"המשימה", סקירה לסרטו החדש של וולטר היל

"המשימה" (The Assignment) מגיע לבתי הקולנוע בארץ שנה וחצי לאחר בכורתו בפסטיבל טורונטו, וקצת פחות משנה אחרי שעלה ל-VOD בארה"ב. האמת היא שעל אף העיכוב, אני קצת שמח שהוא הגיע בכל זאת, מכיוון שהוא העניק לי תירוץ לשבת ולראות אותו. שמעתי על הסרט לא מעט במהלך השנה החולפת, לא בהכרח לחיוב, אבל העלילה הכל כך מוזרה והעובדה שמדובר בסרט חדש של וולטר היל, והראשון שלו מאז 2012, יצרו אצלי סקרנות רבה.
היל לא לגמרי נחשב לבמאי קאנוני, אלא יותר ליוצר שוליים שסינפילים אוהבים לאהוב. רק לאחרונה הוזכר לא מעט על ידי אדגר רייט, ששאב השראה די נרחבת ל"בייבי דרייבר" מסרטו של היל "הנהג" (1978). היל מפורסם בעיקר בזכות סרט האקשן באדי-מובי "48 שעות", שיצא עוד לפני "נשק קטלני", אבל לא הרבה זוכרים שהוא אחד מעמודי התווך של מותג "הנוסע השמיני". היל חתום על הפקת כל סרטי המותג מהראשון ועד "קובננט" כולל סרט "הנוסע השמיני נגד הטורף", ועל כתיבת של "שובו של הנוסע השמיני" ו"הנוסע השמיני 3".

היל חתום גם על התסריט של סרטו החדש, אבל הבסיס היה אחד מאת דניס האמיל שנכתב עוד בשנת 1978. זה לא מפתיע ששורשי סרט הנקמה הזה נעוצים באותו עשור, זה שהביא לגיבורים מסוג חדש, כזה שפועל בעולם מוסרי מפוקפק למדי, החל מ"הקשר הצרפתי" ו"הסנדק", ועד ל"משאלת מוות" ו"קן הקוקיה".
ואכן, באמת שאין לי מושג איך הסיפור הזה קיבל סוף סוף אישור הפקה בתקופה שלנו. מכיוון שהסרט הוצג לראשונה ב-2017, אני מניח שהוא זכה לאור ירוק באזור 2016-2015, אז כנראה זה היה חלון ההזדמנויות האחרון שלו, כי ב-2018 אין מצב שזה היה קורה. באמת שהאותיות WTF מרוחות על כל שלב פה.

המסגרת העלילתית של "המשימה" כל כך מעוררת תמיהה, שבעיני התגובה היחידה אליה היא "אני חייב לראות את זה". אין שום סיכוי שזה לא מעורר מספיק סקרנות כדי לפחות לברר האם זה שווה את הזמן. הצפייה אמנם מביאה למסקנות די נחרצות, אבל בשביל זה אני פה.
"המשימה" הוא בעצם שני סיפורי נקמה, כלומר נקמה ואז נקמה על הנקמה (מיותר לציין שלא אכנס לספויילרים, וכל דבר שאחשוף מתגלה בדקות הראשונות של הסרט), והם משתלבים זה בזה על ידי שבירה כרונולוגית.
הסרט מסופר דרך שתי עדויות. הראשונה נחשפת לנו על ידי רייצ'ל ג'יין, הלא היא סיגורני וויבר, מנתחת פלסטית מבריקה אך שנויה במחלוקת המאושפזת בכפייה במוסד סגור, כאשר פסיכיאטר (טוני שלהוב) מנסה לברר מה עמד מאחורי ההתנקשות שהתרחשה בקליניקה הלא חוקית שלה, התנקשות שהותירה שובל גופות אך בלי רמזים למי שעומד מאחוריה. מכיוון שג'יין היא השורדת היחידה ואין שום עדות לכך שהיה שם מישהו נוסף, האשם נופל עליה, באמת שכנגד כל היגיון משטרתי. ג'יין טוענת שאת הרצח ההמוני ביצע פושע בשם פרנק קיצ'ן, שאחראי גם על מות אחיה של ג'יין. הבלש לא משוכנע שהקיצ'ן הזה בכלל קיים, וחושב שג'יין מסתירה ממנו הוא משהו. הוא צודק.
אבל קיצ'ן אכן קיים, וזו העדות השנייה שניתנת לנו, הפעם מהקלטת וידאו לנמען לא ברור, על ידי קיצ'ן – מתנקש זוטר, המגולם על ידי השחקנית מישל רודריגז. כן, שנייה, אני מגיע לזה.
קיצ'ן נשכר על ידי מאפיונר רב עוצמה (אנתוני לה-פאליה) להתנקש באחיה של ג'יין השקוע בחובות. לאחר שהוא מבצע את הרצח, מתעוררת חמתה של דוקטור ג'יין, והיא מחליטה לנקום בו. לכן היא דואגת לחטיפתו, וכאשר הוא תחת הרדמה מבצעת בו שינוי ניתוח מין.
קיצ'ן מתעורר, מגלה שהוא הפך להיות מישל רודריגז (תאכלס, קיבל יופי של דיל), ומחליט לנקום בחזרה באופן שלמעשה יחשף לנו רק בשוט האחרון, והמטריד למדי, של הסרט.

