״משודרג״ (Upgrade), סקירה

בראשית היה ״המסור״ (Saw), שהחל לפני 15 שנה כסרט אימה קצר והפך לפיצ׳ר שהיה לסדרת סרטים ולאחד המותגים המשפיעים בז׳אנר שלו באלף הנוכחי. הסרט ההוא היה פרי עבודתם המשותפת של שניים: הבמאי שגם השתתף בכתיבה ג׳יימס וואן, והתסריטאי-שחקן לי וויינל. השניים ניסו את כוחם ביחד ולחוד מאז, בעיקר בעולם האימה, כאשר סרט נוסף שלהם שהפך לפרנצ׳ייז מצליח הוא ״הרוע שבפנים״. בשנים האחרונות נדמה שהבמאי המלזי התקדם לליגה של הגדולים, עת הופקדו בידיו הסרט השביעי בסדרת ״מהיר ועצבני״ וכן סרט הסולו של ״אקווה-מן״ שיגיע אל המסכים בהמשך השנה. וואן גם מזוהה עם מותג ״לזמן את הרוע״ שהוליד את שני סרטי הבובה הרצחנית ״אנאבל״, ונהיה אימפריית אימה של איש אחד תחת מה שמכונה ״Waniverse״, כך למדתי מאור. למרות שוויינל האוסטרלי הוא זה שפרצופו נראה בסרטיהם המשותפים והמצליחים, וואן הותיר אותו מאחור והעלה מחדש את השאלה מיהו המוצלח מביניהם.

נדמה כי לוויינל יש פחות במה להתגאות כשהוא משתף פעולה עם אחרים, לדוגמה קומדיית האימה ״Cooties״, ואולי בשל כך החליט לביים בעצמו. זה קרה לראשונה ב-2015 עם הפרק השלישי בסדרת ״הרוע שבפנים״, שאם שוב להאמין לאור הוא הטוב בסדרה (אני נטשתי אחרי הסרט הראשון), וזה קורה שוב השנה עם סרט שאינו בז׳אנר אימה. כלומר, כמובן שיש בו רגעים של אלימות גראפית, אפקט הלם קל ולא מעט רגעי מתח וטוויסטים מופרכים – כי וויינל הוא אדם שמכבד הציפיות ממנו. אבל ״שדרוג״ (Upgrade), אם לתרגם ישירות את שמו של סרטו השני של וויינל כבמאי-תסריטאי, הוא בהחלט כזה שניתן להגדיר באופן מעט מפורט מדי כמותחן אקשן דיסטופי וטכנופובי בעל בסיס איתן של סרט נקמה.

חלק מן האלמנטים הז׳אנריים שציינתי הרגע משתלטים על היצירה יותר מהאחרים, אז אם כבר יצא לכם או לכן לצפות בטריילר או לקרוא דעות – אל תאמינו לסיווג של סרט אקשן נון-סטופ או פצצת אדרנלין. בעיניי גם העלילה די רחוקה ממה שמתאר אגף השיווק של הסרט, לפחות בארצות הברית. זה גם המקום להזכיר שעד כמה שידוע לי, הסרט אינו בתוכניות המיידיות של אף גוף הפצה ישראלי. כך שהסקירה הזו היא מבחינתי שירות לקוראי וקוראות סריטה שמגיע להם ולהן להתוודע לסרטים המדוברים והעכשוויים שמחוץ לגבולות ארץ הקודש, בזכות ניצול הפריבילגיה שלי של מגורים בחו״ל. אני כמובן מבטיח לא לספיילר ולחכות לדיון מעמיק יותר אם וכאשר תינתן ההזדמנות גם לקהל הישראלי לשפוט בעצמו, אבל בינתיים נדמה לי שדרושה פה עבודת כיוונון ציפיות, אז פתחתי מכסה מנוע והפשלתי שרוולים. עדכון מאוחר: הסרט ייקרא בישראל ״משודרג״, יהיה חלק מפסטיבל ירושלים ביולי וייצא לאקרנים מסחרית ב-23 באוגוסט.

