פסטיבל טרייבקה 2018 – ״נשים מתות מהלכות״, ״החינוך הלקוי של קמרון פוסט״, ״אישה צועדת בראש״, ״ג׳ונתן״

הפסטיבל הניו-יורקי חילק אמש את פרסיו ומתחיל להתקרב לסיומו, אבל את הסיכומים כמו גם את רשימת הזוכים המלאה אשאיר לפוסט הבא והאחרון. את הנוכחי אפתח בלברך את שתי הזוכות הישראליות – ג׳וי ריגר שזכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר עבור הופעתה בסרטה של קרן בן רפאל, ״אין בתולות בקריות״, עליו כתבתי בדיווח שעבר, ועטרה פריש שסרטה ״מכתב אהבה למ״מ שלי״ זכה בציון לשבח בתחרות הקולנוע הקצר. עליו עופר כתב על הסרט, פרויקט הגמר של פריש בביה״ס טיש של אוניברסיטת תל אביב, כשהוקרן כחלק ממקבץ ״גיבורה״ בפסטיבל חיפה. עוד דבר שהתבהר מאז הדיווח הראשון הוא כמה סרטים מטרייבקה יוקרנו בדוקאביב, כולל הזוכה ״אי הרוחות הרעבות״, כך שבניגוד למה שחשבתי בפוסט הראשון את דעותיי על הקולנוע התיעודי שראיתי בטרייבקה אשמור לפוסט ההמלצות המשותף של סריטה לקראת האירוע התל-אביבי. גם את המבנה של סרט ישראלי, סרט אמריקאי עצמאי וסרט ז׳אנר אני עומד לכופף מעט, בעוד הפוסט הבא יוקדש ככל הנראה לגרועים שבסרטי הפסטיבל בעיניי, לצד נספחים. את הדיווח השני והנוכחי אתחיל עם שיא הפסטיבל עבורי, ואני מבטיח שיש בעיקר נקודות חיוביות גם בכל אחד מיתר הסרטים הנידונים.

Dead Women Walking
נשים מתות מהלכות

זה היה אחד הסרטים הראשונים שראיתי בטרייבקה השנה, במסגרת הקרנות העיתונאים המקדימות, כלומר עוד לפני שהתחיל הפסטיבל. להגיד שהייתי מסוקרן מסרט אמריקאי ראשון בבימויה של הגר בן-אשר יהיה אנדרסטייטמנט, בטח כשזכרתי את שמו מידיעות חדשותיות על סדרת רשת דווקא. ״נשים מתות מהלכות״, אם לתרגם מילולית, אכן החל את דרכו כפרויקט של חברת בלאקפילז הקרא ליוצרות ויוצרים לכתוב סדרה בת תשעה פרקים בני כעשר דקות כל אחד. בבכורתו בפסטיבל טרייבקה הוא הוקרן כסרט לכל דבר ועניין, אז אתייחס אליו כך, למרות שמה שעניין אותי הוא לא רק ההתמודדות של בן-אשר עם יצירה אמריקאית בעלת נושא מאוד אמריקאי ובשפה האנגלית. הסקרנות שלי נבעה מכך שבסרטיה בישראל, ״הנותנת״ ו״הפורצת״ וגם ״משעולים הקצר״, התבצעה חקירת דמות ממושכת ורבת רבדים. כאן, לעומת זאת, היוצרת לא רק קצובה בזמן כמו בסרט קצר אלא גם בחרה להביא למסך תשעה סיפורים שונים המובלים בידי תשע דמויות של נידונות למוות, בשלבים שונים של קירבה לרגע של סוף חייהן.

