סיכום 2018: אירוניה מוזיקלית

לפני כשנתיים כתבתי על פסקולים עדכניים ואיך רובם מנסים אבל כושלים בניסיון לייצר רגעים בלתי נשכחים שיחברו בין שיר מוכר או חדש, לסצנה מהותית בסרט, או למהות של הסרט כולו. סיימתי בהבעת משאלה קטנה ולא מאוד ריאלית לרצון שהשנים הבאות יפיקו כמה פסקולים לפנתיאון. ובכן, שלום לך 2018 – בואי והרכיבי לנו פלייליסט. לפחות בכל מה שנוגע לשירי נושא ונספחיהם – יש על מה לדבר, והרבה.

יצטרך לעבור עוד זמן, הרבה מאוד זמן, כדי לשפוט איך ייזכרו, אם בכלל, חלק מהרגעים המוזיקליים של השנה בקולנוע. אבל בהסתכלות קצרת מועד אחורה – סרטי השנה הזו בלטו באופן שבו המוזיקה המלווה (ה-Score) ושירי הפסקולים שיחקו תפקיד מהותי בחלק מהסרטים. אי אפשר לומר שזו רק ההשפעה של "לה לה לנד", כי סביר להניח שחלק גדול מהסרטים כבר היו בעבודה כאשר הוא זכה לשבחים. אולי זו חלק ממגמה אחת בה חזרנו, איכשהו, להטעין את הספקטקלים הבידוריים האסקפיסטיים שלנו בשירים רבי משמעות.

עבורי 2018 התחילה עם הנאמבר המוזיקלי ב"צורת המים" זוכה האוסקר, המשיכה עם שיר האייטיז הכי טוב שלא הכרתי משום מה ב"קרא לי בשמך" ועם המוזיקה המדומיינת של וואקאנדה ב"הפנתר השחור", דהרה קדימה עם "כוכב נולד" שהולך ראש בראש אל עבר תחזיות האוסקר עם "רפסודיה בוהמית" – סרט שהדבר הכי טוב בו הוא תזכורת שהשירים של קווין הם מפסגות הרוק-פופ. היא נחתמת עם עוד סרט שפס הקול שלו נגיש למי שגרים בישראל לפני שהסרט עצמו יהיה זמין – הילולת הפופ הפרועה והשאפתנית "ווקס לוקס" עם שירים שסיה כתבה לדמות בגילומה של נטלי פורטמן – שגם מבצעת אותם. עוד לא צפיתי בו, אבל אם השמועות נכונות גם כאן מוזיקה משחקת תפקיד מהותי.

אני אתייחס בעיקר לשירים ופחות ל-Scores, גם כי הראשונים בלטו לי יותר השנה, וגם כי אני חושבת שהתרגלנו לכך שברוב המקרים הם משמשים לשתי מטרות שונות. מוזיקת ה"רקע" נוטה לצבוע את הסצנה בגוון רגשי מסוים. המטרה הראשונה והרווחת היא הפעלה של המוזיקה כקו מנחה וכמגבר לתחושות שהבמאי רוצה שנחוש מול המתרחש על המסך. יש טונים מסוימים שמייצרים תחושה פיזית של ממש הרי. אפשר להשתמש במניפולציות מוזיקליות כדי לגרום לנו להבין שאנחנו בתוך סיטואציה מסויטת ומבשרת רעות כשרכב תמים למראה מתגלה באופק ב"מנדי", או להתרוממות נפש עם נגיעות של מלנכוליה לאורך כמעט כל "קרא לי בשמך".

המטרה השנייה היא לייצר סתירה או גוון שונה שמעשיר או מסבך את ההתרחשות על המסך. למשל, התהייה למה אנחנו מרגישים כמו בווידאו קליפ מסעיר כשרוב מה שקורה כאן הוא אירועים אלימים ודי עגומים ב"יום נפלא". במקרים כאלו המוזיקה משמשת כסוכנת של אירוניה, קורצת לצופים "מעל ראשן" של הדמויות, חולקת איתנו תחושה או פריט מידע שהן עדיין לא יודעות, לא מודעות אליו או לא מבינות לגבי עצמן.

