• אימת החודש - דצמבר 2018: סיכום שנה
  • סקירה תיעודית כפולה: ״סיבת המוות״ ו״קינג ביבי״
  • פרסי איגוד השחקנים 2018: כל המועמדים
  • סרטים חדשים: ״רומא״ של אלפונסו קוארון בכל המסכים
  • דיווח אחרון מפסטיבל אוטופיה 2018
  • ״מוגלי: אגדת הג׳ונגל״, סקירת נטפליקס
  • דיווח מפסטיבל אוטופיה 2018: ״הגולם״ ו״גבול״
  • הכהנים הגדולים: פרק 11 - ״לחסל את הליידי״
  • Can You Ever Forgive Me? - מחכים לתרגום
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2018

"באטמן נינג'ה", סקירה

2 ביוני 2018 מאת לירון סיני

יש משהו מהנה מאוד ביכולת להצהיר שאני לוקחת "סרטים מצוירים" וקומיקס ברצינות. זו תחושה של שייכות למועדון כמו-סודי, כזה שהחברים בו נהנים מהאפשרות להרגיש צעירים בגלל אופי המדיום מחד, ומקבלה של משמעויות נוספות, רבדים וניתוחים של קריאה ביקורתית במשמעויות החבויות באותו יצירות. סוג של גילטי פלז'ר ודיון עומק בו זמנית.
שמתי לב לכך לראשונה כשהסתובבתי בשדה התעופה לפני כמה שנים, מחכה לטיסה שמתעכבת, מתנחמת בעותק של "V For Vandetta" אליו צללתי בשקיקה, מקווה שהתחכום של הגיבור החתרן במסכה יסיח את דעתי מההמתנה הממושכת. אבא וילד בגיל חד ספרתי כלשהו חיכו לידי ומדי פעם נעצו מבטים באוגדן. האב פנה אליי, מתעניין, "מה, זה לא של ילדים?". לא היה שום דבר מקניט בשאלה שלו, היא הייתה כנה ונבעה מהתהייה מה יש לאישה "בוגרת" או, אללי לי, "רצינית", לחפש בין פאנלים צבעוניים ומה שנראה מהצד כמעט טקסט ביחס לצורות קריאה אחרות. אני ממש מקווה שהצלחתי לומר לו שזו עוד דרך לספר סיפור, ושהיא יכולה להתאים למגוון גילאים וסגנונות, כמו פרוזה, כמו ציור, כמו קולנוע. אני לא זוכרת אם ככה התנסחתי. אני כן זוכרת שהתגנב אל פניי חיוך קטן ומלא שביעות רצון, שביטא את ההנאה שלי ממדיום שמסוגל להיות קליל וכבד בו זמנית.

הדואליות הזו ברורה כשמדובר ביצירות שהנושאים שלהם נתפסים כ"בוגרים" או אפלים יותר מלכתחילה. נניח, "Attack on Titan" באנימה ו"Batman Year One" של פרנק מילר בקומיקס. הראשון עוסק במלחמת הישרדות של המין האנושי שמייצרת אמירות חריפות על מלחמה ותפיסתנו לגבי טוב ורע, השני הוא אחד מסיפורי המקור המוערכים ביותר של איש העטלף, שמסופר בטון רציני עד תהום. קל ליהנות מהצבעוניות, הקצב, האיורים והסיפור ובו זמנית לנתח את הערך המוסף שלו. העלילה מסתבכת כשהצפייה או הקריאה היא ביצירות שמדברות בשפה קלילה או צעירה יותר מלכתחילה.

לגישתי, חלק מהכיף בצריכת תרבות פופולרית הוא חיפוש ומציאה של מסרים, אם אפשר חתרניים, שטמונים במקומות ה"תמימים" והקלילים ביותר. אבל הצד השני של אותו מטבע הוא הסיבוך שנובע מהציפיות שגישה כזו מייצרת. אם כל סרט או יצירה אחרת נתונים לבחינה מתמדת בחיפוש אחרי פרשנות מעמיקה, צריך להיזהר לא ללכת לאיבוד בתוך הניתוח ולפספס את הבידור שבדבר. בצפייה מושלמת אפשר להצליח ליהנות, להתבדר, ובאותה נשימה לתור אחר משמעות בלי לפגום בחוויה. כך אפשר ליהנות מסיפור טוב או קליל, בזמן שמחלצים ממנו אמירות על הקיום האנושי. אבל, בחלק מהמקרים האיזון הזה לא עובד, וההתרשמות הופכת לאכזבה.