גיבור הסיפור הוא גריי (לוגאן מרשל-גרין, שהוא אינו שיבוט כושל של טום הארדי כך מסתבר), מכונאי רכב שנראה בראשית הסרט עושה בדיוק את זה – כלומר מפשיל שרוולים ומשחק בקרביים של מכונית. זאת משום שגריי הוא ספק של רכבים הבנויים על פי דרישת לקוחותיו, בעולם שנראה כמו העתיד הקרוב ובו מכוניות אוטונומיות שולטות בכבישים. אחת מהן אף מביאה הביתה את אשתו, אשה (מלני ולחו). כאילו, קוראים לה Asha, לא יודע איך לתעתק את זה לעברית בלי שזה ייראה אחרת משם נרדף לנקבה. בכל מקרה, אחרי שביססנו את הזוגיות הפרוגרסיבית של השניים (היא המפרנסת), כמו גם את העובדה שאשה היא דמות מרגיזה ומשוחקת באופן עוד יותר בלתי נסבל, העלילה מאיצה מאפס למופרכת בתוך שניות.

בקצרה ומבלי לגלוש לשום דבר שקורה הרבה אחרי דקות הפתיחה, גריי וזוגתו חווים תאונה שהופכת לשוד שנהיה לחיסול, מה שמותיר את גיבורנו להיות אלמן המשותק מן הצוואר ומטה. אחד מלקוחותיו של גריי, יזם וגאון טכנולוגי צעיר בשם אירון (הריסון גילברסטון), מציע לו להפוך לניסוי מהלך, תרתי משמע – צ׳יפ מחשב חדשני ורב-עוצמה יושתל בעורפו של גריי ויעניק לו שליטה מחודשת על גופו. גריי, שטועם מחיי הנכות ומלא תאוות נקם כיוון שהמשטרה לא מסוגלת לעזור במציאת האחראים להרס חייו, מסכים לעבור את התהליך. המוח הממוחשב החדש שלו לא רק מחזיר אותו לפעולה, אלא הופך אותו לזריז וחזק באופן על-אנושי בזכות ניצול מקסימלי של המשאבים הגופניים ושיתוק גורמים מעכבים כמו פחד או כאב. המחשב הזעיר שבתוכו גם מתחיל לדבר עימו (בקולו של סיימון מיידן) ויש לו הרבה רעיונות לשיפור מצבו של גריי ולהוצאה לפועל של צדק אלים.

אם האסוציאציות שלכם ושלכן מאותתות על מיזוג אפשרי בין ״רובוקופ״ ו״לוסי״, זה לא לגמרי רחוק מן האמת, אבל הרשו לי לזרוק עוד כמה כותרים פנימה. הגיבור שהסרט שואף אליו הוא מעין שילוב בין גיבורי-על מסוג דרדוויל, המסתירים את כוחותיהם על ידי אלטר-אגו שידוע בציבור כבעל מום, ואבטיפוס ג׳ון מקלייני, גיבור אנלוגי בעולם דיגיטלי. לעומת זאת, העולם בו פועל הגיבור הזכיר לי יותר מכל עולמות מתוך יצירות אנימה. למשל ״הרוח במעטפת״ ושאר יצירות בהן אנשים הופכים לסייבורגים כשהם משתילים בתוך גופם נשקים (או כמו הדמות שמגלם אנדי סרקיס ב״הפנתר השחור״ אם לחשוב על דוגמה פופולרית ועדכנית יותר). הסרט מלהטט לא רע בכלל בין הצדדים של העולם בו מתרחשת העלילה, החל מן החללים המלוטשים והמעוצבים בטכנולוגיות עתידניות לבין הדגשת הטינופת והחלודה של הרחובות או של לוקיישנים ספציפיים. זה נכון במיוחד היות שזו הפקה חצי-אוסטרלית עם תקציב שיש להניח כי הוא זעיר יחסית לז׳אנר, כמצופה מן המפיק המצליח ג׳ייסון בלום (״תברח״, ״וויפלאש״ והמון סרטי אימה).

הסרט משתמש בסט-אפ המתואר לעיל כדי לשטוח דיון מעט חד-צדדי בחסרונות (וקצת ביתרונות) של הטכנולוגיה בכלל והעידן הדיגיטלי בפרט. זה לא רק בגלל שגריי הוא הדמות הראשית והוא מעדיף את המכוניות שלו בלי מוח משלהן, אלא מתבטא גם בשאר טיעונים נגד הקידמה הבלתי נמנעת. למשל שורות דיאלוג בסגנון ״מחשב אחד אולי יכול להחליף רבבות אנשים, אבל מה עם הפרנסה שלהם״, או העובדה שמכוניות אוטונומיות מעורבות בסרט הזה בעיקר בתאונות ובאי ציות למשתמשים. מה שאמור להעניק לסרט איזון ולאפשר דיון הוא אותו מחשב-על המושתל בגופו של הגיבור, שכן בזכותו אפשר לומר שחייו משתפרים, כלומר משתדרגים. אבל הסרט נעשה אפל בתחזיות שלו אפילו יותר מפרק ממוצע של ״מראה שחורה״ ומחטיף יותר מנוק-אאוט אחד לנושאים שהוא מעלה על פני השטח.