להבחנתי, זה קורה באופן יותר בולט ונפוץ עם שירים. הם יכולים לייצר את האפקט האירוני עם המלודיה שתפעל בסתירה למתרחש על המסך. תחשבו על המוסכמה שכבר הפכה לקלישאה של סצנת אלימות קשה עם מוזיקה רומנטית או שמחה. הם יכולים לייצר את האפקט גם עם מילות השירים עצמן, למשל סצנה עם שיא רגשי בין הגיבורים של הסרט בה מתנגן שיר בטון המתאים: דרמטי, דואט רומנטי ובומבסטי, אבל המילים מדברות על רצון למצוא עומקים ולהתרחק ממי אפסיים רדודים – רצון שמבשר על השלכות מרות ב"כוכב נולד".

יום נפלא

אין כאן יומרה לתפוס את כל מה שהתרחש מוזיקלית השנה. היות ובסיכום אישי עסקינן, הרשיתי לעצמי להתייחס לסרטים בהם המוזיקה או השיר השאירו עלי רושם שנותר גם עכשיו כשהשנה נגמרה, או כאלו שעשו משהו משמעותי בעיניי. על חלק אתעכב יותר, חלק רק אזכיר. חלקם לא רק מהווים שירים דיאגטיים או נון-דיאגטיים בתוך הסרט, אלא ממש נאמברים מוזיקליים – כאלו שבהם יש פרפורמנס בסרט, ספקטקל שבמהלכו, לרוב, העלילה נעצרת לטובת התבוננות והאזנה. יש גם כמה יוצאי דופן בהקשר הזה שכן משלבים שיר והתקדמות עלילתית (הסבר מאיר עיניים על קטעי מופע מוזיקלי בתוך סרט והתפתחות נרטיבית אפשר למצוא בסקירת האוסקרים של אור על "שיקגו").

ראויים להתייחסות הם גם "אי הכלבים" של ווס אנדרסון כמובן, והגרסה החדשה של "מרי פופינס" שעוד לא ראיתי, "הבלדה על באסטר סקראגס" עם הקאובוי הטרובדור, ולא, לא תהיה כאן אף מילה על "מאמא מיה 2".

"צורת המים"

אליסה (סאלי הוקינס) האילמת עולה על גדותיה מרגשות, ובתוך סרט שהוא כולו סיפור אגדה אנחנו מקבלים פרשנות לרגשות שלה בסצנת שיר וריקוד בסגנון מחזות הזמר הגדולים של הוליווד של פעם, בשחור לבן כמובן. יש מי שהרימו גבה על הסצנה הזו שעומדת במנותק משאר הסרט, לא שייכת לכאורה, אבל דווקא זו הסיבה שהיא כל כך משמעותית ומפליאה. תוסיפו לכך את המשמעות שיש למויזיקלס כאלו עבור המספר שלנו, השכן הגיי בארון (ריצ'רד ג'נקינס) והרגע הנוגע ללב מקבל עוד רובד.

"יום נפלא" ו"חוטים נסתרים"

ההשתלטות של ג'וני גרינווד (פסי הקול שבכותרת) ות'ום יורק ("סוספיריה") על פסקולים השנה מעניינת ומשמחת. אפשר לומר ששניהם, למרות שהאחד הלחין פסקול שכולל שירים עם מילים והשני התמקד ביצירות אינסטרומנטליות וב-Score, מייצרים פסקולים שאי אפשר להתעלם מהם. לפרקים הם יוצרים מעין הפרעה מכוונת לחוויית הצפייה, כזו שרומזת שסיפור האהבה שאנחנו מקבלים ב"חוטים נסתרים" הולך להיות לא שגרתי ולרסק את הציפיות שלנו לכל עבר, ושהאקשן ב"יום נפלא" הוא בנשימה אחת גם ספקטקל וגם מתכתב עם טראומה.

"קרא לי בשמך"

הפסקול כולל גם יצירות קלאסיות, גם שירים של סופג'ן סטיבנס וגם שיר אחד של Psychedelic Furs שלא ניתן להתעלם ממנו. כולם יחד מתכתבים עם התשוקה המתפרצת, עם ההשתוקקות למשהו טוב מכדי להיות אמיתי או אפשרי, מספקים את הגוונים השונים של האופי ומערכת היחסים בין אליו (טימותי שאלאמה) ואוליבר (ארמי האמר). אני רוצה להתעכב על "Love my Way", שמופיע בסצנת המסיבה בה אוליבר רוקד והופך להיות הספקטקל עליו אליו מתבונן בתשוקה מציצנית, מנסה לשמור על קור רוח.

