המלצות סינמטקים – אפריל 2018

כבכל חודש, אני שב ללקט כמה מן הדברים המסקרנים המתרחשים בסינמטקים ברחבי הארץ בחודש הקרוב ועמוס בימי זיכרון וחגים. כרגיל, אירועים הכוללים הקרנות של סרטים רבים/מקומות רבים יופיעו ללא ציון תאריך מדויק, הקרנות חד פעמיות יכללו תאריך. לפתיחה אציין בקצרה כי הפסטיבל הצרפתי נמשך בסינמטקים הקטנים יותר וכי באי סינמטק חיפה יוכלו בתחילת החודש להשלים פערים ברטרוספקטיבה לאינגמר ברגמן, שנמצאת בהפסקה בשאר הארץ.

חודש אחרי הפסטיבל הצרפתי, הגיע זמנה של תעשיית הקולנוע האירופאית השנייה אשר זוכה לפופולריות בארץ, עם פסטיבל הקולנוע האיטלקי "צ'ינמה איטליה" אשר יערך השנה בסינמטקים של תל אביב, ירושלים, חיפה, שדרות, הרצליה וחולון, החל מ-21 בחודש. כמה מן הסרטים האיטלקיים המדוברים של השנה יוצגו בפסטיבל ועל חלקם כבר כתבנו: על ״אהבה ועולם תחתון״ המוזיקלי, הפרוע, המצחיק והמוגזם כתבתי עוד כשהציג בפסטיבל ונציה, שם קראתי לו "אהבה וקליעים" בתרגום מאיטלקית. על ״העדינות״ אור כתב עוד בחיפה, בעוד על ״א-צ'אמברה״ כתבנו כבר שני טקסטים לקראת ובזמן פסטיבל חיפה, אז שמו העברי היה ״הנער מצ'אמברה״ – אורון חיבב, אור פחות, אני לא כתבתי אבל נוטה יותר לכיוון של אורון. לגבי שאר הסרטי החדשים, נצטרך להמתין לפסטיבל עצמו.

אבל הלב של הפסטיבל השנה הוא המסגרת של הקלסיקות, שהשנה כמחווה למדינות ישראל מתמקד בסרטים שנוצרו סביב שנת 1948, שהיא במקרה גם אחת משנות השיא של הקולנוע האיטלקי בכלל ושל הניאו-ריאליזם בכלל. מבין חמשת הסרטים אשר יוצגו בעותקים דיגיטליים חדשים ומשוחזרים יש שלושה סרטים שכל חובב קולנוע חייב להכיר: ״גונבי האופניים״ סוחט הדמעות של ויטוריו דה סיקה הוא סרט מדהים על מערכת יחסים בין אב וילד ו״גרמניה שנת אפס״ של רוברטו רוסילני גם הוא עוסק בילד ואביו, אבל באופן אפל יותר ומדכא בכל הקשור להשפעות ארוכות טווח של מלחמה ושל אידאולוגיה גזענית. בנוסף, ״האדמה רועדת״ של לוקינו ויסקונטי מוכיח כי ריאליזם יכול להיות גם אופראי, עצוב חברתית ומרשים חזותית. סרט קצת פחות מוכר אבל בכל זאת נהדר הוא ״האורז המר״ של ג'וזפה דה סאנטיס, סרט המשלב בין ניאו-ריאליזם, עלילת פשע והשחקנית סילוונה מאנגאנו שגרמה לכך כי הסרט היווה השראה לאחד מן השירים הכי יפים שכתב המשורר ישראל פנקס. הסרט הקלאסי שיוקרן השנה ולא ראיתי הוא ״ללא רחמים״ (Without Pity) של אלברטו לטואדה, שהכללתו במסגרת מצומצמת זו מעלה את הצפיות ממנו.

ב-26 לחודש בסינמטק הרצליה יוקרן סרטה של הלמה סנדרס־ברהמס ״גרמניה אם חיוורת״, על לגדול בצל המלחמה ובצל ההכרה במחשבה הנאצית. סוג של סרט משלים ל״גרמניה שנת אפס״ שהוזכר לעיל אבל באופן אותנטי יותר ומנקודת מבט נשית.

״הנער מצ׳אמברה״

יום העצמאות העגול למדינת ישראל הוא כמובן גם פתח לחגיגה של קולנוע ישראלי. בסינמטק תל אביב יוקרנו הרבה מאוד דברים במהלך סוף השבוע של החג – למשל טרום בכורות לסרטים כמו ״דרייבר״, ״המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה״ והבן דוד״. זוהי הזדמנות נוספת להביט בעותקים המשוחזרים של ״אוונטי פופולו״ ו״מצור״ (סרטים נהדרים), וגם לראות שוב את ״ואלס עם באשיר״, ״ע'גמי״, ״שומרי הסף״, ״חולה אהבה בשיכון ג'״, ״עטאש – צמאון״, ״אנשים שהם לא אני״, ״ילדי השמש״, ״מבצע סבתא״, ״הצלמניה״, ״מציצים״…ועוד כמה דברים לא פחות ראויים בסיכום אשר משלב בין סרטי פולחן לסרטים תיעודים מצליחים מן השנים האחרונות וכמה פניניים שלא מספיק אנשים מכירים.

