״שעה אפלה״, סקירה לקראת פסטיבל הקולנוע היהודי 2017 ומדריך מקוצר

פסטיבל הקולנוע היהודי, או מהדורת החורף של פסטיבל ירושלים כפי שאנחנו אוהבים לכנותו, ייערך זו הפעם ה-19 בסינמטק הירושלמי. זה יקרה במוצאי שבת ה-16 בדצמבר, נר רביעי של חנוכה, ויימשך עד ה-21 בחודש, יום לאחר סיום חג האורים. הפסטיבל, בניצוחה של מנכ"ל סינמטק ירושלים נועה רגב ובניהולה האמנותי של דניאלה תורגמן, ייפתח בהקרנה של אחד הסרטים המדוברים השנה שטרם הוקרן בישראל – ״קרא לי בשמך״ (Call Me By Your Name). תהיה זו הזדמנות לצפות לפני תום השנה האזרחית בעיבוד לספרו של אנדרה אסימן, בבימויו של לוקה גואדנינו (״אני אהבה״, ״גלים גבוהים״) ובכיכובם של ארמי האמר, טימותי צ׳אלמנט, מייקל סטולברג ואסתר גארל. כתבתי על הסרט, שיהדותו מסתתרת עמוק בארון או מוחצנת לסירוגין, ממש כמו הדיון במיניות המלבלבת של גיבוריו, כשהוקרן בפסטיבל הקולנוע של ניו יורק. סרט הנעילה יהיה ״שעה אפלה״ (Darkest Hour), העוקב אחר ימיו הראשונים בתפקיד ראש ממשלת בריטניה ווינסטון צ׳רצ׳יל, באחד השלבים הקריטיים של מלחמת העולם השנייה ובכיכובו של מתת האל לאנושות – גארי אולדמן. ארחיב על סרטו של ג׳ו רייט בהמשך, אז אפשר לדלג לשם אם בשבילו באתם או באתן, אבל קודם כל פירוט של יתר התוכניה השנתית של הפסטיבל.

ראשית, נמשכת היוזמה הברוכה של סינמטק ירושלים לרסטורציות דיגיטליות ליצירות מפתח ישראליות, והפעם תורו של ״זעם ותהילה״, סרטו של אבי נשר מ-1984 שיזכה לעותק מחודש ונוצץ ולשיחה לאחר הקרנתו עם הבמאי ועם מבקר הקולנוע יאיר רוה. יתר ההיצע הישראלי מתפרש על פני המסגורת השונות, ואנסה לאחדו. בתחרות שומן לקולנוע יהודי אפשר יהיה למצוא את "א. קישון שמו הולך לפניו" של אריק ברנשטיין ואליאב לילטי, המשתמש במגוון טכניקות כדי להקים לחיים שיחה של אפרים קישון בן ה-70 וידידו ירון לונדון. במסגרת מיוחדת לגדולי ההוגים והאמנים היהודיים ישתתף "אליס שלוי, המשך וסיום" של פולה ויימן-קלמן, אודות האקטיביסטית המבוגרת שבכותרתו. בקטגוריה הישראלית הייעודית יוקרנו: "גלי הדף" של כנרת חי גילאור על שלוש משפחות המתמודדות עם נכות ומבקשות להמשיך לחיות כרגיל, "איש/ציפור" של רותם מואב אודות עולה מארה״ב שקשר מיוחד עם יונה עוזר לו להתגבר על מות אשתו, ו״פלנטה אחרת״ של אמיר יציב עליו כתב עופר בדוקאביב. כמו כן יוקרנו פרקים מהסדרות "כיפת ברזל" של אלון זינגמן על חיילים מזרמים שונים בדת המתגייסים לצה״ל, "השבבניקים" של מאור זגורי ואלירן מלכה המציגים תלמידי ישיבה נהנתנים, וגם ״#עובדים_על_זה״ של האחים הימן, סדרת רשת המפגישה בין יוטיוברים פופולריים לבין פעילים חברתיים. במסגרת הסרטים הקצרים אפשר יהיה למצוא את "הדב" של דורין שוורצמן, ״קרן היסוד 13״ של אופיר פרץ, "זוגות זוגות" מאת אפרת חן וייס, נאור זנא ונטע בר, ושני סרטים עליהם כתבנו בסריטה בהזדמנויות שונות (בלינקים) – ״אש תוקד״ של טוהר לב ג'יקובסון, ו״סיבוב 2״ של חגי אדוריאן.

