"47 מטר", סקירה

סביר להניח שלחלקכם עלילת סרט האימה החדש "47 מטר" תשמע מוכרת באופן מחשיד. לא ראינו כבר סרט על בלונדינית נגד כריש בחופי מקסיקו לאחרונה? התשובה היא בהחלט כן. זה היה "מים לא שקטים" המפתיע לטובה שנצפה במחזותינו בקיץ 2016, ובו בלייק לייבלי גילמה גולשת גלים שנוסעת לחוף בתולי ומרהיב במרכז אמריקה רק כדי להיכנס למלחמת חורמה בכריש עצום ומתוחכם. כמובן שזה לא היה הסרט היחיד מהתקופה האחרונה עם כריש פלצות. למעשה, תת הז'אנר המכונה Sharksploitaion, תפס תאוצה די רצינית בזמן האחרון מסרטי "שרקנאדו" ועד מיני סרטי אימה שאיש לא ראה כמו "מגרש הכרישים", "כרימנון נגד לוויזאב", ו"כריש רפאים".
מה שמבדיל את "מים לא שקטים" ואת "47 מטר" מאוסף השטויות האחרות, הוא שהם הצליחו לא רע בקופות (וזו גם כנראה הסיבה שראו אור מקרנה בישראל). הסרט מ-2016 הרוויח ברחבי העולם מעל 119 מיליון דולר מתקציב של 17 מיליון, וזה לשמו התכנסנו בשלב זה עומד על 44 מיליון מתקציב של 5 וחצי. בקטגורית סרטי "אימה במים" המצליחים ביותר הוא ניצב כרגע במקום השמיני, וסביר להניח שעוד יעקוף את "מלתעות תלת מימד" למספר שבע. רק כדי לסגור את הפינה, כי אני יודע שאתם מסוקרנים, ה"אימה במים" המרוויח ביותר אי פעם הוא כמובן "מלתעות" בפער ניכר מהשאר, ו"מים לא שקטים" ניצב במקום החמישי.

"47 מטר" לוקח את הקונספט של "מים לא שקטים" ומגדיל אותו. הפעם, שימו לב, לא מדובר רק באמריקאית חטובה אחת שעומדת להחטיף לטורף התת-מימי מנה אחת אפיים, אלא שתיים! וגם מספר הכרישים עלה מאחד ליותר. עוד הבדל בולט הוא ש"47 מטר" מתרחש כמעט כולו מתחת למים, ועל כן מעשיית ההישרדות היא מעט יותר קלסטרופובית.
סיפור המסגרת מציב שתי אחיות אמריקאיות אשר יוצאות לנופש במקסיקו (ההפקה, אגב, בריטית). ליסה (מנדי מור, מהסדרה "החיים עצמם" והקול מאחורי רפונזל של "פלונטר" הנהדר) שזה עתה חוותה פרידה מבן זוגה, וקייט (קלייר הולט, "יומני הערפד") המשוחררת וההרפתקנית. הן יוצאות לחגוג ערב אחד ונתקלות בשני מקומיים חתיכים (מישהו מישהו מהסרט הזה והזה, וההוא שאולי ראיתם אז. לא באמת משנה) שמציעים להם הרפתקה מקסיקנית אולטימטיבית – להיכנס לכלוב תת מימי על מנת לראות במו עיניהן כרישים גדולים במרחק נגיעה. ליסה לא רוצה וקייט משכנעת אותה בתואנה כלשהי שקשורה לאינסטגרם. לא לגמרי הבנתי את הרציונל אבל לא חשוב. כדי שזה לא יהיה הסרט הקצר בעולם, ליסה משתכנעת בסופו של דבר, והשתיים הולכות יחד עם חבריהן המקסיקנים להרפתקה. הן נלקחות על ידי מפעיל האטרקציה המפוקפקת הזו (מתיו מודין, באחד הליהוקים המוזרים של הזמן האחרון) ללב ים והכל די הולך כמו שצריך, וכנראה לראות כריש שוחה אליך עד טווח אפס זה באמת מרגש, עד הרגע בו הכבל המחבר את הכלוב לספינה נקרע, והשתיים מוצאות את עצמן כלואות 47 מטר מתחת לפני הים, כאשר כמה מהיצורים הקטלניים ביותר שידועים לביולוגיה משחרים לטרף.