כל חלק בסרט מוקדש לגיבורה אחרת, ובדרך כלל נסוב סביב שלב שיהיה אחד האחרונים בחייה. מלבד פרק המוקדש לנזירה (דייל דיקי) המבקשת להקל על סבלן הנידונות למוות, האחרים מובלים או מתמקדים באלו שממתינות לעונשן, כלומר הן מסווגות אוטומטית קודם כל כפושעות. אפשר להבין לבד מן ההקשרים את הסיפור שהוביל אותן למצב הרדיקלי הזה, או לחכות לכתובית שמבהירה זאת, אבל התהליך שעובר על הקהל הוא מרתק בכל מקרה. כל דמות חדשה שמוצגת היא קודם כל עבריינית מורשעת וכנראה בעבירה בדרגת רצח, שכן לא גוזרים עונש מוות על פחות. אבל בתוך כמה דקות של סיפורים פשוטים באנושיותם ומחודדים קולנועית, הבמאית מצליחה לבצע מהפך תודעתי, לפחות אצלי. פתאום עם כל סיפור שעבר ראיתי את הפושעות כקורבנות, כמי שביצעו פעולה אלימה כדי להיחלץ ממעגל חייהן הנורא, כזה שכליאה ומוות עדיפים עליו. לפתע לא רק ריחמתי עליהן אלא גם רציתי בטובתן, בגאולתן, בהיכרות עימן, מה שהוביל לרצף שברונות וריסוקי לב בכל פעם שעוד פרק הסתיים ועוד גורל נחרץ. בעיניי זה מצביע על כך שלא רק שכל אפיזודה עובדת ועומדת בפני עצמה, אלא שיש כאן שרשרת, מכלול שהוא לא פחות סרט מאשר סדרה שחוברה יחדיו.

כיוון שבכל זאת מדובר ביצירה המחולקת לפרקים, מפתה לדרגם. אבל החשש שלי מספוילרים גובר על הפיתוי. כל השחקניות ללא יוצא מן הכלל בוראות יחד עם הבמאית דמות שלמה בכמה דקות מסך, ביניהן שווה להזכיר את ג׳ון קריל, ג׳וי נאש, ג׳ריל פרסקוט, בס רוס, לין קולינס והישראלית הפועלת בארה״ב מאיה עשת, שלקח לי רגע או שניים לזהות. מבין דמויות המשנה הכי נוגעות ללב היו אלה שגילמו קולין קמפ (״הרמז״), בתור אם שמגיעה לצפות ברוצחת בנה מקבלת את עונשה אך מזדהה עם הכאב של ההורה מן הצד השני, ואת אשטון סנדרס (גיבור החלק האמצעי של ״אור ירח״), כנער המגיע לבקר לראשונה את אמו הביולוגית רגע לפני שלא יראה אותה שוב לעולם. אם בכל זאת לבחור אפיזודה אחת שעבדה עליי רגשית בהכי הרבה רמות, מדובר בזו הכוללת נסיעה ממתקן הכליאה אל המקום הנוראי שבו תתבצע ההמתה, זה שאני אפילו לא בטוח איך לכנות בשם. זו לא הפעם הראשונה בה הסרט נחלץ לרגע מבין הסורגים אבל כן הרגע הראשון בו שבתי לנשום מלוא הריאות, אחרי ולפני שהסרט התיישב על בית החזה והוציא ממני את כל האוויר. אלא שהשאיפה הרגעית בפרק הזה רק הובילה להתכווות בשל הסיטואציה הכמעט-קומית שנוצרת בין המלווה לאסירה, שמתברר כי למדו יחד בתיכון ומכאן מתחילה סאגה מלנכולית על ציפיות ודעות קדומות.