בזמן המסך שנקי מהטפות בעד ונגד מחשבים השולטים בחיינו, מבקש הסרט לעשות שני דברים עיקריים – להגניב ולרגש. את הראשון הוא מנסה להשיג באמצעות אותן סצנות אקשן לא רבות שמרכיבות את הטריילר, שאכן משיגות את המטרה. רגעי הפעולה בסרט הם המוצלחים בו, בעיקר משום שיש בהם משהו מקורי יחסית, שכן כאשר גריי נלחם כמו רובו-נינג׳ה בזכות השבב הכל-יכול הוא אינו שולט בגופו והבעות פניו אינן משתפות פעולה עם התנועות המושלמות. זה קצת כמו לראות מישהו שמעולם לא שיחק במשחק מחשב ברוטאלי מבצע רצף מכות מרשים עד מבעית. בנוסף, אנחנו בכל זאת מדברים על היוצר של ״המסור״, אז מפגשים בין גוף האדם לחפצים הוא לא רק בלתי נמנע אלא גם די מזעזע. אלא שגם הדם נשפך במשורה, כפי שציינתי לגבי האקשן. אז מה בעצם לב ליבו של הסרט השוכן בתוך המכונה? כאמור, נדמה לי שזה הניסיון ליצור מהלך רגשי.

בעוד מבחינה טכנית קשה לי לבוא בטענות אל העשייה של וויינל וצוותו, אי אפשר לומר שהוא כתב כאן דמויות חד-פעמיות המשוחקות לעילא. מרשל-גרין, כאמור, אינו טום הארדי והשתדלות היתר שלו מעט פוגמת בדמות שאמורה לנווט בים סוער של רגשות, לעתים בלי מספיק זמן לעבור ממצב אחד לאחר, כיוון שכך מכתיב התסריט. אך גריי הוא פחות או יותר הדמות היחידה בסרט, אולי מלבד אותו סופר-מחשב, עד כמה ש זה יישמע מוזר. אם לבחור באופן קצת מאולץ דמות אנושית נוספת שהייתה שילוב סביר בין כתיבה ומשחק, ליבי נוטה אל זו שגילמה בטי גבריאל (עוזרת הבית המקריפה מ״תברח״), בלשית המשטרה שאמורה לעזור לגריי אבל מתחילה לחשוד בו. מבין אלה שכדאי לציין פחות לטובה, לא לגמרי באשמת השחקנים חשוב להדגיש, כבר הזכרתי שניים קודם לכן ואליהם אפשר להוסיף את בנדיקט הארדי (״הסרבן״) בתור מנהיג הכנופיה שהורסת את חיי הגיבור. אני לא ממש בטוח לאן וויינל ניסה ללכת עם הדמות הזו, אבל יש לה המון רגעים מצחיקים בלי כוונה, כולל עיטוש השנה בקולנוע לשנת 2018.

״שדרוג״ הוא לא השדרוג המיוחל בקריירה של לי וויינל, שייתכן והוא באמת החצי החלש יותר בצמד יוצרי האימה מן המשפיעים של התקופה. אבל זה גם לא סרט שמנסה לברוח מן הזהות האמיתית שלו – בי-מובי גולמי ורוטט, הן מבחינת הקשת הרגשית שמחזיקה אותו והן, או אולי בעיקר, בכל הקשור לתפניות עלילה חדות וחפצים חדים עוד יותר, בהם נעזרות הדמויות כדי לפרק אחת לשנייה את הצורה. במובן זה מדובר בצפייה מהנה למדי, בטח יותר מרוב הסרטים עתירי התקציב שראיתי השנה וכושלים איפה ש״שדרוג״ מתעלה ללא מאמץ – נאמנות לעצמו בלי להתחנף יותר מדי לקהל אך גם מבלי להתעלם מסיפוק צרכיו הבסיסיים של הצופה הממוצע. גם אם זה מגיע עם באגים באידאולוגיה וגליצ׳ים בעלילה ובדמויות, איכשהו אני עדיין מעדיף את הדגם הזה על פני רוב מה שיש כרגע בשוק.