"משוכפלים", סקירה

השחקן והמפיק קיאנו ריבס הוא אחת מתופעות התרבות הכי מרתקות של התקופה שלנו, כזו שמותירה אותי נדהם פעם אחר פעם. אני באמת לא מצליח למצוא שחקן שיש יחס כל כך הפוך בין האהבה שהוא מקבל מהקהל לבין יכולות המשחק שלו. בהקשר שלו אני תמיד נזכר בעוד שני שחקנים איתם הוא חולק בחירת פרויקטים לא לגמרי מסוננת, ג'ון טרבולטה וניקולס קייג'. אבל בזמן ששני אלו לפעמים נופלים על איזה פרויקט שמזכיר את עברם המרשים (נגיד "אמריקה נגד או.ג'יי" של טרבולטה ו"אמא ואבא" של קייג'), לריבס אין אמצע – ההופעות שלו תמיד איומות, כשלעיתים הוא עושה את הסיבוב של כל כך גרוע שזה נהדר. להוציא אולי את הופעת המשנה המצוינת שלו ב"הורים במשרה מלאה". זה היה ב-1989.
ועם זאת, האהבה אל ריבס, בשונה משני האחרים שהוזכרו, איננה אירונית. לא משנה מה, אנחנו לא צוחקים עליו, לא מזלזלים בו. כשהסרטים שלו מצליחים כולנו שמחים, וכשהם כושלים אנחנו מחייכים ומוותרים לו על זה, בשונה מחוככים ידינו בהנאה כשפרויקטי ראווה כמו "גוטי" עם טרבולטה מתגלים בפיאסקו.
זה די מדהים, כשחושבים על זה, כי אם הייתם אומרים לי ב-1995 שעשור וחצי אחר כך, הבחור החתיך וחסר ההבעות מ"ספיד" ו"ג'וני נמוניק" ייחשב איכותי ויציב יותר גם מהקאמבק הכי גדול של הניינטיז וגם מזוכה האוסקר הטרי בן ה-31, הייתי נותר סקפטי.

אני מניח שהסיבה שריבס שומר על אהדת הקהל במשך שלושה עשורים של חוסר אמינות על המסך, היא שזה כיף וקל להיות בעדו. ריבס לא יוצא בהצהרות מטומטמות, לא מסתבך עם מבקרים או עם עיתונות צהובה, לא חי חיים מנקרי עיניים, לא מתחנן לאוסקר. ריבס ידוע כמישהו שנוסע באוטובוסים, אוכל פאסט-פוד על מדרכות, זר לכל תעשיית הזוהר ההוליוודית, וגם כאדם מקצועי שהוליווד נורא אוהבת לעבוד אתו, וזה בכלל משהו נדיר.

בשנה שעברה הותקפנו/בורכנו בשני סרטים עם ריבס, "היעד… חתונה" ו"סיביר", שלשניהם הקדשתי פוסט אחד מבולבל למדי. אלו היו שני ניסיונות קולנועיים מוזרים להפליא, אחד עבד כנגד כל הסיכויים, והשני היה כל כך לא סביר שבסופו של דבר נשבעתי לתת לו הזדמנות נוספת.
עם הולדתה של 2019, ריבס חוזר עם "משוכפלים" (Replicas), סרט מד"ב שבויים על ידי ג'פרי נחמנוף על פי תסריט של צ'אד סיינט ג'ון וסטיבן האמל, שגם הפיק יחד עם ריבס ולורנזו די בונאוונטורה.
כנראה שהשמות האלו לא אומרים לכם כלום, אז בשביל זה אני פה. נתחיל מהסוף: די בונאוונטורה חתום על "באמבלבי", "אימה במצולות", "חטוף", "אסון בלב ים" וכל סרטי הרובוטריקים; האמל כתב והפיק את "סיביר"; סיינט ג'ון כתב את "נקמה חריפה" ו"המטרה: לונדון"; נחמנוף ביים בעיקר לטלוויזיה.
עם הכרת הפילמוגרפיה של המעורבים בעניין, אתם ודאי כבר יודעים מה מחכה לכם. אז הנה קטע – זה אפילו יותר ממה שאתם חושבים.

ב"משוכפלים" ריבס מגלם את וויל, מדען מוח (הליהוק הזה הוא כבר נקודת התחלה בעייתית, אבל אם אתם מסכימים לזרום על זה ייתכן ויהיה לכם קל גם בהמשך) והסרט נפתח כאשר הוא רגע לפני ניסוי מכריע. אל המעבדה ההייטקית בה הוא עובד כשכיר, מגיע חייל צעיר שנהרג לפני כמה שעות, וזאת ההזדמנות של וויל להעתיק את תודעתו של אותו חלל אל רובוט שהוכן מבעוד מועד, וכך ימשיך המוח לחיות אחרי האדם, בגוף חדש. לא הקונספט הכי חדשני בעולם, כי ראינו את זה רק לאחרונה ב"הרוח במעטפת", "חי פעמיים" וזה גם הדבר היחיד שאני זוכר מ"אקס-מן: אפוקליפסה" לפני שהמוח שלי התאבד.
כדי להבדיל את עצמו מהסרטים שהוזכרו, "משוכפלים" בחר להתבלט על ידי שימוש בכמה מהאפקטים הוויזואלים הכי גרועים שראיתי מזה שנים. ניסיתי לשכנע את עצמי שמדובר במחווה ל"מכסח הדשא", אבל זה הצליח רק עד גבול מסוים.
כדי שזה לא יהיה הסרט הקצר בעולם, כמובן שהניסוי נכשל. וויל פחות מתרגש מזה, מכיוון שבכל זאת הייתה פריצת דרך משמעותית, ועדיין הבוס שלו (ג'ון אורטיז) מבהיר שהמימון עומד להסתיים ושכל עבודת המחקר והביצוע בקרוב תרד לטמיון אם לא נראה תוצאות טובות יותר ומהר.
וויל חוזר לביתו, שם מחכה לו אשתו המושלמת (אליס איב) ושלושת ילדיו, רגע לפני שהם יוצאים לחופשה משפחתית. בדרכם תופסת אותם סערה קשה, שגורמת לוויל לאבד שליטה על הרכב, ולכל ארבעת יקיריו למות מוות נורא. פה הסרט נגמר.