הייחוד במבנה של הסרט אינו רק החלוקה לפרקים קצובים, אלא גם התקדמות כרונולוגית בסדר הפעולות שלפני ההוצאה להורג. כלומר, הפרקים הראשונים עוסקים בערעור האחרון או הביקור האחרון של בני משפחה, וככל שהסרט מתקדם מתהדקת הלולאה סביב הצוואר של הצופה והגיבורות כאחד. הזדמנות אחרונה לשיחה עם אשת דת. ההסעה למתקן המוות. האחורה האחרונה, המקלחת האחרונה – הכל אחרון, סופי וגם סופני. אם זה נשמע סוחט, אתאר כי כבר אחרי שלושה סיפורים הייתי מרוקן נפשית מספיק בשביל לייבב, ובפרק שקל לנחש כי הוא האחרון ייחלתי לסיום בסגנון ״רוקדת בחשכה״ שיגאל אותי יחד עם הדמויות. אבל בן-אשר לא בחרה בפרובוקציות נוסח לארס פון טרייר, ומה שעניין אותה הוא לא להתיש את הצופים אלא להראות באור אנושי את כל המעורבים במעשה הבלתי אנושי בעליל של סיום חיי אדם אחר באופן קר ומשפטי. אפשר יהיה לקרוא עוד על כוונותיה ואת פרשנותי בראיון שערכתי עימה עבור ״הארץ״ ויתפרסם בקרוב. התמונה בראש הפוסט היא הנוף הפנימי במלון רוקסי בו שוחחתי עם הבמאית, שאני כבר מצפה לסרטה הבא. אפשר לייחל שזה יקרה במהרה, שכן בפסטיבל ברלין האחרון היא זכתה בשני מענקי הפקה.

The Miseducation of Cameron Post
החינוך הלקוי של קמרון פוסט

בפסטיבל טרייבקה לא כל המסגרות תחרותיות, ולמעשה יש כאלה שנועדו רק להעשיר את התוכניה במיטב של הקולנוע העצמאי מהזמן האחרון. כזהו הסרט הנוכחי (וגם הבא בתור בפוסט זה), שיצא מעוטר בפרס חבר השופטים בפסטיבל סאנדנס האחרון. די הרבה ציפיות מן השחקנית-יוצרת דזירה אחוואן (או אקוואן אם תרצו להיות אמריקאים עד הסוף), אבל לא שום דבר שהקולנוענית הברוקלינאית שכבר הוכתרה בתור לנה דנהאם הבאה בזכות סרטיה הקצרים או סרטה הארוך הראשון ״התנהגות הולמת״, שהוקרן בישראל במסגרת הפסטיבל הגאה. בסרטה השני והנוכחי היא בחרה להישאר לחלוטין מאחוריה המצלמה, ולהותיר את המסך לכשרונות צעירים.

את קמרון שעל שם החינוך הלקוי שלה נקרא הסרט, מגלמת קלואי גרייס מורץ בתפקיד ההולם את מידותיה. כפי שאומרת עליה אחת הדמויות בהמשך, מבט אחד ואפשר לנחש את נטייתה המינית. הפתיחה מראה כיצד התמזמזות עם חברתה בנשף התיכון, במקום עם הדייטים שלהן, שולחת אותה למעין שילוב בין פנימיה דתית למוסד גמילה מחד-מיניות. כיוון שהשנה היא 1993 תשכחו מטלפונים סלולריים, קמרון פשוט כלואה שם עם מדריכים שנעים בין חיוכים מזוייפים (ג׳ון גלאגר ג׳וניור) לחומרת סבר דתית קיצונית (ג׳ניפר אילי), ועם חניכים וחניכות שכולם כמוה – מחכים להמרה להיות סטרייטים. מביניהם שווה לציין את במיוחד את שני אלה שהטיפול ושטיפת המוח לא עובדים עליהם, האחד הוא צעיר שתקן ממוצא אינדיאני (פורסט גודלאק) והשנייה משולחת רסן ומציגה עצמה בשם ג׳יין פונדה (סאשה ליין, כוכבת ״אמריקן האני״ בתפקיד די דומה לזה שפירסם אותה). השלושה כורתים מעין ברית שפויים בבית המשוגעים בו הם נמצאים וגם חולמים על חופש.

