פסטיבל חיפה 2017: המלצות ואזהרות לסרטי התכנייה שכבר ראינו

בעוד שבוע וחצי, ביום חמישי ה-5 באוקטובר ליתר דיוק, יחל לא רק חג הסוכות אלא גם פסטיבל הקולנוע ה-33 של חיפה. מבחינתנו בסריטה זה אומר עשרה ימים של סיקורים ודיווחים מהנעשה באולמות הקולנוע של הסינמטק החיפאי ולוויניו, עליהם יהיו חתומים אור ועופר. כדי להקל על מלאכת ההתמצאות בתוכניה, ישבנו לצרוך כמות גדולה של סרטים בזמן קצר למען הרכבת המדריך הנ״ל, שיחולק לכמה חלקים. ישנם סרטים שכבר ראינו בהזדמנויות אחרות ובלי קשר לפסטיבל, ולכן כבר כתבנו עליהם, אז אפשר לקרוא את הדעות שלנו בלינקים שיצורפו לכל סרט בחלק הבא של פוסט זה. בהמשך ועד הסיום, תמצאו סקירות דחוסות ותמציתיות על הסרטים שראינו במיוחד לפוסט הזה וטרם כתבנו עליהם בסריטה. הלינקים בשמות הסרטים יובילו אל דף הסרט באתר הפסטיבל, לפרטים נוספים או הזמנת כרטיסים. בסוף כל טקסט קצר שכזה יהיה חתום עליו מי שכתבה או כתב את ההמלצה או האזהרה, שכן הדעות הן אישיות ולא קבוצתיות.

שני החלקים החסרים של הפוסט, שיושלמו בפסטיבל עצמו, הם הסרטים הישראליים וכמובן אלה שלא ראינו כלל. באשר לתוכנית הישראלית, אמנם צפינו בחלק ניכר ממנה במהלך עונת האופיר, אבל הפסטיבל תהיה הזדמנות נאותה יותר להתבטא בגינם מאשר פוסט ההמלצות הזה. כן אפשר למצוא בנבכי סריטה טקסטים של עופר על ״אווה״, סרט הפתיחה של פסטיבל קולנוע דרום, ועל הסרטים שהשתתפו בפסטיבל ונציה – ״הבן דוד״, ״העדות״ ו״פוקסטרוט״ זוכה פרס אריה הכסף, והחל מהשבוע שעבר פרסי אופיר גם. כמובן שהסרטים הישראליים שטרם צפינו, העלילתיים והתיעודיים, הקצרים והארוכים, בתחרויות או מחוצה להן – מסקרנים למדי.

בנוגע לכמה מן השמות שוודאי יחזרו בכל כתבת המלצות אחרת שתקראו, אנחנו מעדיפים לא להמליץ או אפילו להביע דעה על סרטים שלא ראינו. כן אפשר לציין שאנחנו מלאי סקרנות בראש ובראשנה מסרט הפתיחה – ״בלייד ראנר 2049״ של דני וילנב. עוד סרטים שנשמח לבדוק בעצמנו בזמן הפסטיבל כוללים את: ״איש השלג״ של תומאס אלפרדסון, ״אנשים ומקומות״ של אנייס ורדה, ״ארוחת הערב״ של אורן מוברמן, ״האומה המתה״ של ראדו ג׳ודה, ״היום שאחרי״ של הונג סאנג-סו (וגם ״המצלמה של קלייר״ שלו), ״המסיבה״ של סאלי פוטר, ״עקבות״ של אניישקה הולנד, ״פרוייקט פלורידה״ של שון בייקר, ״צ׳רצ׳יל״ של ג׳ונתן טפליצקי, ״קרל מרקס הצעיר״ של ראול פק, ״קשת״ של האחים טביאני, ו״תנו לשמש להיכנס״ של קלייר דני. נדמה שזה מכסה לפחות חלק מן השמות מעוררי העניין, מלבד אלה שתמצאו כאן מתחת.

סרטים שראינו וכבר כתבנו עליהם

אהבה חסרה – סרטו של המאסטר הרוסי אנדריי זבייגנינצב, עליו כתב אורון בפסטיבל קאן.
אמא! – החדש והמופרע של דארן ארונופסקי, אותו תפס עופר בפסטיבל ונציה.
אמא קרח – לא להתבלבל עם הקודם, מדובר בסרט צ׳כי כמעט חביב אותו ראה אורון בטרייבקה.
זר – סרט טורקי מן התחרות בפסטיבל איסטנבול, בה עופר היה שופט מטעם פיפרסקי.
הזרם האנושי – האמן והקולנוען הסיני איי וייוויי במסה על מצב הפליטים בעולם, שעופר ראה בוונציה.
להרוג אייל קדוש – החדש והמרושע של יורגוס לנטימוס היווני, אודותיו אורון חלק רשמים בימי קאן.
סאמה – סרטה של לוקסיה מרטל הארגנטינאית, שכבש את עופר בפסטיבל ונציה האחרון.
סינדרלה החתולה – מעשיית אנימציה איטלקית מטורללת שהוקרנה אף בוונציה, שם כתב על כך עופר.
הפרס – שוב עבודה של עופר, הפעם על הסרט התיעודי שהוקרן גם בפסטיבל ירושלים השנה.
קולומבוס – סרט עצמאי קטנטן שאורון ראה במקרה ב-IFC של ניו יורק, ובחר להקדיש לו סקירה משלו.
שיר סמואי – חוזרים אל עופר בפסטיבל ונציה, הפעם עם סרטו של פן-אק רטאנארואנג התאילנדי.

קלאסיקות שהתייחסנו אליהן בעבר בסריטה:
איש הברזל – נדבך שני מתוך טרילוגיה של אנדז׳יי ויידה הגדול, אותו סקר עופר.
טווין פיקס: אש הולכת איתי – סרטו של דייויד לינץ׳ יוקרן כחלק ממחווה, עליה אפשר לקרוא בהמשך ואצל לירון.
יפהפיית היום – עופר כבר נגע לרגע בסרטו של לואיס בוניואל, וירחיב עוד קצת בסוף הפוסט.
מעלית לגרדום – סרטו של לואי מאל היה חלק מפרוייקט ״קולנוע אירופאי משוחזר״ בתחילת השנה, ומוצג כעת לזכרה של ז׳אן מורו.