אוקי, הוא לא באמת נגמר, אלו רק 20 הדקות הראשונות, אבל מבחינתי הוא די נגמר כי החל מאותה דקה, ועד כתוביות הסיום, אלוהים עדי שפשוט לא הבנתי כלום. ואני לא מתכוון בקטע של היו פה חורים עלילתיים או איזה טוויסט מופרך. אני מתכוון שלא הבנתי כלום. באופן הכי מילולי שאתם יכולים לחשוב עליו.
יהיה קצת קשה לתאר את חווית הצפייה של "משוכפלים" אבל אני אנסה. מכירים את זה שבבוקר במשרד אתם מנהלים שיחה עם מישהו על משהו לא חשוב, נגיד סתם על הסופה שהייתה אתמול, ובזמן שהוא מספר לכם איך התעורר בלילה מרעש הגשם על החלון הוא פתאום ללא אזהרה עובר לשבדית, ואז לערבית, ואז לג'יבריש, ואז עושה קולות של מודם מהניינטיז, אז חוזר לעברית אבל בעצם מסתבר שהוא בכלל מדבר על גינון ארקטי, אז הוא נעלם, מופיע מאחוריכם, אומר כמה משפטים ביפנית, נקרע מצחוק למרות שאתם בטוחים שלא הייתה שום בדיחה, שואל כמה שאלות על כדורסל, מאבד סינק, נעלם שוב, מופיע עם כובע ומשקפיים ואומר לכם להיות בשקט כי הדולפין הגדול מאזין, מתווכח עם עצמו איזה טעם יש לצבע כחול, מחבק אתכם ואומר לכם שזאת השיחה הכי טובה שהייתה לו בחיים, רגע לפני שהוא מתלקח באופן ספונטני ונעלם בעננת עשן בצורה של אלון מאסק? אז "משוכפלים".

אהיה הראשון להודות, אני לא תמיד הבן אדם הכי מהיר קליטה בעולם, ולעיתים גם אני מתקשה להבין דברים. נגיד, איך אנשים מצביעים לביבי, או למה נשים הולכות על עקבים. כנראה שיש סיבות, אבל משהו במוח שלי מסרב לשתף עם זה פעולה ואני לא יכול להאשים אף אחד חוץ מעצמי. אני חש שזה לא המצב עם "משוכפלים", כי באמת שכל קשר בין סצנה לסצנה הוא פשוט… איננו, ואין שום דמות שמגיבה באופן שדומה לאנושות שאני מכיר כבר 35 שנים. ההתמודדות של וויל עם מות משפחתו והפעולות שהוא נוקט די מעידות שמדובר באדם עם הפרעה נפשית די קשה (או שסתם חוסר ההבעות של ריבס הופכות את וויל לגיבור של "הזר" של קאמי, אולי זה הקונספט), למה עוזרו מהמעבדה משתף אתו פעולה למרות שברור ששום דבר טוב לא יכול לקרות, איך הגיוני שוויל חושב שהוא יצליח לצאת מזה, וזה עוד לפני שדיברנו על חוסר ההבנה הבסיסית של גוף האדם.
אני יושב וצופה בסרט הזה ולא מצליח לפענח מה קורה מולי.

ולא שמדובר בסבל מאוד גדול. יש כמה אלמנטים מקלים בסרט הזה. ריבס, אם לחזור להתחלה, הוא מישהו שסבבה כשהוא על המסך גם כשנראה שהוא נאבק בפעולות אנושיות כמו דיבור או מצמוץ. אליס איב, בתפקיד אשתו, איכשהו מצליחה להוציא הופעה סבירה מהכאוס ההסתברותי אליו נקלעה. יש כמה סצנות חמודות נורא כמו כשוויל מתחזה לבת שלו בזמן שהוא משוחח עם החברים שלה בנייד, ואפילו רגע של סאבטקסט מוצלח בסצנת רכישת עצי אשוח בשאלה מהו מלאכותי ומהו אמיתי. כל אלו לא נאמרים כדי להקל ראש בסרט שגורם אפילו ל"אקוומן" להרגיש כמו דוקומנטרי של CBS, אלא רק כדי להזכיר – קיאנו, אנחנו אוהבים אותך. תעשה מה שאתה רוצה, זה לגמרי בסדר מצדנו. אנחנו נבוא גם בפעם הבאה.

התמונות באדיבות סרטי יונייטד קינג