כיוצרת ביסקסואלית ממוצא איראני, אין זה מפליא שאחוואן שבה לעסוק בנושאים כמו האופן בו מנגונונים דתיים וחברתיים מבקשים לדכא מיניות, במיוחד חד-מיניות. מה שפלאי בסרט הוא השילוב בין קלילות, מגניבות והומור נוסח ״ליידי בירד״, אם להיתלות לדוגמה מהעת האחרונה, לבין אווירת נכאים וכמה רגעים קודרים או מצמיתים. כמה מדמויות המשנה בסרט, במיוחד זו שמגלם אואן קמפבל, אחראיות לסצנות שלא אשכח במהרה. לכן, על אף שהוא שזור באופטימיות ואש נעורים מרדנית, מהסוג שקשה לכבות גם לנושפים ״אוף!״, מדובר באחד הסרטים היותר מעציבים שראיתי לאחרונה. רק לחשוב שיש מקומות ואנשים כאלה במציאות, שלא רק אינם מקבלים את השונה אלא מבקשים למחוק אותו, גורם לי ליגון. אני בטוח שזה רק קצה הקרחון, אם לשאול מטפורה מרכזית בסרט, שפשוט מילא אותי בדכדוך שהתגנב בזמן שהוא הצליח גם לשעשע ואף לזעזע.

Woman Walks Ahead
אישה צועדת בראש

להבדיל ולהבדיל מהסרט של הגר בן אשר שסוקר לעיל, סרט זה הפציע לרגע בפסטיבל טורונטו ומאז נעלם עד עכשיו. מדובר בדרמה תקופתית וביוגרפית, המתרחשת ב-1890 ומגוללת את סיפורה של קתרין וולדון, ציירת דיוקנאות מניו-יורק שהייתה היחידה ללכוד את דיוקנו של צ׳יף סיטינג בול המפורסם (בין היתר מסרטים אחרים). בתפקיד הראשי מככבת ג׳סיקה צ׳סטיין, לצידה שמות כמו קירן הינדס וסם רוקוול, וגם מאחורי הקלעים די מרשים – במאית הטלוויזיה הבריטית סוזנה ווייט (״דור מזויין״), התסריטאי המוערך סטיבן נייט (״לוק״, ״סימנים של כבוד״, ״דברים יפים מלוכלכים״) וכן הלאה. קצת חששתי שיש סיבה להיעלמות של הסרט מאז הסתיו שעבר ועד היום, אבל לאחר הצפייה לא מצאתי אחת כזו.

וולדון פותחת את הסרט בהסברון קצר על הסיבה למסעה – בעלה המנוח אסר עליה לצייר, וכעת כשהשתחררה מעולו בעקבות מותו שמה פעמיה אל המרחבים של מדינת דקוטה. אלא שכבר בדרך היא חווה במלוא הגועל איך זה מרגיש להיות אישה עצמאית המטיילת לבדה, באותה תקופה ואולי גם בימינו אם להיות כנים, ומגיעה סחוטה ומלאת חוויות שליליות אל גבול השמורה האינדיאנית. מה שמחכה לה שם הם עוד קשיים ומכשולים, אך היא מוצאת את דרכה אל הפגישה המיוחלת עם הצ׳יף אותו חלמה לצייר – והוא מסרב לה. מרבית הסרט מוקדשת לקשר הנרקם בין השניים המנסים אך חוששים לתת אמון זה בזו, מסיבות שיתגלו לאט כמו גם הביוגרפיה המלאה יותר של הדמויות, בזמן שכוחות החוק האמריקאיים רק מחפשים סיבות לגרור את הילידים למלחמה על אדמתם.

הגיבורה היא אישה שלא אוהבת שאומרים לה מה לעשות, עד כדי כך שהיא פשוט עושה בדיוק את ההיפך, תמיד. המודל של ״וונדר וומן״ לפמיניזם לוחמני אם תרצו רפרנס עכשווי מהתרבות הפופולרית. צ׳סטיין, שמעולם לא הייתה לבנבנה יותר, ממש עד כדי שקיפות העור, כמובן עושה פלאים עם הדמות כהרגלה ומצליחה להיות מרגיזה, פגיעה או משכנעת ואמיצה לסירוגין. מי שיוצרים איתה משולש יחסים הם רוקוול, שוב בתפקיד נציג החוק שעובר מהפך ומנהל יחסים מורכבים עם מפקדיו (כמו בתפקיד שהקנה לו את האוסקר לאחרונה), ומייקל גרייאייס בתפקיד הצ׳יף המסוקס. ייתכן שתזהו את השחקן מסרטים כמו ״העולם החדש״ של טרנס מאליק, ש״אישה צועדת בראש״ היה שמח להידמות לו מבחינת צילומי המרחבים והטבע בשעות של אור מופז, אבל בניגוד למאליק הכל כאן נותר פרקטי ומכוון להתקדמות הסיפור. כך, כמו דמויותיו, לאט לאט חושף הסרט את ליבו.