עוד מתמודדים בתחרות שומן כוללים את "הכאב" של עמנואל פינקל על בסיס פרקי האוטוביוגרפיה של מרגרט דיראס, הדרמה הרומנטית "האהבה סמיכה ממים" של אורחות הפסטיבל אמילי האריס ואטה דה יונג, "הבלתי-נראים" The של קלאוס רפל על אלפי היהודים ששרדו את מלחמת העולם השנייה בברלין הנאצית, "החליפה האחרונה" של פבלו סולרז על קשיש ארגנטינאי-פולני היוצא למסע לקיום הבטחה בת 70 שנה, הצלת יהודי דנמרק ב”מעבר לים" המתבסס על סיפורו של סבו של הבמאי אורח הפסטיבל ניקולו דונאטו, ו"קרבה" של קאנטמיר בלאגוב, סרט ביכורים זוכה פרס הביקורת בפסטיבל קאן על משפחה רוסית הנדרשת לשלם כופר עקב חטיפה של בנה וארוסתו. במסגרת המוקדשת להוגים ואמנים יהודיים אפשר יהיה למצוא את "אף פעם לא משעמם: בילי ויילדר" של אנדרה שפר ויאשה הנובר, ״בית Z״ של סנדי כרונופולוס על איש האופנה זאק פוזן, "קוף אחרי בני אדם: האנשים שמאחורי ג'ורג' הסקרן" של אמה ראיין מיאזאקי אודות יוצרי סדרת הספרים מן הכותרת, ו"רבי וולף: ג'נטלמן בפני אלוהים" של בריטה ואוור המתחקה אחר רב קשיש אך פעלתן.

במסגרת סרטים עם זיקה יהודית יוצגו "ג'אנגו" של אטיין קומר אודות הגיטריסט והמלחין הצועני ג'אנגו ריינהארדט, "מרשל" של רג'ינלד הודלין אודות השופט השחור הראשון בבית המשפט העליון בארה״ב, ו"פרשת מנטן" של טים אוליהואק אודות מרדפו של העיתונאי הנס קנופ (שיגיע לפסטיבל) אחר פושע המלחמה ההולנדי פיטר מנטן. עוד סרטים תיעודיים שיוקרנו הם: "היורש" של אדית יוריש שסבה יוצא להשיב יצירות אמנות שהיו בבעלותו ונגנבו על ידי הנאצים, "הקרב על מספר 5" של סטפן בנהאמו שבמרכזו הבושם המפורסם ״שאנל 5״ של קוקו שאנל, "זכרו את בגדד" של פיונה מרפי על יהדות עיראק, "להציל את אושוויץ" של יונתן חיון על משמעות הזיכרון של מחנה ההשמדה בימינו, "לוב – האקסודוס האחרון" של רוג'רו גבאי על הקהילה היהודית המשגשגת בעבר של לוב, "סוניה הגדולה" של לאה ורשאווסקי וטוד סולידיי המתחקה אחר ניצולת שואה בקנזס סיטי הנאחזת במתפרה שלה, "רחוב סן-מור פריז, הרובע העשירי – השכנים" של רות זילברמן שיצאה לאסוף מחדש את אלה שחיו בכתובת שבכותרת תחת הכיבוש הנאצי, "וינה לפני רדת הלילה" של רובר בובר על אוסטריה בתקופת הפריחה האינטלקטואלית. סרטים ותיקים נוספים שיוקרנו בפסטיבל יהיו "יחסי חוץ" של בילי ויילדר (1948), "החברים של טומקה" של חנפיסה קקו מאלבניה (1977), וגם "לאונרד כהן – סיפור חיים" של ליאן לונסון (2006).