הוא לא בטוח במה שהוא רואה, בגבר השונה, הפתוח מדי, הנינוח מדי שרוקד מצחיק (או שבינינו, ככה רקדו באייטיז) בביטחון רב מדי, שנכנס לטריטוריה שלו ומרעיד את עולמו בנונשלנטיות. אוליבר בעצם מופיע בשביל אליו – אפילו שהם לא מעזים להחליף מבט כשהם רוקדים זה לצד זה. מילות השיר מספרות על אהבה של דרך ייחודית, חדשה, מרדנית – זו שעליה הגיבורים ישלמו מחיר, על התעוזה שלהם לצחוק בפני מוסכמות התקופה. למרות המקצב שלו, השיר שאכן היה להיט בתקופה בה הסרט מתרחש כולל גם נימה מלנכולית שאופפת את הגיבורים בכל רגע, גם כשהם עדיין לא מודעים למה שעומד לקרות. השיר חוזר אחר כך שוב כשסיפור האהבה שלהם מתקרב לסיכום הבלתי נמנע, ויש ניתוח נהדר של השימוש בו בטור באטלנטיק.

"זמנים קשוחים באל רויאל"

לא סרט מושלם, אבל יש בו כמה קטעים שמשלבים שירה והתפתחות נרטיבית או הצגת דמויות בצורה מאוד מעניינת. כשדרלין סוויט (סינתיה אריבו) שרה ולא יודעת שצופים בה מבעד למראה, כשהשירה שלה מחפה על התרחשויות אחרות וגם כשבילי (כריס המסוורת') מייצר ספקטקל מפואר כאילו היה נערת שעשועים – העניינים מסתבכים.

זמנים קשוחים באל רויאל

"מנדי"

יוהאן יוהאנסון הלך לעולמו השנה, והיכולת שלו להעצים את התחושה שהסרט מבקש להעביר תחסר. בינתיים אפשר להתגעגע עם פס הקול של "מנדי". הצבעוניות והסגנון הוויזואלי בכלל של הסרט קורץ למטאל, אבל יוהאנסון לקח את הפסקול לצעד הבא – הוא לא ממש מלודי אלא יותר איטי, עוכר שלווה בגבולות הכואב, בדיוק כמו דמות הנבל ג'רמיה סאנד (לינוס רואץ') – היפי רצחני ונביא מטעם עצמו.

ואפרופו סאנד, הוא מגדיל לעשות כדי לפאר את עצמו ומשמיע למנדי (אנדראה רייסבורו) שיר מגוחך שמפאר את מעלליו בתור המשיח הבא אחרי שהוא חוטף אותה. השיר הדביק והמעיק הוא ההפך הגמור מאיך שסאנד נתפס בעיני אחרים. לא פלא שמנדי צוחקת לו בפרצוף כשהיא מבינה שהוא כתב ושר את השיר על עצמו בעצמו, ולעזאזל ההשלכות.

"כוכב נולד"

הסרט המפתיע של השנה מבחינתי, רחוק ממושלם, אבל הוציא ממני אלפי מילות ניתוח שמראות כמה הוא לא רומנטי אלא ציני ואכזרי. אחת מהמראות שהוא מציב נמצאת בשיר שיביא או לא יביא את האוסקר. בזמן שה"שה לה לה לה לואוז" שבו קצת מביכים ומאוד רכים, כבר ציינו לפניי שהמילים שלו רומזות על כמה דברים אחרים וחמודים הרבה פחות. השיר הזה הוא רגע הפריצה המכונן של אלי (ליידי גאגא) בסרט. היא עדיין לא יודעת עד לאלו גבהים תגיע, ועד לאלו קרשים יתרסק הגבר שלצידה, כשהדיון על אמנות, ביטוי עצמי ושטחיות ינועו מהרקע אל מרכז העניינים.  