איכשהו, בין כל המעשייה הפמיניסטית, סיפור המוסר האינדיאני והדרמה הפוליטית, ניכר שמה שהכי עניין את היוצרת (ולכן גם אותי כצופה) היה העלילה הרומנטית. לא רק שוולדון וסיטינג בול מתחילים את יחסיהם ברגל שמאל כאחרוני גיבורי הקומדיה הרומנטית, הם גם מתקרבים כנגד הסיכויים, מערבבים בין האישי למקצועי, ובעיקר מתנהלים בתוך תהליך שהולך לכיוון של רומן טרגי. האופן בו הוא נחשף בפניה כולל הצלקות שהוא נושא, באופן מילולי בשני המקרים, הוא הדרמה הפועמת בסרט. כל השאר כאילו רק נועד לקשט ולמשוך זמן עד שלא יהיה צופה אחד באולם שלא תנקר במוחו השאלה – אז הם יהיו ביחד או מה? שאלה נוספת שאני חייב לשאול כאן, בעיקר את עצמי, הוא האם זו נקודת המבט הגברית והלא מפותחת שלי שבחרה לראות כך את הדברים. שאלות כמו ״למה סרט כה מורכב ומלא נושאים חייב עלילה רומנטית״ יכניסו אותי למקום עוד יותר זכרי ואטום שאני לא מעוניין להיות בו, לא כשהצלחתי להנות מן הנדבך המרכזי הזה של הסרט.

Jonathan
ג׳ונתן

אל הסרט הזה הגעתי בלי לדעת עליו דבר, מלבד שמככב בו אנזל אלגורט ושהוא מסווג כמד״ב-לייט. הסיבה שלא ידעתי דבר הוא ששותפתי לצפיות ולחיים בחרה את הסרט מבין אלה שהיו ברשותי כרטיסים להקרנת ערב שלו, מעין צ׳ופר שמחלקים לעיתונאים הפוקדים את הקרנות הבוקר ונותרים חסרי משהו לבהות בו בערב כשהפסטיבל נעשה חגיגי יותר. היא בחרה בו על סמך שני הפרמטרים שהוזכרו לעיל, לא מעבר לכך. כיוון שהתיידדתי עם נוכחותו של מר אלגורט הצעיר בזכות ״בייבי דרייבר״, שמחתי על ההזדמנות לבדוק האם מדובר בחברות צופה-שחקן שיכולה להימשך לאורך זמן. לגבי הסיווג הז׳אנרי, אני חייב להודות שעל אף שכן יש אלמנט אחד מובהק של מדע בדיוני בסרט, הייתי משייך אותו יותר לכיוון של מותחן פסיכולוגי, או דרמה פילוסופית. אם הוא היה קצת יותר מד״בי, זה בדיוק מסוג הסרטים שאפשר למצוא בפסטיבלי ז׳אנר כמו אוטופיה.