בסקירה על "מים לא שקטים" הזכרתי בהקשרו שני סרטי הישרדות אחרים שהלכו על אותם נתיבים. הראשון הוא, כמובן, שובר הקופות זולל האוסקרים "כוח משיכה", והשני הוא סרט פחות מוכר בשם "ארץ פראית" המביא מאבק של צעירה בדוב עצום ביערות צפון אמריקה. הדי.אן.איי של "47 מטר" מורכב קצת אחרת. אין ספק ש"כוח משיכה" גם הוא קופץ לראש, בעיקר כי בשני הסרטים מדובר בהישרדות באיזור מחיה בו בני אדם לא אמורים לשרוד יותר משתי דקות, אך הסרט השני שחשבתי עליו רבות במהלך הצפייה, ואין לי ספק שהעניק השראה רבה ליוצרי הסרט החדש, הוא "המדרון" הבלתי נשכח, ובו קבוצת נשים הולכת לאיבוד במערה מלחיצה, שבמצעד המבקרים שעשיתי לבחירת סרטי האימה הגדולים של האלף החדש, התייצב בגאון במקום ה-11. אין ספק בלבי שהבמאי הבריטי ג'והאנס רוברטס (שאלו העוקבים אחרי אימת החודש נתקלו בשמו כאשר כתבתי על סרטו הקודם "הצד האחר של הדלת") צפה בסרטו של ניל מרשל לא מעט פעמים. ובצדק, זה סרט ענק.
למעשה, יש רגע אחד בסרט הכרישים הזה שממש מעתיק רגע מ"המדרון". רק שאם בסרט מ-2005 היה מדובר במשקפי ראיית לילה, הפעם מדובר בסטיקלייט. בשני הסרטים מדובר ברגע מעולה. גם הסוף הולך לאותן טריטוריות, אבל לא נכנס לזה מחמת הספויילרים.

"47 מטר" פחות מוצלח מכל הסרטים שהוזכרו עד כה, אבל על פני פחות משעה וחצי אפשר לתייגו כמהנה למדי. הוא נראה טוב, יש לו שתיים שלוש סצנות שמצדיקות את הצפייה בו, ועל אף תקציבו הנמוך הוא מרשים למדי בתחומי האפקטים והסאונד. גזרת התסריט די מקרטעת, בטח בהתחשב בעובדה שבגדול כל מה ששתי הצעירות צריכות לעשות בתאכלס זה לשבת ולחכות שיצילו אותן, אבל מתעקשות לסבך את העניינים כדי לקדם את העלילה. הדיאלוגים באמת מחפירים ואם גם ככה יש לכם פיוז קצר לכל מיני משפטים בסגנון “this is like totally amazing” יכול להיות שלרגע קצר תתפללו שהכרישים כבר יסיימו את מה שהתחילו, מה גם שעומקן של הדמויות הראשיות שלהן אנחנו צריכים לדאוג רדוד מ-47 מטר, נאמר זאת בעדינות, והניסיונות של התסריט להכניס קצת פסיכולוגיה פנימה מרגיש מאולץ. אבל מכיוון שלא מדובר במשהו שמלכתחילה היה אמור לאיים על "דנקרק" ו"שעה אפלה" לאוסקר הקרוב, הדברים האלה די נסלחים.
בכל מקרה, תשמחו ודאי לדעת שכבר מתוכנן סרט המשך בשם "48 מטר". אני רציני.

בזמן שמקסיקו ממשיכה להיות המדינה עם תוצרת האימה המרתקת ביותר של השנים האחרונות ומייצרת במאים זוכי אוסקר, סרטים של זרים על מקסיקו לא מפסיקים להציג אותה כמקום המפחיד ביותר שיש. על פי הקולנוע של התקופה, כל פעם שתייר מגיע במקרה למקסיקו הוא ייצא משם בשן ועין, אם בכלל. לא בטוח אם זה עוזר לתיירות החוץ של המדינה הזו, אבל כנראה שאין להם ברירה. "47 מטר" (שצולם בכלל באנגליה וברפובליקה הדומיניקנית) הוא עוד אחד מסרטי "חופשה מקסיקנית מהגיהנום" שכבר יכולים לאכלס קטגוריה שלמה בנטפליקס, ובזמן שקשה להגיד שהוא סרט שייחרט בזיכרון, מדובר בכל זאת אסקפיזם סביר שלא מזלזל באף אחד. ככזה קל מאוד להיות סלחנים לגביו ולהעריך את העבודה שהשקיעו בו, גם אם התוצאה לא באמת מסעירה.