אורות הצפון
Aurora Borealis: Eszaki Feni

בעוד נהוג לדבר על הגל החדש בקולנוע ההונגרי, פסטיבל חיפה יציג השנה סרטים של יוצרים ותיקים מן המדינה, למעשה אפשר לומר "יוצרות ותיקות". במאית הסרט הזה, מרתה מזארוש, היא אחד מן החורים בהשכלה שלי בכל הנוגע לקולנוע הונגרי, אף כי יצרה סרטים וגרפה פרסים פחות או יותר ברצף מאז שונות החמישים. אגיע לסרטיה המעוטרים יותר בהזדמנות, אף כי עליי להודות שסרטה הנוכחי לא העלה לי את הציפיות.
הסרט מתמקד באשת עסקים בשם אולגה, העובדת בהצלחה בווינה. כאשר אמה מאבדת את ההכרה בעיירה הונגריה קטנה, אולגה מגיעה לבקר אותה וגם מגלה לראשונה לבנה הבוגר סוד משפחתי. אלא שמתברר כי הסוד מורכב בהרבה ממה שאולגה יודעת, והיא יוצאת למסע בעקבות עברה בהונגריה, אוסטריה, ובסופו של דבר גם ברוסיה. הסרט קופץ בין הווה לבין שנות החמישים, תקופה בה הסובייטים דיכאו בכוח ואלימות ניסיון לעצמאות הונגרית (והתקופה בה מזארוש החלה לעבוד). רוב הסרט, החיילים הסובייטים מוצגים פשוט כגילוי של רוע, אבל גם הדבר הזה נשבר בעוד הסרט עובר לעסוק בחברות נשית בעבר הרחוק. גילוי הסודות בסרט אינו נטול עניין, אבל האופן שבו הסרט חושף את עצמו מרגיש סטנדרטי ומיושן ולא אמין מבחינה רגשית לפרקים, בעיקר בכל הנוגע לניסיון לבנות דרמה משפחתית נוספת סביב חייה של אולגה בהווה.
(עופר ליברגל)

אחים בחורף
Winter Brothers / Vinterbrodre

אולי הסרט האהוב עלי משלב הסקרינרים של טרום-הפסטיבל, הוא זה שמגיע מדנמרק ויוקרן במסגרת ״טירוף בחצות״. מדובר באחת היצירות היותר מוזרות ומתעתעות, מהסוג שמאוד קשה לקטלג או להגדיר, בהן נתקלתי לאחרונה. סרט שמסופר ומבויים עם המון ניגודים, אבל איכשהו מתגבש לכדי משהו סוחף ומאגף מכל הכיוונים.
גיבור הסרט שביים הלינור פלמאסון הוא אמיל, עובד של מפעל כרייה בעיירה קטנטנה ומרוחקת, שכדי להרוויח אקסטרה כסף הוא מכין משקאות מחומרים כימיים אותם הוא גונב מהמפעל. הוא בחור מוזר למדי, וזה בעיקר מודגש דרך אחיו הנורמטיבי וחביב הנשים (או יותר נכון "האישה", כי בכל העיירה הזו יש רק אחת). החיים של אמיל מקבלים תפנית כאשר אחד הפועלים מתאשפז בעקבות הרעלה מהמשקה שלו, ולפתע עובדי המפעל פונים נגדו ומוקיעים אותו, מה שגורם לו להישאב עמוק יותר ויותר לתוך הראש שלו.
אמיל הוא דמות קשה, כי היא לא מעוררת חיבה אוטומטית, ואין ספק שהוא מועד לפורענות, אבל פלמאסון מצטיין בלהעביר את נקודת המבט שלו וליצור עולם קפוא ומתעתע. האמת היא שאני חייב להודות שהשיבוץ שלו במסגרת טירוף בחצות קצת מוזרה לי. אמנם יש בו גרעין של איבוד שליטה, כמובן, אבל דווקא אחד הדברים שאני מאוד הערכתי והתחברתי אליהם בסרט, הוא הדיסוננס בין הרצון של אמיל להיות אלים ונקמן ועל ידי כך לשלוט בגורלו, אבל בעצם הפעולות שלו הן ילדותיות וחסרות משמעות. זה בעצם סרט על מישהו ששואף לטירוף, אבל לא לגמרי יודע איך לעשות את הצעד הזה קדימה. כך או כך, מדובר בסרט יוצא דופן שמאוד כדאי לראות, בתנאי שבאים בראש פתוח למשהו קצת אחר.
(אור סיגולי)