״ילדי השמש״ של רן טל הוא כאמור חלק מחגיגת העצמאות הארוכה בסינמטק תל אביב. סינמטק חולון יקדיש לבמאי התיעודי המבריק הזה מחווה הכוללת עוד חמישה סרטים, כולל ״גן עדן״ ו״המוזיאון״ (בתמונה בראש בפוסט) וגם סרטים פחות מוכרים כמו ״דרך בן צבי 67״ על המכון לרפואה משפטית, ״מוכר הרגשות״ על במאי המלודרמות ג'ורג' עובדיה, וגם ״מלכה לב אדום״, דרמה עלילתית שיצר רן טל ביחד עם אתגר קרת.

ב-2 לחודש אפשר לעשות בסינמטק ירושלים את מה שהרבה חובבי קולנוע חולמים לעשות: לראות את ״בלייד ראנר״ ואת ״בלייד ראנר 2049״ ברצף, על המסך הגדול. ואחר כך להתווכח על השינויים בגרסה הסופית של הסרט הראשון (שהיא זו שתוקרן) ועל האם הסרט השני הוא יצירה באותו קנה מידה פילוסופי.

בין ה-26 ל-28 לחודש ייערך בסינמטק תל אביב פסטיבל סולידריות לקולנוע וזכויות אדם. לצערי, לא ראיתי עדיין אף אחד מסרטי התכנייה אבל עושה רושם כי מציע מגון רחב הן בסגנונות קולנועיים והן בתחומי עיסוק – יש סרטים לא רק על הנעשה במזרח התיכון או באפריקה, אלא גם שני סרטים על המצב בבריטניה, למשל.

אחד מן הסרטים הכי משפיעים ומוזרים בתולדות הקולנוע, ״הקבינט של ד"ר קליגרי״ של רוברט ויינה יוקרן בסינמטק תל אביב ב-4.4, כולל מוזיקה חיה של המוזיקאית קאט מודיאנו. אל תפחדו מכך שזה סרט אילם משנת 1919, מדובר ביצירה מהירה עם חזון אמנותי פורץ דרך שבו זמנית מייצג את האקספרסיוניזם הגרמני בשיאו ולא דומה לאף סרט אחר.

באותו יום תתחיל בסינמטק הרצליה חגיגה של מלודרמה, עם הקרנה של ״כל שהשמיים מרשים״ של דאגלס סירק, אחד מן הסרטים האמריקאים הכי גדולים של שנות החמישים. למחרת, יוקרן סרט שהוא רימייק לאותה יצירה, רק שהבמאי הגרמני ריינר ורנר פאסבינדר הצליח בדרך פלא לשפר את אותה בדרך אל ״עלי: פחד אוכל את הנשמה״, סרטו עוצר הנשימה.

״1945״ של הבמאי ההונגרי פרנץ טורוק , אחד מן הסרטים המדוברים בפסטיבל ירושלים אשתקד, מגיע להקרנות בסינמטקים סביב יום השואה – זהו אכן סרט שואה, אבל יש בו גם רבדים אחרים ולא מעט ייחוד.

ב-4 לחודש, בירושלים יצוותו את ״העיתון״ של סטיבן ספילברג, ל״כל אנשי הנשיא״ של אלן ג'יי פאקולה, סרט טוב יותר שמהווה המשך עלילתי ישיר של העימות בין הוושינגטון פוסט לממשל ניקסון, כאשר פאקולה יצר את סרטו בסמוך לאירועים שהסעירו את ארה"ב. ב-10 בחודש בחולון יעשו את אותו הדבר.

ב-16 לחודש, יום לפני יום הזיכרון, בסימטק חולון יוקרן ״השליח״, סרטו הטוב ביותר של אורן מוברמן (ישראלי המביים בארה"ב), אשר עוסק בחיילים אמריקאים שתפקידים לבשר לאנשים כי קרוב משפחה שלהם נהרג במלחמה. בן פוסטר, וודי הרלסון וסמנתה מורטון הופכים את הסרט הזה לפנינה לא מוערכת מספיק.

ב-14 לחודש יקרינו בירושלים את ״כרס של ארכיטקט״, אחד מן הסרטים אשר הפכו את פיטר גרינאוויי לתופעה ייחודית בנוף הקולנוע העולמי – במאי אשר מייצר קולנוע המשלב בין נרטיב לבין עיסוק מופשט יותר בטבע האמנות וטבע העולם, תוך שימוש בסגנון חזותי יוצא דופן.

ב-19 לחודש חל יום העצמאות, אבל מי שרוצה לחגוג אותו באווירה יפנית מוזמן לעשות זאת בירושלים עם סרטו האחרון של אקירה קורוסאווה ״מאדאדאיו״ – סרט שמסכם את הקולנוע של המאסטר וחוגג את החיים מנקודת מבט של איש זקן וגם צעיר.

לסיום, ב-28 לחודש, אתם יכולים להגיד כי אני איני חופשי אך זה לא מדאיג אותי – חגיגת הקאנטרי והפוליטיקה האמריקאית שהיא ״נאשוויל״ תוקרן בסינמטק הרצליה – שילוב של סרט ענק של רוברט אלטמן עם רגעים אנושיים קטנים, הומור מתפרץ ו-24 כוכבים.

״1945״