"בן חזר הביתה", סקירה

למבקרי קולנוע, ואת זה כולכם יודעים, יש נטייה לערוך השוואות. זה קורה בשכיחות די גבוה. משפטים כמו "'המועדפת' הוא 'נערות רעות' פוגש את 'בארי לינדון'" או "'הספר הירוק' הוא 'הנהג של מיס דייזי' רק בהפוך" מופיעים כמעט תמיד, וסביבם בונים טיעוני עובד-לא-עובד. האמת שזה גם הגיוני, ומכמה סיבות. כאשר מדובר בסרטים שיש ביניהם מרחק רב של שנים, בהחלט יש אפשרות שאחד מהם השפיע על השני והיוצרים מהדהדים אותו בתוך היצירה החדשה שלהם. בסרטים סמוכים יותר אחד לשני, זה כמובן פחות אפשרי (להוציא מקרים נדירים, כמו נגיד "באג לייף" ו"עבודת נמלים"), ועל כן הסיבה היא אחרת – ברגע שצורכים המון תוכן מסוג מסוים, הראש מתחיל לעשות לינקים וקישורים שיוצרים את ההשוואות האלה. זה קורה לנו המון בפסטיבלים, כאשר אנחנו רואים באותו הערב מותחן משבדיה וקומדיה מברזיל אבל בגלל שהמוח שלנו עובד בטורבו, ישר קופץ לנו בתודעה הדומה ביניהם. בנוסף, זה מאוד עוזר כשמנסים להסביר סרט מסוים למישהו שלא ראה אותו. תמיד קל פשוט להזכיר משהו מוכר מהעבר כדי ליצור הבנה. ויש עוד סיבה, והיא שמבקרי קולנוע מאוד אוהבים להראות שהם יודעים דברים וניים-דרופינג זו דרך מצוינת להתרברב בידע. כמובן שכותב שורות אלו חוטא בזה ולא מעט.

אבל עם כמה שההשוואות האלו יעילות, יש איתן בעייתיות, כי אין ספק שכל יצירה ראוי שתבחן בפני עצמה, ולא בהכרח כחלק ממכלול. נכון, זה מעניין לא מעט לראות איך סרט משמש כחלק מחולייה אומנותית כלשהי, אבל כמות ההשקעה שאנשים יוצקים לתוך העבודות שלהם מצדיקה הסתכלות כיחידה מנותקת. אבל לפעמים זה פשוט קשה מדי. שלא נאמר, בלתי אפשרי.
2018 סיפקה לנו שתי דוגמאות כאלו, לחלוטין במקרה. שני זוגות של סרטים מאוד הזכירו אחד את השני ברמת העלילה, וכולם אפילו זכו לאיזה דיבור אוסקר בשלב כזה או אחר. הראשון היה מה שאפשר לכנות "סרטי מחנות ההמרה לגייז" והוא כלל את "החינוך הרע של קמרון פוסט" של דזירה אקהבן שזכה בפסטיבל סאנדנס הקודם, הוקרן בפסטיבל ירושלים ובקרוב אמור להופיע בערוצי הסרטים של yes, ואת "ילד מחוק" בכיכובו של לוקאס הדג'ס, שבכורתו הישראלית הייתה בפסטיבל הקולנוע היהודי לפני שיצא להקרנות מסחריות. הצמד השני, אותו נכנה "סרטי מתבגר מכור לסמים שמעביר את הוריו גיהנום", גם הוא באופן מפתיע למדי כלל את הדג'ס הצעיר (שהיה מועמד לאוסקר על "מנצ'סטר ליד הים"), הוא שייך ל"ילד יפה" שיצא לבתי הקולנוע בארץ באוקטובר האחרון, ואת הסרט לשמו התכנסנו, "בן חזר הביתה" (Ben is Back), שהגיע באיחור קל לאחר שפספס את 2018.

זה באמת די יוצא דופן כמה דומה נקודת המוצא של שני הסרטים האלו. בשניהם בחור שהוריו התגרשו, המגולם על ידי שחקן צעיר ומבטיח שהיה מועמד לאוסקר על סרטים אהודים מאוד שזכו באוסקר על כתיבה, נופל לסמים כבדים, בזמן שההורה המשמש כאפוטרופוס שלו עושה מעל ומעבר כדי להציל אותו מעצמו, אבל על הדרך מסכן את משפחתו החדשה שכוללת גם ילדים קטנים. לשניהם הצלחות ומעידות, אבל בין שניהם קיים הבדל די משמעותי, שמבחינתי הפך אחד למתיש ואת השני למהנה. אם להתייחס להבדל הזה בקווים מאוד גסים – סרט אחד נשען על מבע קולנועי, ואילו השני נשען על תסריט.

"ילד יפה" הוא סיפור מאוד שגרתי ועמוס קלישאות, ובו הבמאי הבלגי פליקס ואן חרונינגן עשה את כל מה שהוא יכול כדי לטשטש את זה בעזרת אלמנטים קולנועיים. הסרט מפורק כרונולוגית כך שהעריכה שלו היא בעצם הנראטיב, והוא משתמש בפס-קול באופן מאוד אינטנסיבי. בהחלט יש בו דרמה ודמויות אנושיות ומעוררות חיבה, אבל אם הייתם מפשיטים ממנו את הטריקים, הייתם מקבלים דרמת בית ספר מאוד לא מסעירה ומאוד מוכרת. זה לא אומר שהוא לא עובד לחלק מהקהל או שאין לו ערך, רחוק מזה, אבל בו בולט הדגש על בימוי מאשר על כתיבה.
לעומתו, העשייה הקולנועית של "בן חזר הביתה" היא שגרתית למדי, ואני משתמש במילה הכי מעודנת שאני יכול למצוא. לא רק שהעריכה והמוזיקה פונקציונליים לחלוטין (לא רעים, כמובן. פשוט חסרי השראה), לרגעים הצילום שלו אפילו קצת מכוער. את הבמאי פיטר הדג'ס, אביו של השחקן הראשי, נדמה שפחות עניין לקסום לנו בעזרת שימוש מנקר עיניים באלמנטים הקולנועיים, כי מה שהוא השקיע בו יותר מהכל הוא הנראטיב וההתפתחות העלילתית. ומכיוון שהוא בחר לקחת את מעשיית ההתמודדות ההורית הכואבת והקשוחה הזו למקום קצת אחר ותחם אותה בתוך תבנית של כמעט-מותחן, בעיני זה עבד יותר טוב. או לפחות עניין אותי יותר מ"ילד יפה".