ברוכים הבאים למונפרנאס (אישה צעירה)
Montparnasse Bienvenue / Jeune femme

בפסטיבל קאן האחרון שמעתי שוב ושוב את שם הסרט ״אישה צעירה״, שהוקרן במסגרת מבט מסויים. התמקדתי בתחרות הראשית ולכן פספסתי אותו, רק כדי לגלות שהוא זכה בפרס מצלמת הזהב, המוענק לסרט הביכורים הטוב ביותר בפסטיבל (בכל המסגרות). בטיסה חזרה מן הפסטיבל היה לי המזל להתיישב ליד יושבת ראש חבר השופטים של הפרס הזה, השחקנית הצרפתייה סנדרין קיברלין. היא זיהתה את השפה העברית בטלפון שלי ושמחה לפגוש מישהו מישראל – כי יש לה משפחה בפתח תקווה אותה לא ביקרה זמן מה (בחיי, נו). הבנתי שכדאי להתחיל להיות ידידותי ושאלתי איך היה לשפוט בתחרות סרטי הביכורים, ויושבת הראש השיבה שמלאכת הבחירה הייתה החלק המהנה. לכן, אפשר לומר שהגעתי עמוס ציפיות לסרטה של לאונור סראיי – והוא אכן לא הפסיק להפתיע.
אל תתנו לשם החדש, ״ברוכים הבאים למונפרנאס״, להטעות אתכם או אתכן לחשוב שמדובר בקומדיה טיפשית בכיכובו של דני בון. למעשה, הסרט הוא סוג של אנטיתזה מרעננת גם לקומדיות ההתבגרות המאוחרת שהפכו נפוצות בקולנוע האמריקאי, בין אם מדובר בגיבורים או גיבורות. את פולה (לטיסיה דוש), אנו פוגשים בנקודת שפל בחייה, אחרי שהחיים מכים בפרצופה – בן זוגה בעשר השנים האחרונות נעל אותה מחוץ לבית. היא מוצאת את עצמה ללא מקום לישון ועם חתולה שזקוקה לה, אבל איש לא מוכן לתת לה מחסה. כולל אלה שנראים ידידותיים בתחילה, או אפילו חברים ומשפחה. מן המקום הנמוך הזה מנסה גיבורת הסרט להרים את עצמה, בעודה מתחילה במסע מחודש של הגדרה עצמית דרך כל המאפיינים של העולם המודרני: לוקיישנים ותפקידים. היכן היא תישן ומאיפה תשיג כסף הן הדאגות הראשונות, אבל בהמשך מגיעות התוויות של עובדת, מאהבת, ילדה והורה.
זוהי אחת מנקודות החוזק של הסרט והמקור ליכולת שלו לא לנוח לרגע מבחינת הפתעות – פרישת אקספוזיציה מופתית של התסריט, שלא מפסיקה עד הסצנה האחרונה. זה גם מה שמאפשר תהליכים רגשיים עבור הגיבורה והקהל כאחד, וההמלצה שלי היא לשים לב לכל משפט שנורה בקצב שרק סרטים צרפתים מסוגלים לו, אגבי ככל שיישמע. את הקרדיט היוצרת צריכה כמובן לחלוק עם הכוכבת שלה, בהופעה מגוונת מאין כמותה, וכבמאית סראיי גם יודעת להעניק לכל רגע בסרט מיזנסצנה ועבודת מצלמה ותאורה שהולמות אותו. הסרט מעביר את כובד משקלו מרגל לרגל בנונשלנטיות, מצליח להצחיק באופן משונה, וגם מנסה לצבוט מספיק את הלב כך שיהיה אכפת ממה שקורה על המסך בכל רגע ורגע. בקיצור, מדובר בסוג של ממתק – אבל עם מילוי שלא בטוח מתי טעמתם או טעמתן כמוהו לאחרונה, אם בכלל.
(אורון שמיר)

גלגולו של מנהיג רוחני
Becoming Who I Was

חובבי הקולנוע הרוחני או המזרח הרחוק לא ירצו להפסיד את הסרט הזה, סוג של גרסה תיעודית לסרט "בודהה קטן". בכפר נידח בחבל לאדק בצפון הודו, חי ילד אשר זוכר את חייו הקודמים בתור מנהיג רוחני בטיבט. כמעט כל הסביבה מקבלת את הייעוד שלו בתור מנהיג רוחני בודהיסטי גדול, והוא מברך מאמינים וזוכה ליחס של כבוד וקדושה, בין לימודים בבית ספר ומשחקי ילדות. הסרט, שיצרו הקוריאנים צ'אנג-יונג מון וג'ין ג'און, עוקב אחריו לאורך תקופה של שנים רבות, כמעט מרגע הגילוי. הדגש הוא על מערכת היחסים בינו לבין החונך שלו, שהופך לאב חלופי ומדריך בדרכי השליחות. לנשמה שלו מעמד קרוב למעמד המיוחס לילד, אם כי בגלל שאף מנזר בטיבט לא בא לדרוש אותו כגלגול של המנהיג שלהם, עולה ספק לגבי מידת קדושתו בפועל. בחלקו האחרון של הסרט שני הגיבורים יוצאים לעבר טיבט, מעבר ראשון עבור הגיבור בחלקים אחרים של הודו והתמודדות עם סביבה עירונית.
כאמור, כל מי שהנושא מעניין אותו ייצא מן הסרט מסופק מאוד. אך גם לקהל פחות רוחני, הסרט בכל זאת מציע מספר דברים, בעיקר תיאור מתמשך של ילדות לא שגרתית וסצנות בהן צריך להקריב על מנת לעבור לשלב הבא בחיים. כמו כן, נופי ההימלאיה ושאר חלקי הודו הנראים בסרט מרהיבים. הדרך בה הבמאים מספרים את הסיפור לרוב לא מתערבת במה שאנו רואים בצילומים, אבל לפעמים היה לי קשה להאמין לכך. בכל מקרה, מבחינת העשייה הקולנועית אין כאן ייחוד ויש משהו מעט מפוספס בדרך בה הסרט משתמש בחומרים מתקופות שונות, אבל דומה כי זה לא מפריע יותר מדי, גם לקהל אשר לא בא על מנת לחשוב על גלגול נשמות ומנהיג רוחני בשנותיו הראשונות.
(עופר ליברגל)