כל זה רק בגדר טעימה כמובן, לפרטים מלאים ולמועדי הקרנה והזמנות כרטיסים היעזרו באתר הפסטיבל. וכעת, כמובטח לעיל, סקירה בפני עצמה לסרט הנעילה של פסטיבל הקולנוע היהודי 2017:

שעה אפלה
Darkest Hour

בחודש מאי של 1940 שלאורכו מתרחש הסרט, האי הבריטי עדיין לא היה מצוי במלחמה על אדמתו שלו באוייב הנאצי הבולע את אירופה. המלחמה שהתחוללה על אדמת הממלכה המאוחדת הייתה בבית הנבחרים עצמו, בו האופוזיציה קראה לראש הממשלה המכהן, נוויל צ׳מברלין (רונלד פיקאפ), להתפטר מתפקידו. מי שנבחר במקומו מוצג לנו בסרט כמיתוס מהלך, בלתי צפוי ומטיל אימה – ווינסטון צ׳רצ׳יל (גארי אולדמן, מוסתר תחת שכבות איפור). ראש הממשלה הטרי צריך לא רק להכריע בזריזות בשאלת גורל בריטניה, שתאלץ לשאת ולתת עם הנאצים או להגן על עצמה מפלישתם, אלא גם לעשות זאת בתנאים בלתי אפשריים. חברי מפלגתו, בראשות ראש הממשלה המודח ובן בריתו הלורד הליפקס (סטיבן דיליאן), מבקשים להפילו בפח בתמיכתו של מלך בריטניה, ג׳ורג׳ השישי (בן מנדלסון), הלא הוא אלברט המגמגם מ״נאום המלך״ (ורחובות רבים בישראל).

על התסריט חתום מומחה הביוגרפיות אנטוני מקארטן (״מותו של גיבור על״, ״התיאוריה של הכל״) ואת הסרט ביים חובב הדרמות התקופתיות ג׳ו רייט (״כפרה״, ״אנה קארנינה״). את התוצאה קל לדמיין, שכן היא בדיוק שילוב של שני הכוחות היצירתיים הללו – סרט עשוי היטב ומעניין לפרקים, אך כזה שאינו נוגע בגדולה ולעומת זאת נגוע בפאתוס בכל אספקט. המצלמה תמיד עובדת קשה אצל רייט, אבל נדמה שהפעם ההוראה שלו לצלם ברונו דלבונל (״אמלי״, ״בתוך לואין דייויס״) פשוט הייתה ״יותר גדול! עוד! תגזים!״, דווקא או במיוחד משום שרוב ההתרחשויות החשובות נעשות בחדרי חדרים, בגבהי תקרות משתנים ותנאי תאורה לא מרהיבים. גם המלחין דריו מרינלי, משתף פעולה קבוע של הבמאי, נדרש למוזיקה מסיבית ואינטנסיבית, אבל עשה עבודה יוצאת מגדר הרגיל בעיניי – הוא לגמרי מלווה ולרגע לא משתלט מדי או כופה עצמו על התמונה.

כאמור, רייט הוא במאי שזקוק לתסריט שייאזן את הנטייה שלו לגודל וגודש, ומקארטן מספק זאת רק באופן חלקי. הוא בהחלט נאמן לחוש ההומור המפורסם של ווינסטון צ׳רצ׳יל, כמו גם לאופיו המתפרץ, אבל רוב הזמן הסרט טבול ביגון ופראנויה – הוא נשען בעיקר על שורה של אנטגוניסטים הסוגרים על הגיבור. מהצד של הדמויות התומכות אפשר למצוא בעיקר דמויות נשיות – זוגתו של ווינסטון, קלמנטיין צ׳רצ׳יל (קריסטין סקוט תומאס) שיודעת לתמוך או לדרבן את בעלה, ומזכירה/קלדנית (לילי ג׳יימס) שהופכת לאשת סודו אחרי התחלה לא סימפטית, לומדת להעריץ יחד עם הקהל את האיש ממנו אמורים כולם להירתע.