אני משוכנע שיש לפחות חמש אוכלוסיות שונות שיכולות להיעלב רק מהסינופסיס עצמו, אבל את זה אשמור לסוף הסקירה, כי אני כן רוצה לדבר קצת על הסרט עצמו.
מעבר לעלילה, מה שמאוד מוזר ב"המשימה" (התסריט המקורי נקרא "טום בוי", כי הרי אין גבול) הוא התנגשות מסוימת שנמצאת בליבתו. מצד אחד, די ברור שסרט כזה הוא לא בדיוק מהפרויקטים שנרכשים בסאנדנס על ידי סוני פיקצ'רס קלאסיקס ומקבלים קמפיין אוסקר, ומאידך לא מדובר בסרט שרואה עצמו כטראש. סרט B אולי, אבל בטח לא טראש. האלימות בו לא פרועה במיוחד, והושקע לא מעט בעיצוב תאורה ניאו-נוארית ובסטים. לא מדובר פה באיזה הומאז' גריינדהאוס, ניסיון לקסום לקהל מחתרתי או ללכת על שוק-ואליו. לצורך העניין, בהתחשב בכך שהסרט יכל ללכת מדי פעם לכיווני האימה הגופנית (בהקשר הזה הכרחי להזכיר את "העור בו אני חי" של אלמודובר), היל בחר לוותר על זה לחלוטין. עדות לכך אפשר לראות כאשר קיצ'ן מתעורר מהניתוח שהתרחש לפני כמה ימים במקרה הטוב, הגוף הנשי החדש שלו נקי לחלוטין מצלקות או תפרים, והוא כבר יכול לקפץ מעל שולחנות כאילו ניתוח מרוכב שהעניק לו ואגינה היה משמעותי בערך כמו הסרת גבות.

ועם זאת, הסרט כן עמוס רגעים שלקוחים מעולמות הטראש והאקספלוייטיישן. כבר בחלקיו הראשונים של הסרט אנחנו רואים את פרנק קיצ'ן בעירום מלא – כלומר את מישל רודריגז הנשית בהחלט בתוך חליפת גוף גבר שעירה עם איבר מין שיגרום לצער רב ברגע שניזכר שהוא יילקח בניתוח כפוי. מאוחר יותר רודריגז, בגופה הטבעי והחשוף לחלוטין מלבד כמה תחבושות שבאופן מאוד ברור לא באו להסתיר שום דבר, תחסל מישהו במחבט, בעוד רגע שלא ייצא לי מהראש להרבה זמן.
הסרט מוגש בסגנון של סרט קומיקס, עם רגעי אנימציה, אינסרטים מוזרים שלא שייכים לשום דבר (באיזשהו שלב מופיעים על המסך פורטרטים של שייקספיר ואדגר אלן פו, בשפה ויזואלית שלא מקבלת אחר כך שום המשכיות), וסווייפים מסצנה לסצנה. זה גורם לסרט להרגיש כמו חיקוי של "עיר החטאים", אבל עובר יותר כמו משהו מסרט ההמשך הצולע שעשה רוברט רודריגז מאוחר מדי.