החבר שלי דאהמר
My Friend Dahmer

אם מעולם לא שמעתם או שמעתן על ג׳פרי דאהמר, סביר להניח שצפוי לכם ולכן סרט אחר לגמרי ממה שתיכנן יוצר הסרט, מארק מאיירס. אם שם המשפחה של דאהמר מעורר בכם ובכן צמרמורת כבר בשלב הכותרת, במיוחד בתוספת המילים ״החבר שלי״, היכונו לחוויה שהזכירה לפחות עבורי מעט את הטרילוגיה הקודמת של ״מלחמת הכוכבים״. כלומר בהיבט אחד מסויים – במהלך הסרט אי אפשר שלא לנסות לדמיין איך הנער הבלונדיני והתמים למראה שבמרכז העלילה יהפוך לסוג של רוע מוחלט כשיהיה גדול.
מבלי לספיילר את הסרט או המציאות, ג׳פרי דאהמר אינו מי שהוא נראה כלפי חוץ, למרות שכבר במבט ראשון מתגנבת תחושה שלא הכל כרגיל אצלו. אפשר להבין זאת לגמרי בפתיחת הסרט, כשהוא אוסף מהכביש חיות שנדרסו ומאחסן אותם בצנצנת מלאת חומצה חזקה במיוחד, בצריף מקריפ מחוץ לביתו אשר בפרוורי מילווקי. בהמשך מתוארת במשך כמעט שעתיים ובאופן יבש להחריד חוויית ההתבגרות של הנער זהוב השיער, בגילומו של רוס לינץ׳ – בין כתלי בית הספר, בחברת משפחתו המתפרקת, ובעיקר ברגעים המשונים לאללה בהם הוא מבלה לבדו.
האם דאהמר הפך למבוגר מטיל אימה בגלל נידוי חברתי? אלכוהוליזם בגיל מוקדם? חוסר הבנה מצד אביו הנוקשה? השפעתה של אמו (אן הייש) הסובלת מהפרעה נפשית? ידידות נצלנית מצד בן כיתתו בשם דרף (אלכס וולף), שגם כתב את הרומן הגרפי עליו מבוסס הסרט? או שאולי הוא פשוט היה מישהו ש״רק רצה לראות איך דברים נראים מבפנים״ כהגדרתו?
את כל השאלות האלה מניח הסרט בחלל האוויר כחומר למחשבה, בצורה שקופה כצנצנת שלא מסתירה בעל חיים שנרקב ומעוכל בתוכה. בניסיון לשרטט פרופיל של הרוע בשיא הבנאליות שלו, הצליח היוצר בעיקר להגיע לרמות מרהיבות של בנאליות. דמיינו סדרת דוקו-פשע אמיתי רגע לפני שהיא מגיעה לשיאה, או סרט שמורכב רק מהפלאשבקים לילדות מהסדרה ״דקסטר״, ותבינו פחות או יותר את הכיוון. טירוף בחצות? יותר כמו נמנום צהריים. אצפה לגרסה שכנראה לא תקרא לעולם – ״Dumb and Dahmer״. עם ג׳ף דניאלס וג׳ים קארי, כמובן.
(אורון שמיר)

הכלבים
Los Perros

הבמאית הצ'יליאנית מרסלה סעיד עוסקת בסרטה בעבר הטעון פוליטית של ארצה ושל יבשת דרום אמריקה כולה, דרך סיפור המתרחש בהווה ומתמקד לכאורה באישה עשירה ומשועממת באמצע חייה. אנטוניה סגרס (שמוכרת בין היתר מסרטיו של פבלו לארין), מגלמת אישה אשר מנסה להכניס עניין לחיים, אחרי שבפתיחה מובהר לנו כי המעורבות שלה בעסקים של אביה ובעלה היא בעיקר למראית עין. היא מוצאת את העניין המחודש בחייה דרך רכיבה על סוסים וקשר עם מדריך הרכיבה שלה, שהיה בעברו אלוף בתחום. הוא גם היה איש צבא שעשה דברים לא נעימים בשנות השבעים אחרי המהפכה בצ'ילה, דברים אשר ייתכן וקשורים גם לאבי המשפחה ולשורה אורכה של שיתופי פעולה עם משטרים דיקטטורים בצ'ילה וארגנטינה. כאשר החקירה על עברו של מדריך הרכיבה עולה שלב, ואיתה גם הזעם הציבורי, המצפון של הגיבורה ומערכת הנאמנויות שלה לגברים השונים בחייה, עולה כמה שלבים. אך דומה כי היא רוצה בעיקר לא לבחור, לשמור על יחסים נוחים עם כל הגורמים המעורבים.
החן הטבעי של סגרס (שמופיעה בפסטיבל גם ב"אישה פנטסטית" המתוקשר יותר) הוא נכס חשוב לסרט, שכן פעולות רבות של הגיבורה הן הפוכות למה שיעורר הזדהות, בעוד הסרט עוסק בחטאי העבר בעיקר דרך המעמד אשר הרוויח מהם. הקורבנות נותרים עומק ברקע, בחירה אשר אין בה על מנת לפסול את הסרט שמנסה להגיע לכמה אמירות מעניינות לגבי הכתמים אשר מרחפים מעל המעמד הגבוה בדרום אמריקה, ובמידה רבה מאחורי כל מי אשר מסתיר באופן מלא או חלקי את הסיבות בגינן צבר כוח. יחד עם זאת, הסרט לא ממריא לדרגות של הסרטים המרתקים ביותר של הקולנוע הצ'יליאני העכשווי מאחר והוא לא תמיד מסביר היטב את הרקע או בונה אמינות של הרגע במנותק מן ההיבט פוליטי. זהו סרט שמומלץ בעיקר לחובבי קולנוע דרום אמריקאי, אשר יגלו גם בו יצירה מעניינת ורוב הזמן עשויה היטב, אבל אין בה מספיק על מנת להיחרת בזיכרון כמשהו ייחודי.
(עופר ליברגל)

הנער מצ'אמברה
A Ciambra

גם על הסרט הזה היו לא מעט דיבורים בפסטיבל קאן, בין היתר בזכות המפיק מרטין סקורסזה, וגם הבמאי ג׳ונאס קרפיניאנו, שזוכה בפרסים עבור סרטיו הקצרים בפסטיבלי תבל בעשור הנוכחי. סרטו הארוך הראשון, ״מדיטרנאה״, הוקרן בפסטיבל חיפה לפני שנתיים וכעת יצירתו השנייה של הבמאי שבה אל הכרמל, ואף נבחרה לייצג את איטליה באוסקרים. בכל סרטיו האחרונים מככב פיו אמאטו הצעיר, המגלם כאן דמות שקרויה על שמו. עבור פיו, נער בין הילדות לבגרות המתגורר בשכונה צוענית באיזור קלבריה אשר בדרום-מערב איטליה, המציאות מחליטה מתי להפוך לגבר. זאת משום שבתחילת הסרט הוא לומד מאחיו הנערץ את שיטות הגניבה והפריצה, אבל כשאחיו ואביו נכנסים לכלא הוא נאלץ לפתח מוח קרימינלי משלו כדי לכלכל את משפחתו, וגם למצוא את מקומו בין הצוענים, האיטלקים והמהגרים האפריקאיים שמצבם אולי דומה לשלו. עוד שיעורים חשובים ומכריעים שילמד הגיבור הצעיר מדי קשורים לקוד כבוד בין גנבים, כולל פרשנות חדשה למשפט ״הגונב מגנב פטור״.
מבחינה קולנועית, הסרט משלב בין סגנון מחוספס המושג בעיקר דרך מצלמה ״נושמת״ ופריים מגורען, לצד רגעים פיוטיים-מיסטיים ששוברים לרגעים את הריאליזם. התוצאה היא מבט פחות מתיפייף מבדרך כלל על עוני כברירת מחדל, גורל ידוע מראש והתבגרות מוקדמת, בסרט שיש בדקות הפתיחה שלו מספיק אימג׳ים של ילדות מאופרות בכבדות או פעוטות המעשנים בשרשרת בשביל פסטיבל קולנוע שלם. אך כאמור, לא מדובר בהכרח בסרט נצלני כלפי הגיבורים שלו, שכן הפילטר הקולנועי שלו מספיק בכדי לרכך את אי הנעימויות הניבטות מן המסך ולהפוך אותן לחומר לצקצוקים והנדות ראש בלבד. למען האמת, הייתי שמח אם הסרט כן היה הולך עד הסוף במה שניסה להשיג, אבל גם בדרך שבחר יש מספיק דרמה ומתח למלא שעתיים, בסרט שנדמה כמו בחירה קלאסית, או אוטומטית, עבור פסטיבלי קולנוע.
(אורון שמיר)