"בן חזר הביתה", סיפור שנשען ובהחלט על עלילות אורפאוס מהמיתולוגיה היוונית, הוא סרט שמתרחש במהלך של פחות או יותר 24 שעות בלבד, חלק מקבוצת "סרטי לילה" שכוללים את "שיגעון של לילה" של סקורסזה, "מרדף לילי" עם ליאם ניסן, "לילה בטירוף", "מאבדים את זה", ואפילו "הצד האחר של הרוח" אם למנות רק קומץ.
הוא נפתח כאשר הולי (ג'וליה רוברטס), אישה גרושה שבנתה לעצמה חיים חדשים עם בעל אוהב (קורטני ב. ואנס, שהיה בלתי נשכח ב"אמריקה נגד או.ג'יי. סימפסון") לו הביאה שני ילדים מקסימים, מגלה שבנה הבכור מנישואיה הקודמים (הדג'ס) יצא ממוסד הגמילה בו אושפז לאחר התמכרות לסמים, והגיע הביתה לחג המולד. כבר בשנייה הראשונה הנוכחות שלו מטלטלת את כל דיירי הבית, כי כפי הנראה בתקופותיו הקשות בן עשה כמה דברים מאוד מאוד איומים. דברים שעדיין לא לגמרי התמודדו איתם. אחרי מחשבה, הולי ובעלה מחליטים לתת לבן הזדמנות לבלות איתם יום אחד לפני שיחזירו אותו חזרה למרכז הגמילה, ומנסים לקיים חג כאילו הכל ממש בסדר. חלקו הראשון של הסרט הוא לגמרי דרמת כריסטמס משפחתית, אבל הדג'ס האב בחר שלא לתת לנו את כל התמונה המלאה לגבי עברו של בן, ועל כן הסקרנות – וגם החשש ממנו – תמיד נמצאים, שומרים על רמת מתח גבוהה. הרי ברור לנו שהדברים לא לגמרי יסתדרו.
לאחר תפנית שמתרחשת איפשהו באמצע, "בן חזר הביתה" נוטש את מסגרת הדרמה והופך ממש לסוג של מותחן, למסע לילי מסוכן שכולל אמא שמסרבת לאבד את האמון בבנה אבל כל שלב מעמיד אותה במבחן גדול יותר, ובחור שמבין שכדי להציל את האנשים שהוא אוהב הוא חייב לפגוע בהם קודם.
בהקשר הזה לא יכולתי שלא להיזכר בדרמה הנורבגית המעולה "אוסלו, ה-31 באוגוסט" ב-2012 שבנויה כמעט אותו הדבר, מינוס הדמות של האמא.
הנה, אתם רואים? עוד השוואה. הפעם אתם כבר יודעים בדיוק למה עשיתי את זה…

לא הכל עובד ב"בן חזר הביתה". כאמור, בפן הוויזואלי הסרט מקבל ציון די נמוך, ובנוסף לזה לא כל סצנה יושבת בדיוק, ויש כמה דברים מאוד מיותרים בדיעבד שרק נועדו להאריך קצת את העלילה. מעבר לכך, לא תמיד מניעי הדמויות לגמרי קוהרנטיים או עקביים ויש כמה בחירות שלהן שמרגישות מתוסרטות יותר מאורגניות. בשבילי גם המשחק של לוקאס הדג'ס לא תמיד אמין, וזה לעיתים מפיל את הסצנות. ועם זאת, בהסתכלות כללית, עלי הסרט עבד מצוין כמעט תשעים אחוז מהזמן. זה קשור למסגרת העלילתית היציבה שמאוד הערכתי, לחופן סצנות מאוד עוצמתיות ובעיקר – וזה כנראה הנכס הגדול ביותר של "בן חזר הביתה" – הופעתה של ג'וליה רוברטס בתפקיד הראשי.
רוברטס, שמאוד מבאס בדיעבד שעונת הפרסים הנוכחית התעלמה ממנה לחלוטין (היא כן צברה השנה כמה מועמדויות על סדרת הטלוויזיה בכיכובה, "Homecoming"), היא שחקנית שתמיד מביאה עוצמות מאוד מרשימות לתפקידים הדרמטיים שלה. היא כבר שנים לא פשוט אישה יפה (הא!) ומאז שפתחה את האלף החדש עם אוסקר ("ארין ברוקוביץ'") היא ממשיכה להעניק הופעות דרמטיות מוצלחות כמו למשל ב"קרוב יותר", "אוגוסט: מחוז אוסייג'", "הסוד שבעיניים", "מפלצת הכסף" וכנראה גם ב"פלא" שאותו לא ראיתי. ב"בן חזר הביתה" רוברטס מחזיקה את הסרט על כתפיה ולוקחת אותנו אל תוך הכאב והעיקשות של דמותה. בעיני היא סיבה בפני עצמה לראות את הסרט.