מישל רודריגז התחפשה לרוברט פטינסון

אבל האלמנט הכי מדכדך בכל האופרציה הזו, הוא הופעתה של סיגורני וויבר. בזמן שמישל רודריגז נראית כמישהי שממש חושבת שמשהו טוב יכול לצאת מזה, וויבר מתנהלת בכזה חוסר חשק, שלעיתים תהיתי האם זו דמותה שנמצאת בכותונת משוגעים, או שזו וויבר עצמה שנחטפה לסט ואולצה להגיד את המשפטים שניתנו לה. אני לא בטוח מה הביא אותה לחתום על הסרט הזה, הרי רק מהתמלוגים של "אוואטר" יש לה איזה ארבע שנים של השתזפות בבריכה. מצד שני, אולי כל העבודה על סרטי ההמשך למותג המתגבש של ג'יימס קמרון שיבשה את דעתה באופן סופי.

באופן מאוד לא מפתיע, "המשימה" חטף כמה ביקורות לא נעימות לכל מה שקשור לענייני מגדר וטרנסג'נדריות. בזמן שנדמה שהייצוג הקולנועי של טרנסג'נדרים עשה קפיצה לא קטנה בשנה החולפת (אם כי הדרך עוד ארוכה. אני מפנה אתכם, ולא בפעם הראשונה, לכתבה שעשיתי על הנושא לכלכליסט) – כסרט שמשתמש בניתוח שינוי מין כפעולת נקם אכזרית, "המשימה" מרגיש כמו תוצר של עולם שלשמחתנו מתפוגג.
לוולטר היל הייתה תשובה מעניינת לזה כאשר נשאל על הנושא בפודקאסט של "אינדיווייר", אם כי האמת היא שזה נשמע כמו משהו שהוא ניסח לעצמו הרבה אחרי עשיית הסרט, כשהבין שהכניס את עצמו לפינה. היל טוען שהסרט תומך לחלוטין בתפיסה המחשבתית של טרנסג'נדריות – הלא ג'יין הופכת את פרנק לאישה כדי שישיל מעליו את האגרסיות הגבריות ויוכל להתחיל חיים חדשים (זה פותח קופת שרצים מגדרית חדשה, אבל בואו ננסה להתמקד שנייה, עם כמה שזה קשה), אבל נכשלת כי פרנק ממשיך בדרכיו הנלוזות ויוצא למסע הרג. רוצה היל לומר, הגוף שלנו איננו מגדיר את מי שאנחנו. הנה תראו, לא משנה באיזה גוף הוא, פרנק ממשיך לתפוס את עצמו כ"גבר" (כלומר, אלים ואגרסיבי) ושום דבר באישיותו לא משתנה על אף הציצים. וזה הרי בדיוק מה שטרנסג'נדרים טוענים!
ניסיון יפה, היל. מה אפשר להגיד.

האמת היא שמבחינת מטא, פרנק הוא לא היחיד שעבר שינוי מין ב"המשימה". הדמות של דוקטור ג'יין הייתה גבר בתסריט המקורי שנכתב בסבנטיז, אבל הפכה לאישה בשלבים המאוחרים יותר של העבודה על הפרויקט. באופן משעשע, כמו שתפיסת העולם הלא מאוד מתקדמת לגבי ניתוחי שינוי מין של התסריט המקורי נשארה, כך גם עיצוב התלבושות של ג'יין, שכאשר היא לא בכותונות הכפייה שלה, מסתובבת רק עם עניבות וחליפות מהודרות. זה עוזר לתת איזשהו טוויסט מגדרי לסרט, אבל גם הפעם השאלה "מהי אישה ומהו גבר", שאלות מרתקות וחשובות, נותרות ברמת הבינארית.

ואחרי כל זה, הרשו לי לסיים בציטוט רב משמעות ומהדהד שאומרת אחת הדמויות בסרט, מתישהו לקראת סופו, שמסכמות את כל הסרט יחדיו:
Goodbye to out there and all that,
Goodnight room,
Goodnight moon,
Go fuck yourself, Ralph
Adios muchachos,
and be on your way