן טלוויזיה משנות התשעים, אבל באופן אישי אני לא רק מרוצה מכך שסגרתי את המעגל הזה, אלא גם סיפרתי לכם על סרט שהזמן שכח לחלוטין (אי אפשר אפילו למצוא תמונות ממנו, שאינן צילומי מסך מטושטשים) ואני נהניתי ממנו באופן שלא העליתי על דעתי שיקרה. בעולם שבו מותחן ביזארי ומקרטע כמו "זר דופק בדלת" הוא אחת הסקירות הכי נקראות בתולדות סריטה, גם ל"בחסות העלטה" מגיע מקום של כבוד.

כשזר מתקשר