"רפסודיה בוהמית"

אפשר להגיד הרבה בגנותו של "רפסודיה בוהמית", החל מאי-דיוקים כרונולוגיים, דרך מבנה ועלילה בנאליים וכלה בנבל גיי שטוח עם נגיעות של הומופוביה. אבל השירים קיבלו את הכבוד המגיע להם – כולל שחזור מלא של ההופעה בוומבלי – ששווה דיון בפני עצמו על העתק ומקור.

"הפנתר השחור"

וואקאנדה היא תרבות מדומיינת עם משמעות פוליטית סופר-רלוונטית. לצד ההתקדמות הטכנולוגית שלה יצרו לאימפריה השחורה מוזיקה משלה שמשלבת חדש וישן. בהתאמה פס הקול והמוזיקה בהשראת הסרט הם אוסף של זמרות וזמרי היפ הופ שקנדריק לאמר קיבץ יחד לתוצר מרשים אחד.

"סוספיריה"

אם אתם מתכננים לצפות בגרסה החדשה של לוקה גוודאנינו לקלאסיקת הג'יאלו – דלגו לסרט הבא כי יש כאן ספוילרים. זו לא הייתה אהבה מצפייה ראשונה איתי ועם "סוספיריה". ביציאה מהקולנוע חשתי שקיבלתי משל שהנמשל שלו הכה בי באלגנטיות של לום לראש, כמו שסרטים רבים נוטים לעשות. אומה מלאת גברים אשמים, זיכרון וטראומה, נשיות שצומחת מתוך ולמרות האלימות, המלחמה הגברית ומה הנשיות הזו מייצגת ולמה היא מאיימת. בסדר. הבנו, די להתעלל בדוקטור שהוא טילדה סווינטון ולהזכיר את באדר מיינהוף בכל פריים שני.

אבל בפס הקול התאהבתי במהירות והרבה לפני הצפייה. אולי בגלל שהאלבומים האחרונים של רדיוהד דווקא פחות מתיישבים איתי, הטראק הראשון שת'ום יורק הוציא לא הרפה. האזנתי לו ברצף שוב ושוב ושוב, וכשיצא הפסקול כולו השתדלתי להאזין לכולו, כולל טראקים אינסטרומנטאליים צורמים וחורשי מזימות כדי להגיע "מוכנה לסרט". וכששתי היצירות, פס הקול והסרט, חברו יחד – משהו הפריע. השירה היפה של יורק שמספר על וואלס בו הגוף שלנו ישמש לגאולה הופרעה על ידי חרחורי נשימה ואולי גסיסה של מישהי שלא הכרתי. היא נאבקת לאוויר, בעוד קולו זורם בחופשיות לצד צלילי הפסנתר המתנגנים.

יש עוד כמה קטעים בהם יורק שר ברכות, שמבליטים את העדכניות של המוזיקה שבחר להלחין לסרט שמתרחש בשנות ה-70. כמו המחול המודרני באופיו שמדאם בלאנק יצרה עוד בזמן מלחמת העולם השנייה. העכשוויות של המוזיקה והתנועה מזכירות כמה הנרטיב של הסרט רלוונטי ולמעשה על-זמני. ובצפייה שנייה העל-זמניות שבו התחדדה והחיבה אליו גברה מאוד. כן, זה סרט על אשמה קולקטיבית והחיפוש אחר מחילה דרך הכרה במעשי העוול והכאה על חטא. לא, הוא לא מדבר רק על התקופה בה הוא מתרחש. ויש משמעות נוספת לקול ולמילים של יורק שמפריעים לסרט שבו פועלים כוחות נשיים. יורק שהלחין את פס הקול, גוואדנינו שביים ודיויד קאיגאניק שכתב את התסריט החדש – כולם גברים שמבקשים לספר סיפור על נשים.

והסרט מיטיב כל כך לדבר את הנשים שבו, אך באותה נשימה מכיר בכך שיש כאן סתירה מובנית. האמא של הגיבורה הראשית גוססת בזמן שגבר שר בחופשיות. והסרט מבקש לתת לנשים לבנות ולככב בנרטיב ממנו הודחו כל השנים, אבל אלו עדיין גברים שכותבים אותו עבורן. הנוכחות המפריעה של ד"ר קלמפפר אותו מגלמת סווינטון, אותה דמות שפותחת וסוגרת את הסרט, העד של המכשפות, המטפל של אחת מהן, הגבר שלא הצליח להציל את אשתו בזמן, הוא עוד גילום של מודעות היוצרים לכך שהם גברים שכותבים נשים.