הקו
The Line

אחת ההמלצות החמות ביותר שלי משלב הפרה-פסטיבל שבו אנו נמצאים, היא דרמת הפשע הזו, שזיכתה את הבמאי פטר בביאק בפרס הבימוי של קאלרובי-וארי וגם נשלחה לייצג את סלובקיה באוסקר הקרוב. לצערי נדמה שאין לסרט הרבה סיכויים לתפוס מספיק תשומת לב מהאמריקאים כדי לשריין מועמדות, אבל ההפסד הוא כולו שלהם.
הסרט עוסק באדם (תומאש מאשטאליר הלוהט), ראש ארגון פשע השולט בתחום הברחות בני אדם, שטבעת החנק של סיכוני המקצוע מתחילה להתהדק סביב צווארו בעקבות מלחמות כוח, חוסר נאמנות מאנשיו ועניינים משפחתיים אשר משבשים את יכולתו להנהיג. אז אמנם קשה לומר ש"הקו" הוא סרט מהודק במיוחד, הוא בהחלט פונה ללא מעט קלישאות של סרטי גנגסטרים, והתסריט שכתב פיטר באלקו שואב קצת יותר מדי מ"הסנדק" – אבל כל אלו לא הפריעו לי כלל. זאת בזכות עבודת הבימוי של בביאק, שאכן ראויה לפרסים ושבחים, עיצוב מיזנסצנה נפלא, שימוש מעולה בצבעים ובנופים, הדמות שבמרכזו ואלו שמקיפות אותה. ל"הקו" גם כמה הברקות בתחום הסאונד, הבלחות משובחות של הומור, ולא מעט רגעים של קולנוע מעולה. בעיני זהו בהחלט אחד מסרטי הפשע האירופאים המעניינים והמיומנים של הזמן האחרון.
(אור סיגולי)

הקצב, הזונה ושתום העין
The Butcher, the Whore and the One Eyed Man

פסטיבל ירושלים האחרון הציג לנו את "1945", סרט הונגרי מעולה בשחור-לבן, העושה חשבון נפש עם ההיסטוריה של המדינה פוסט מלחמת העולם השנייה והכיבוש הנאצי. גם חיפה בחרו להביא סרט הונגרי חדש בשחור-לבן, שמציג תמונה לא מחמיאה של חברה לאחר סיומה של מלחמה (מלחמת העולם הראשונה, במקרה הזה). שני הסרטים האלו הם עוד הוכחה שבקולנוע ההונגרי פועלים במאים מעניינים ביותר, אם כי בעיני "הקצב, הזונה ושתום העין" הוא אמנם סרט עם לא מעט מעלות, אבל גם מספר בעיות שהקשו עלי ללכת אחריו לגמרי.
הסיפור מזכיר מעט את הפילם-נואר המפורסם "הדוור מצלצל פעמיים", ומתרחש ברובו בבית מטבחיים כפרי של תחילת-אמצע המאה, שם מתפתח משולש מועד לפורענות בין חייל שהודח מהצבא בעקבות פשעי מלחמה, זונה לשעבר, ואיש עסקים שעשה את הונו במהלך המלחמה.
הדבר המרכזי והמרשים ביותר בסרט הוא העיצוב הוויזואלי שלו, עליו אחראי הצלם טיבור מאתה. השימוש בשחור-לבן הוא באמת מרהיב, והופך את הסרט לאחד המרשימים טכנית של הזמן האחרון. עם זאת, הדינמיקה בין הדמויות הייתה לי ממש מוזרה, ולא לגמרי הצלחתי להבין את פעולותיהן, מה שמנע ממני באמת להתעניין במתרחש. התחושה שלי היא שהדמויות בסרט הן יותר ייצוג מאשר אנשים, והסרט מנסה לסמן מיקרוקוסמוס אלגורי של המדינה על חשבון דרמה אמיתית. הבמאי יאנוש סאס ("המחברת הגדולה") הרים הפקה מרהיבה, אבל אני באיזשהו שלב איבדתי אותו. אולי על המסך הגדול האפקט יהיה משמעותי יותר.
(אור סיגולי)