אני חושבת שזה מה שקרה לי בצפייה ב"באטמן נינג'ה" (Batman Ninja), בגלל תיאום ציפיות כושל. בניתי לעצמי הנחה שלמה בראש שאני עומדת לקבל יצירה פרועה, שוברת חוקים של זמן, תרבות ומקום. בגלל שמדובר ביוצרים יפנים – הבמאי ג'ונפאי מיזוסאקיי והתסריטאי קאזוקי נקאשימה (סדרות האנימה המוערכות "גורן לאגן" ו"קיל לה קיל") – ולא יוצרים עם אוריינטציה הוליוודית בלבד שרק מבקשים לקשט את המותג באוריינטליזם, הייתי בטוחה שמחכה לי חגיגה. כבר התייחסתי בעבר לכך שגיבורי העל של הקומיקס הם מיתוסים שערוכים בתבניות, כאלו שכל יוצר יכול לצקת לתוכן חומר קצת אחר, והפעם ציפיתי להרפתקה פוסט מודרנית מרהיבה, שתעשיר את האופן שבו אנחנו רגילים לראות את באטמן והדמויות שמרכיבות את העולם שלו. כשקפץ לי בפיד דיווח על כך שכל פריים מהסרט יכול להיות יצירת אמנות בפני עצמה, כבר לא יכולתי לחכות.

ובכן, צדקו כשכתבו על איכות האנימציה עצמה. הדבר הטוב ביותר, באופן מובהק, בסרט, הוא צבעוניות עזה, תזזיתית ומרהיבה, משחק בין סגנונות עדכניים על גבול משחקי הווידאו, לסצנות שנראות כמו ציור בצבעי מים, כאשר בשני המקרים יש נזילות וחיתוכי צבע שמייצרים רגעים סוריאליסטים להתפעל. יש כאן גם הרפתקה פוסט מודרנית, או לפחות ערבוב תרבויות מכוון, אבל בכל מה שנוגע לסיפור, דמויות, דיאלוגים והתקדמות עלילתית – משהו התפספס.

הסיפור מתחיל עם פרמיס שמסביר בקלות מה כל הנבלים והסיידקיקס של באטמן, כולל אלברט, עושים ביפן הפיאודלית. האשם הוא גורילה גרוד, קוף חכם להחריד שפיתח יכולות טלפתיות לאחר שעבר ניסויים. הוא מייצר דרך לחזור בזמן, ובגלל שבאטמן ניסה לעצור אותו בקרב גדול שהתחולל, כל הנפשות הפועלות הושלכו אחורה והצידה בזמן ובמקום. באטמן מוצא את עצמו מגיע ליפן "באיחור" של זמן קריטי אחרי כל היתר, מה שאומר שהנבלים שלו כבר סיגלו לעצמם את מנהגי המקום והשתלטו, כל אחד מהם מחזיק באזור אחר. הג'וקר והארלי לצידו מהווים כמובן את היריבים הבעייתיים ביותר, עם שאיפות גדלות מסוכנות להיסטוריה כולה. גורילה גרוד מהווה בעיה בפני עצמו, כאשר לא ברור אם הוא יחליט לעזור לבאטמן לנצח את השאר ולחזור חזרה להווה, או שנוח לו בעבר. גם קאטוומן כאן, מבלבלת כתמיד, כשאנחנו כצופים אמורים לתהות אם לסמוך עליה או לא. בכלל, רוב הסרט נשען על משחקי אמון והיעדרו, כאשר בכל פעם צריך לנחש אם דמות כלשהי עומדת לשחק יפה, או לבגוד. זה כלי עלילתי נחמד שיכול להיות מותח ואפילו להפעיל רגשית, אבל כאן הוא מרגיש יותר כמו רולטה מסומנת.

בצורה מאוד נוחה, באטמן ושלל הרובינים שלו נעזרים בקומונה של נינג'ות שמאמינה במיתוס על עטלף רב עוצמה שיביא עמו את הבשורה. כך באטמן צריך למצוא את הדרך לפעול בלי חלק מהפעלולים הרגילים שלו, פחות כמו אאוטלט גאדג'טים, ויותר כמו לוחם, בקיצור – כמו נינג'ה. גם קו העלילה הזה יכול להיות מעניין, אבל נופל בהיותו צפוי להחריד בלי יותר מדי ריגושים.