ישנם גיבורים קולנועיים המנהלים חיים כפולים, אבל ג׳ונתן (אלגורט במראה מלוקק וסרט מסורק הצידה) חי רק חצי חיים. הוא מתעורר כל בוקר ב-7:00 והולך לעבוד במשרד אדריכלות בו הוא מצטיין, אך מסרב תמיד למשרה מלאה. גם חיזוריה של אחת העובדות המגניבה אליו מבטים לא זוכים למענה, שכן ג׳ונתן מוכרח להיות חזרה בבית אחה״צ כדי להקליט וידאו על היום שעבר עליו ולהתכונן לשינה. אחרי ששגרתו נסקרת מכל הזוויות מתגלה הסוד בדקות הפתיחה, אחרי שרק נרמז באמצעים קולנועיים – ישות אחרת החולקת גוף עם ג׳ונתן היא זו שמתפקדת בין 7 בערב לבוקר שלמחרת. לא מדובר במפלצת או דיבוק, אלא במעין פיצול אישיות מבוקר, או יותר נכון אדם שלם בזכות עצמו המתקרא ג׳ון (אלגורט בלוק ספורט-אלגנט עם שיער מבולגן). ג׳ונתן וג׳ון מתקשרים באמצעות קטעי וידאו שהם מקליטים זה לזה ומעמידים פנים שהם אדם אחד נורמלי, לפחות עד אשר אהבה נכנסת לתמונה ומאיימת על הסדר הקיים כמו גם הדו-קיום בין הערס וההיפסטר.

יותר מזה חבל לגלות אבל כן אספר שלא מדובר במופע של איש אחד. כלומר, אלגורט בהחלט מקבל את רוב זמן המסך, אבל מתחמק חלקית מן האתגר של גילום שתי דמויות שונות שרק נראות אותו הדבר משום שג׳ונתן הוא זה שאני חווים דרך עיניו את הסרט. כלומר אין כאן ניסיון לתעתע בצופים ולגרום למשחק ניחושים של ״מי זה עכשיו״ – השניים מופרדים לא רק במראה ובהתנהגות אלא גם בבחירה האמנותית הנכונה של הישארות עם דמות אחת והותרת השנייה בצורת סרטונים בלבד. בתור ג׳ונתן הרובוטי-פלגמטי, אלגורט עושה עבודה טובה ומזייף רק ברגעי הדרמה הגדולים יותר. כאלה מתרחשים מול כמעט כל אחת מדמויות המשנה המשמעותיות האחרות: פטרישיה קלרקסון בתפקיד המדענית שגידלה את ג׳ונתן וג׳ון בעזרת מכשיר שהמציאה הקוצב לכל אחד מהם 12 שעות תפקוד (וכאן מתחיל ונגמר האלמנט המד״בי), מאט בומר כבלש שנשכר על ידי ג׳ונתן לעקוב אחרי ג׳ון מבלי להסביר לו את מורכבות המצב, וסוקי ווטרהאוס בתור האינטרס הרומנטי.

משחק אינו הצד המשמעותי יותר בסרט, כמו גם כתיבת דמויות שאינן הראשית/הראשיות. כתוצאה מכך נפגמת גם ההתפתחות העלילתית בכל פעם שמה שאמור להשפיע הוא האינטרקציה או קבלת ההחלטות של דמות משנה. אבל הקונספט הבסיסי חידתי מספיק בהתחלה כדי לרצות לפענח את המתרחש, מה שהופך בהדרגה לעניין ובמקרים מסויימים אף דאגה לגורל הדמויות החולקות גוף אך מבחינת אופי שונות כמו יום ולילה, זמני העירות שלהם. השפה הקולנועית שבה משתמש הבמאי ביל אוליבר בסרטו הראשון באורך מלא נוטה לצדד בג׳ונתן, כלומר נמשכת אל הקליני, אבל גם עוברת לצד של הכאוס כשהאיזון מתערער. היוצר יודע כי חלקו הראשון של הסרט נועד להעביר שגרה ולכן נעזר בזוויות צילום יצירתיות והרבה השתקפויות מסוגים שונים כדי לרמוז בתחילה ובהמשך להסביר את הדואליות הקיימת בגיבור שלו. כאמור, זה עובד היטב בחלק הראשון והאניגמטי, אבל יחסית לשעה וחצי נדמה כי אוליבר ותסריטאיו ביקשו לדחוס פנימה כל רעיון שעבר במוחם הנובע מן הקונספט המקורי, והסרט מאבד כיוון ומיקוד לקראת הסוף. זה אמנם מקביל לתהליך שעובר על הגיבור, אבל מותיר את ״ג׳ונתן״ נטול אימפקט רגשי כפי שהיה רוצה או יכול.