וזאנטה
Vazante

באופן דומה ל"סאמה" של לוקרסיה מרטל, גם סרט זה הוא של במאית דרום אמריקאית (דניאלה תומש הברזילאית), אשר צולל ליבשת על מנת לעסוק ביחסים בין מעמדות, דרך נרטיב שלוקח זמן עד שהוא חושף את עצמו במלואו, ושפה חזותית עשירה. עם זאת, הקולנוע של תומש שונה מאוד מן הקולנוע של מרטל, גם כאשר היא מחסירה מידע מן הקהל. בסופו של דבר היא מייצרת דימויים קולנועיים מרהיבים אך גם קלים יותר להבנה והדיון שלה ביחסים בין מעמדות ובין מגדרים מגיע בחלק השני של היצירה למקום קל יותר לפרשנות, כולל כמה רגעים של מסר ישיר מדי וטובים מול רעים. אבל כל אלו לא הופכים את סרטה לפשוט או פשטני, או אפילו לקל לצפייה. זהו סרט בעל חזון קולנועי עשיר אשר בסופו של דבר מצליח להיות בעל עוצמה הן ברמת ההזדהות הרגשית והן במסר החברתי, גם אם המסר הזה מוכר.
הגדולה העיקרית של הסרט היא החיבור בין אתרי הצילום באוזר מרוחק בברזיל לבין צילום בשחור-לבן יפהפה ועשיר, המכניס אותנו לתחושה לפיה הסרט לא רק מתרחש בתקופה היסטורית (המאה ה-19, סביב קבלת העצמאות של ברזיל), אלא גם מתרחש בעולם אסתטי השייך לסוג של תקופה קדומה, בה האדם האירופאי מנסה להתאקלם בהצלחה חלקית. בעוד הוא סבור כי שום דבר לא יכול לגדול בו, אדם שצבע עורו כצבע העבדים טוען כי הוא יכול להפוך את המקום לסביבה חקלאית, אבל קו העלילה זה הופך בחלק השני של הסרט למשני במלודרמה אשר נבנית סביב יחסי מעמדות ומגדרים. עדות טובה יותר לאופי הסרט נראית כבר בסרט הפתיחה, כאשר אישה מתה בלידה, מה שמרמז כי הריון הוא דבר די מסוכן בסרט זה. בעלה של האישה המתה נראה לפרקים כמו גיבור היצירה, אם כי הגיבורה האמיתית היא דווקא מי אשר תהיה אשתו השנייה, האחיינית הצעירה (מאוד) של האישה המתה.
זהו סרט שנדמה לי כי המסך הגדול יעשה עמו חסד, סרט שקשה לי להצביע על חולשות פרט לכך שדומה כי יש רגעים בהם הוא הולך למקומות צפויים מדי. אבל גם ברגעים אלו יש לא פעם כוח רב.
(עופר ליברגל)

חיות
Animals / Tiere

סרטים המנסים לשבש את הגבול שבין מציאות והזיה הם טריקיים לחלוטין. מצד אחד, השאיפה לשמוט את הקרקע מתחת רגליו של הצופה ולגרום לו לפקפק בכל דבר שהוא רואה יכולה לייצר כמה דברים מרתקים וייחודיים. מצד שני, ישנה הסכנה שהדברים יהפכו לכל כך מבולגנים שהצופה לגמרי יאבד את הרצון לפענח מה קורה והאניגמטיות תהפוך למעמסה. זה מה שקרה לי בחלקיו האחרונים של הסרט השוויצרי הזה, שאין ספק שרוחו של רומן פולנסקי שורה על כל רגע ורגע בו. הסיפור מתנהל בשני מישורים. האחד הוא על זוג נשוי במשבר, שבעקבות עבודה חדשה של הבעל, שף במקצועו, עוברים לבקתה באיזור כפרי. השני הוא המתרחש בדירתם העירונית, אותה השכירו לאישה צעירה שאולי כן ואולי לא דומה לדיירת בקומה מעל שאולי כן ואולי לא התאבדה.
כבר בדקות הראשונות של הסרט שביים גרג זגלינסקי (שאחד מסרטיו הקודמים והחזקים, "אומץ" הפולני, הוקרן בפסטיבל חיפה) אנחנו מקבלים תחושה שאנחנו לא לגמרי נמצאים בנראטיב שגרתי, וככל שהוא מתקדם כך הדברים הופכים להיות משונים יותר ויותר. יש פה איזושהי אמירה דטרמניסטית מעניינת, ומבחינה ויזואלית בהחלט ישנה עבודה מרשימה, אבל להרגשתי הסרט שם דגש רב מדי על תעלולים נראטיביים, שאני פשוט הפסקתי לנסות לפענח, ולכן היה לי קשה למצוא את המוטיבציה לעקוב אחריו.
(אור סיגולי)

כפור
Frost

הבמאי שרונס ברטאס מביא לנו את נציג ליטא לאוסקר, סרט שהגיבור שלו הוא אומנם ליטאי אך העיסוק שלו הוא בעיקר באוקראינה ובמלחמה שלה מול רוסיה, שלא הסתיימה למרות דעיכת העניין התקשורתי. ברטאס יוצר סרט שמונע משליחות פוליטית בנוגע לחשיפת זוועות המלחמה תוך השמעת מספר עמדות סותרות, אך גם דן בזוגיות של צעירים אשר מחפשים משהו שיעניק משמעות לחייהם. הרובד השני הוא אומנם המשני, אך בעיניי הוא הבולט יותר לטובה בסרט.
גיבור הסרט הוא רוקאס, צעיר ליטאי אשר מקבל במהלך הסרט הצעה לא שגרתית: נסיעה במשאית מליטא לקייב, על מנת לספק בהתנדבות ציוד סיוע לצבא האוקראיני. מתוך שילוב של סקרנות ונאמנות לחבר שהציע לו את העבודה, למראית העין מתוך מצוקה, רוקאס מסכים להצעה וגם מציע לבת זוגו אינגה להצטרף עמו למסע. ההגעה לאוקראינה דרך פולין עוברת יחסית בשלום, אולם שם מתגלה כי על בני הזוג להתקרב יותר מן הצפוי אל הקרב בחזית המסע הופך הזוי ומעניק לבני הזוג יותר ממה שהם ציפו לו, גם לגבי בחינת הקשר בניהם, באופן אשר לא פעם נראה סימבולי – למשל כאשר התקשורת עם הצבא האוקראיני נעשית דווקא בשפה של האויב הרוסי, אשר רוקאס בקיא בה (ואינגה לא).
ברטאס רקח סרט מעניין לא רק בגלל הנושאים, אבל לפעמים דומה כי המסר הפוליטי מכתיב את הטון ורגעים אלו לא תמיד עובדים ברמה אחידה. למעשה, זהו סרט שהרגיש לי בנאלי בפתיחה שלו ובסיום הפך לבוטה מדי בהסברים הפוליטיים ובעיקר בשימוש בקיטש. אבל יש בו גם לא מעט רגעים נהדרים, כמו ערב במלון אשר משמש עבור הגיבורים גם על מנת ללמוד מה לעזאזל מתרחש בארץ אליה הגיעו וגם במקרה מבחן לטיבה של הזוגיות והזדמנות להיכרות עם זרים מחברי העולם, כולל ונסה פראדי בתפקיד משנה מרשים ונטול זוהר.
(עופר ליברגל)