החלק הכי מעניין ומסקרן, בעיניי, הוא זה שנראה לכמה רגעים לא קשור פתאום לשאר העלילה, ושונה ממנה גם בסגנון האנימציה. הזכרתי קודם את צבעי המים, והסצנה שהם מייצרים מתמקדת בהארלי והג'קר, ובכוונה צובעת אותם פתאום בצבעים אנושיים מאוד ואפילו מעוררי הזדהות וחמלה. מדובר ברגע מפתיע כי הגילום של הג'וקר לאורך רוב הסרט הוא צעקני, חד ממדי ומתיש כמעט כמו זה של ג'ארד לטו ב"יחידת המתאבדים". משהו באופן הזוויתי שבו הוא מאויר ובטון של הצחקוקים הצווחניים שלו מייצר אי נוחות של ממש, אולי בכוונה. והנה, ככה פתאום, הוא והארלי נגלים לנו בלי איפור, בלי מסיכות (או שמא?) ומערערים לבאטמן ולנו את כל מה שחשבנו עליהם קודם.

המורכבות הזו, לצערי, לא מחזיקה מעמד יותר מדי זמן, ואנחנו עוברים די מהר למלחמת רובוטים ענקיים ׁׁ(ומתחברים, כמיטב המסורת) מופרכת להפליא. אין שום דבר רע ברובוטים ענקיים שהולכים מכות, מדובר בז'אנר שלם ומפואר עם יצירות כמו "גאנדם ווינג", "ניאון ג'נסיס אוונגליון" ואפילו "מקרון 1" הרבה לפני הייגרים של "פסיפיק רים". אבל, וזה אבל גדול, "באטמן נינג'ה" סובל מעודפות של ייצוגים ומחוות כאלו, כך שאישית היה לי קשה פשוט ליהנות מהרובוטים שמחליפים מהלומות כי כבר שבעתי עד כדי צורך עז לעצום את העיניים ולהפסיק לבהות בכל הצבעים על המסך.

משהו בסרט עובר יותר כמו הפגנת כישורי אנימציה (והם אכן מרשימים) ולא כמו יחידה שלמה קוהרנטית אחת. אולי זה מכוון, אולי יש כאן אמירה על ניכוס תרבותי ולכן ההתנהלות של הגיבורים האמריקאים המוכרים בתוך עולם דימויים יפניים מקבלת טיפול מוגחך. אולי יש כאן אמירה על היעדר היכולת שלנו לגשר על הפער התרבותי, או להפך, דווקא כוונה להגשמת חלום, ביטוי לכור היתוך תזזיתי ופרוע בין העולמות השונים, שכן משפיעים זה על זה לאורך השנים. ואולי כל מה שיש כאן הוא סטודיו שרצה לשחק עם איש העטלף ביפן, בכל תצוגה אפשרית, ולא משנה הסיפור. אישית הייתי כנראה נהנית יותר מאוסף הדימויים האלו אם הם היו מגיעים בלי עלילה בכלל, מאשר עם סימון מיותר שלה – אבל בסופו של דבר, כן אפשר למצוא ערך בידורי, או לכל הפחות ויזואלי בסרט הזה.

תגובות

  1. רון הגיב:

    ביצירות הקודמות של קאזוקי נאקאשימה ,גורן לאגן וקיל לה קיל , אין שום סאבטקסט. הכל מוטח לך בפנים בצורה מאוד בוטה. גם הבמאי ג'ונפאי מיזוסאקיי ידוע בעיקר בתור המפיק של jojo's bizzare adventure
    (סדרה שהיא בכללי על גברים שרירים שנלחמים אחד בשני ועושים פוזות). נראה לי הגיוני שהם החליטו ללכת יותר על הכיף והרגש (ורובטים ענקיים!) מאשר על מורכבות והגיון.

    1. liron sinay zabow הגיב:

      רובוטים ענקיים זה נפלא!
      לטוב ולרע, אני תמיד מחפשת את ה"מסרים" שמתחבאים, גם כשהיוצרים מתכוונים לעשות רק כיף, כי זה חלק מהכיף שלי. לרוב זה לא מפריע לי ליהנות מהסרט או הסדרה, וכאן משום מה זה לא צלח.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.