קלמפפר, שהאיפור שלו מסגיר בקלות שמתחתיו ניצבת שחקנית, היה אחד המרכיבים שזכו להכי הרבה ביקורת על הסרט. לא הבינו מה הוא עושה כאן, שובר את הסיפור, מייצג גבר שבמהותו שוכנת אישה. וקולו של יורק, המוכר מאוד מחד, אבל הגבוה והנשי משהו מצד שני, יכול לייצג את אותו הדבר. זה סרט על מכשפות שהיו כאן משחר ההיסטוריה, והנרטיב שלו ממשיך להיות רלוונטי באופן רחב ולא נקודתי. הגברים שיצרו אותו מבקשים לאתגר את התפיסות שלנו על גבריות ונשיות דרך האזכור הנוכח של שני הגברים האלו בסרט. באותה נשימה הם מזכירים לנו שהנרטיב עדיין נכתב על ידי גברים, אך גם שהשאיפה שלנו היא למוטט את הדיכוטומיה הזו, כי הגבולות המגדריים ששורטטו כל השנים הם מלאכותיים יותר ממה שנהוג לחשוב.   

סוספיריה

"ספיידרמן: ממד העכביש"

סרט הספיידרמן הטוב ביותר אי פעם מתהדר בעריכה קצבית ומוזיקלית כמעט ברמות של אדגר רייט. לצד פסקול קליל אחת הדרכים לאפיין את דמותו של מיילס מורלס (שמייק מור) כנער אנושי מאוד שקל להזדהות איתו היא הדרך שבה הוא שר-ממלמל בקול את Sunflower של פוסט מלון וסוואן לי בלי לדעת את המילים. השיר חוזר כמה פעמים ומתכתב בכל פעם עם התחושות והמצב בו מיילס נמצא במסע ההתבגרות אליו הסרט לוקח אותו.

"באמבלבי"

סרט הרובטוריקים החדש מתרחש באייטיז, העשור שהמחוות אליו מסרבות למות. לצד שילוב מתבקש של שירי התקופה בסצנות שונות ברקע, הגיבורה שלנו (היילי סטנפילד) אוהבת את הסמית'ס. מה זה אוהבת, היא לובשת חולצה שלהם חלק לא מבוטל מהסרט. חיבה דווקא לסמית'ס מאפיינת אותה כמתבגרת שמתחברת לעצב ולא רק למרד נעורים סטנדרטי, מה שמאוד רלוונטי לדמות שלה.

בהתחלה מקבלים את השיר הכי צפוי שלהם, אבל בהמשך יש שימוש מקורי בשיר מוכר אחר, כשהיא משמיעה לבאבמבלי קצת מוזיקה עדכנית והוא מביע את דעתו בצורה מאוד חד משמעית. השימוש שלו בשירים דרך טייפ הרכב שמותקן אצלו הופך להיות מוטיב חוזר וחמוד לאורך כל הסרט, עם קריצות נוסטלגיה לצופים המבוגרים יותר, אלו מאיתנו שבאמת שמעו מוזיקה בקלטות.

"ווקס לוקס"

הסרט הזה כאן כי אני מהמרת שהוא ייכנס לסיכומי השנה שלי בשנה הבאה בצורה כזו או אחרת. יכול להיות שאני מייצרת לעצמי באזז שלא יאפשר לו לעמוד בציפיות, אבל משערת שלטוב או לרע, יהיה קשה מאוד להתעלם ממנו וממה שהוא מנסה לעשות. זמרת שהייתה נערה למודת טראומה מתקמבקת בזמן שהחיים מפריעים לה להיות כוכבת על. זה כל מה שאני יודעת על הסרט כרגע ויכולה להסגיר בלי להרוס לעצמי ולכם. זה, ופס קול שכתבו סיה מצד אחד, וסקוט ווקר מצד שני.

מנדי