לאווה יש חבר חדש
Ava

על מנת למנוע בלבול עם הסרט של חיים טבקמן המתמודד בתחרות הישראלית, אנשי הפסטיבל הוסיפו לסרט זה את הסיומת "יש חבר חדש". אף כי יש בלועזית הבדל בין Eva של הסרט הישראלי ו-Ava של הסרט זה, שהוא סרטה הראשון של הבמאית הצרפתייה ליאה מיסיו. אולם, גם בעולם יש למיסיו בעיות עם הסרט שלה, שכן זמן קצר אחרי בכורות הסרט בקאן (שם זכה לפרס ארגון יוצרי הקולנוע ב"שבוע המבקרים" כמו גם בפרס הפאלם-דוג במסגרת המשנה), צץ בעולם הפסטיבלים סרט איראני בעל שם זהה לחלוטין, שגם הוא החל לגרוף פרסים. אולי כדאי לבמאית לשקול להחליף את הכותרת.
לפחות בחלק הראשון של הסרט, יש מספר אופציות לזהות את החבר החדש של אווה. הגיבורה היא נערה בת 13 בחופשת הקיץ המסורתית בצרפת. היא נמצאת שם עם אמה ועם אחיה התינוק, כאשר לאם אין גבר קבוע בחייה והיא מחזרת אחרי גבר אפריקאי לעיני בתה. אלא שהעיניים של אווה הן נושא כואב, שכן היא מתבשרת כי ראייתה תלך ותדרדר עם הזמן וממש בקרוב היא תאבד את היכולת לראות בלילה. בעודה משוטטת בחוף בו היא נופשת, היא נחושה למרוד באם אשר מצידה לא מטילה יותר מדי הגבלות. האופציות לחבר חדש הן: נער העובד במקום ומגלה בה עניין, כלב שחור המסתובב במקום, ובעליו של הכלב, צעיר צועני החי בסוג של חורבה, מתעמת באופן קבוע עם המשטרה ולפחות בהתחלה מסרב לכל תקשורת מילולית עם אווה. כל אחת מן הדמויות הללו מאפשרת לאווה דרך חדשה לבחון את הדימוי שלה, בעוד הדרך בה היא רואה את העולם משתנה. הסרט צולל לתוך התודעה של הגיבורה שלו במספר דרכים – דרך סיוטים סוראליסטיים שמהדהדים את בונואל, או דרך קטעי יומן אשר מושמעים בפסקול. מדובר בסרט על נערה אשר רוצה לברוח מן הגורל הצפוי לה דרך היצמדות לכללי החברה ולצפיות, אך ייתכן ובכך היא הופכת לגרסה קרובה יותר של אמה.
למרות השם הלועזי של הסרט שלא מסגיר הרבה, לא מדובר בסרט התבגרות טיפוסי. כלל שהוא מתקדם, הוא הופך לפרוע יותר בסגנון ובעלילה אשר הופכת בשלב מסוים לסרט פשע של ממש, בשילוב עם מבנה של "נאהבים במנוסה", רק בלי יותר מדי אהבה. הרומנטיקה בסרט קשורה יותר לגילוי העצמי של הגוף ושל המין השני, ופחות בהיקשרות לאדם אחר, גם אם זו הופכת להכרחית. בסגולות של הסרט ניתן למנות גם את השחקנית הראשית נואה אביטה אשר הזכירה לי את אדל אקסרקופולוס ("כחול הוא הצבע החם ביותר") הן במראה והן באופי המשחק.
(עופר ליברגל)

לאקי
Lucky

בסוף "סיפור פשוט" של דיויד לינץ', מגיע אלווין (ריצ'רד פרנסוורת') בתום מסע ארוך אל אחיו החולה לייל, עמו לא דיבר שנים, אותו מגלם הארי דין סטנטון. "לאקי" מרגיש קצת כמו סרט ההמשך ל"סיפור פשוט", או אולי עלילה מקבילה, המספרת על אותו לייל, שחי בגפו בעיירה קטנה ומרוחקת בדרום. רק שפה שם הדמות של סטנטון איננו לייל, אלא לאקי.
סרטו הראשון כבמאי של השחקן העסוק ג'ון קרול לינץ' ("זודיאק", "המייסד", "ג'קי"), מביא תקופה בחייו של לאקי, איש קשיש החי בגפו, שעומד בפני משבר אקזיסטנציאליסטי לאחר התקף לב. גם זה ממש סיפור פשוט, שעוקב אחרי אדם שמבין שהסוף קרב. אבל כמו לאקי, גם הסרט הנושא את שמו מסרב להיות מדוכדך או פסימי. לינץ' הצליח להביא לסרטו כמה שחקנים נהדרים בתפקידים קטנים, כמו למשל רון ליווינגסטון, טום סקריט (לסצנה אחת מרגשת במיוחד) ובת' גראנט ("דוני דארקו") בהופעה יוצאת דופן. אבל, אגב "סיפור פשוט", האמת היא שבאופן טבעי וגם נפלא במיוחד, את ההצגה גונב לא אחר מאשר דיויד לינץ' האחד והיחיד (שפסטיבל חיפה מארגן גם מחווה משובחת לסרטיו), בתפקיד אחד מתושבי העיירה שאיבד את צבו האהוב. יש הרבה סיבות לראות את הסרט המקסים הזה, אבל הופעתו של לינץ' היא לגמרי אחת המרכזיות שבהן.
לאחרונה התבשרנו שהארי דין סטנטון הענק ("פריז, טקסס") הלך לעולמו בגיל 91, ו"לאקי" הוא בעצם סרטו האחרון. על אף גילו המתקדם אלו היו חדשות קשות, במיוחד בהתחשב בכך שכמה ימים לפני צפיתי בסרט הזה וחשבתי לעצמי שאיזה יופי שסטנטון שוב מקבל תפקיד ראשי ואולי בהמשך נזכה לראות עוד סרטים עם נוכחות רבה של השחקן הענק הזה. למרבה הצער זה לא המצב, אבל אפשר להתנחם בכך ששירת הברבור שלו הייתה הסרט הזה, שאולי מסתיים בצורה קצת מפוייסת ורכה מדי, אבל מאוד קשה שלא לחייך אליו בחזרה.
(אור סיגולי)