החלוקה המגדרית הזו קצת נוחה ומלאכותית מדי, אבל היא מאפשרת לסרט להתאוורר מעת לעת משיחות דחוסות וגבריות בבונקרים וחמ״לים או בבית הנבחרים. דרך נוספת לעשות זאת היא לבודד את צ׳רצ׳יל מיתר הדמויות, בשיחת טלפון או רגע נדיר של מחשבה שקטה, אבל הרבה כאלה אין. קשה להבהיר מדוע כל זה בעצם לא מספיק, אבל לעזרתי נחלץ סיקוונס אחד שחוטא לרוב מה שנבנה בעמל רב, וגם אינו אמין בעליל, אבל מהווה בעיניי את השיא הרגשי של הסרט. וזה בדיוק מה שקצת חסר, לי לפחות, ב״שעה אפלה״ – רגש פשוט, ישיר, אנושי, עממי, מחובר לקרקע וחף מן הטקסיות של הפוליטיקה המסובכת בעיני עצמה. תזהו בקלות את הרגע הקולנועי הממושך הזה כשיגיע, ולמרות שהוא הוציא אותי קצת מן החוויה של הצפייה הכותשת, בסיומו חזרתי אליה מרוגש ומעורב יותר בנעשה, בדיוק בזמן לפינאלה.

כל זה טוב ויפה, אבל האמת היא שיש לסרט מעלה אחת ששווה לבדה את הצפייה כולה – תצוגת המשחק האולטימטיבית של אולדמן, במיוחד בהתחשב בקילוגרמים של איפור. ואני לא מתכוון לשכבות השומן המלאכותי העוטפות את השחקן כדי להגיע למימדים המיתולוגיים של צ׳רצ׳יל, אלא לפניו בלבד. המימיקה של השחקן אמנם צומצמה אך לא נפגמה, והיכולת שלו לשנות מצב רוח בעיניים בלבד היא משהו שמעטים מסוגלים לו. אולדמן עשה בי כרצונו בסרט – פחדתי ממנו, ריחמתי עליו, האמנתי לו, חששתי למצבו, צחקתי איתו ובזכות אותה סצנה ״לא-שייכת״ גם דמעתי בגללו. לא עניין של מה בכך, בהתחשב בפרסונה: ראש ממשלה שהוא רטוריקן מבריק, אבל גם מזדקן, מדושן, חובב שתייה חריפה וסיגרים משובחים, עם אישה דומיננטית הנוטה אף היא להתפרצויות, שבסצנה אחת אף מבריחה את אנשי משק הבית מן החדר כדי לשוחח עם בעלה על ענייני חריגות תקציביות.

לאחרונה גילמו את הדמות המיתית של ווינסטון צ׳רצ׳יל ג׳ון ליתגו בסדרה ״הכתר״, בריאן קוקס בסרט ״צ׳רצ׳יל״ שהוקרן בפסטיבל חיפה, מייקל גמבון ב״סודו של צ׳רצ׳יל״ ובעבר גם ברנדן גליסון (״אל תוך הסופה״) וטימותי ספול (״נאום המלך״). אולדמן לא סתם מצטרף לרשימה בלתי נגמרת של צ׳רצ׳ילים קולנועיים – אלא מבקש להתחרות על מקום בפסגה. אף תנועת מצלמה וירטואוזית, העמדת דמויות רבת משמעות בפריים, או חיתוך עריכה דרמטי – לא יכולים להתחרות במה שאולדמן מעולל על המסך בסרט הזה. שלא לדבר על כך שאף שחקן או שחקנית אפילו לא מנסים – מדובר כמעט בהופעת יחיד עם כמה גיבויים נדרשים, שהולכת ונבנית לשיא של מונולוגים ונאומים. כך בונים מלכודת אוסקר, ומעניין יהיה לראות האם האקדמיה תנגוס בפיתיון וגם האם תוכל להשתחרר מן הקרס ברגע שייתפס. הלוואי שזה יהיה התפקיד שייתקן את כמות האוסקרים בהם זכה אולדמן, הצדקה מלאה בעיניי לכל הפרוייקט הקולנועי המעניין אך הרחוק משלמות שנקרא ״שעה אפלה״.