להעיר את המלכה
Victoria and Abdul

בעצם מדובר בסרט המשך לא רשמי ל"הוד מלכותה, הגברת בראון" משנת 1997, הסרט שחשף את ג'ודי דנץ' לקהל העולמי והעניק לה את המועמדות הראשונה לאוסקר. שנה לאחר מכן זכתה בזכות מלכה אחרת ("שייקספיר מאוהב"), ועכשיו, 20 שנה לאחר מכן, היא חוזרת לתפקיד הקולנועי הגדול הראשון שלה כמלכה ויקטוריה. זה מסוג ההופעות שדנץ' מיומנת בהן, לרמה שאני באמת חושב שבשלב הזה היא כבר מביאה את התלבושות מהבית.
שמו המקורי של הסרט החדש הוא "ויקטוריה ועבדול", והוא מתרכז במערכת היחסים בין המלכה ויקטוריה בערוב ימיה, ומערכת היחסים שלה עם בחור הודי מוסלמי צעיר אותו היא הופכת ליועץ ולמורה (בגילומו המקסים של עלי פאזאל), ומעניקה לו יותר ויותר זכויות ויוקרה, מה שכמובן מערער את בית המלוכה ומקים על המלכה מתנגדים. את הסרט ביים סטיבן פרירס, שנורא נורא אוהב לביים ביוגרפיות קולנועיות של נשים בריטיות כמו "המלכה", "פילומנה" ו"פלורנס פוסטר ג'נקינס", שהעניקו כולן מועמדויות אוסקר לשחקניות הראשיות שלו. הגיוני מאוד שדנץ' תהיה מועמדת גם על הסרט הזה.
פרירס במאי מיומן והיכולות של דנץ' מזמן לא צריכות הוכחה נוספת, אבל גם שני אלו לא מצליחים להציל את הסרט העבש, המשעמם, הממוחזר והנוראי הזה. אין לי מושג מה השתבש, הרי כל האלמנטים לדרמה יומית מהנה ועשויה היטב נמצאים פה, אבל "להעיר את המלכה" כל כך עשוי על אוטומט, בלי טיפת השראה או ברק, שהוא מרגיש לאה ומייבש. אף אחת מהבדיחות לא נוחתת טוב, כל הדמויות מאופייניות בתו אחד בלי שום שינוי או התפתחות ראויה, ופרירס גם בחר לצלם את שחקניתו הראשית בכל מיני קלוז-אפים מאוד לא מחמיאים שמקשים על הצפייה. גם כמישהו שמאוד חיבב את סרטיו האחרונים של פרירס (את "התכנית", שפתח את פסטיבל חיפה הקודם וזכה לביקורות איומות לא ראיתי), אין לי יכולת להגן על הפרויקט האחרון שלו. אני בטוח שהוא ימצא את הקהל שיהנה ממנו, אבל מבחינתי היה מדובר בבזבוז זמן קטלני.
(אור סיגולי)

מרג'ורי פריים
Marjorie Prime

מדע-בדיוני אינטליגנטי ונטול תוספות כמו אקשן או פומפוזיות הוא מצרך נדיר לאורך כל השנה, אז ודאי שבפסטיבלי קולנוע. לכן כדאי לשים לב לסרטו של מייקל אלמריידה הוותיק, שעיבד למסך את מחזהו של ג׳ורדן הריסון, ולצורך כך גייס לטובתו קאסט נאה. לויס סמית׳ מגלמת את מרג׳ורי מן הכותרת, קשישה ערירית שכדי להפיג את בדידותה משפחתה משתמשת באינטליגנציה מלאכותית המסוגלת לדמות מישהו מעברה. ג׳ון האם מגלם את ההולוגרמה של בעלה המנוח של מרג׳ורי, וולטר, שלומד על עצמו ככל שהוא משוחח עימה יותר. הרעיון היה של חתנה של מרג׳ורי, בגילומו של טים רובינס, בעוד מי שנותרת סקפטית לגבי השפעה חיובית של הטיפול היא דווקא בתה של הגיבורה, אותה משחקת ג׳ינה דייויס.
אלה הם רק היסודות עליהם מונח הסרט שמתפתח בכיוונים שונים בהמשך, ומתרחש בעתיד הקרוב אך בלי להשוויץ בכך יותר מדי. מה שמעניין את היצירה הוא התוכן, ולכן כבר מן הפתיחה אפשר ללמוד על הנושאים שהקונספט המד״בי מאפשר לסרט לדון בהם. למשל, בשיחה הראשונה אפשר לא רק להבחין בדפוס שעתיד לחזור על עצמו, הקשור לאופן בניית הזיכרון והפונקציונליות של דמויות בחיינו, אלא גם לקבל ביקורת קולנוע מדוייקת על ״החתונה של החבר שלי״ (מסיבות שיתגלו בהמשך).
כמצופה מעיבוד למחזה, רוב הסרט נשען על דיאלוגים של שתי דמויות או יותר (אבל לא הרבה יותר), וכל סצנה מוגבלת על פי רוב לחלל מצומצם של חדר אחד. אבל הטקסט והשחקנים כאחד מקפידים שלא יהיה משעמם, משימה לא פשוטה בהתחשב בכך שחזרתיות ומעגליות בחיים הם מוטיב מרכזי ביצירה. אפשר להמשיך מכאן ולטעון שככל שהסרט מתקשר עם הקהל יותר כך עקומת הלמידה עולה, ממש כפי שמזכירות ההולוגרמות הטיפוליות למשתמשים בהן. לכן הצפייה בהחלט קולחת ומרובדת, ואם תבחרו לזרום עם הסרט תזכו לחומר למחשבה, וייתכן שאף תתרגשו ממנו. לי זה אמנם לא קרה, אבל בעיקר משום שסוג האובדן המוצג בסרט לא נוגע בי כמעט אף פעם. זה אומר שאני מוכן לקראת העתיד?
(אורון שמיר)

נימוסים טובים
Good Manners

עוד נציג של מסגרת טירוף בחצות הוא הסרט הזה, המגיע מברזיל, ואותו כתבו וביימו מרקו דוטרה וז'וליאנה רוז'אנש. הוא מתחיל עם קלרה, הנשכרת על ידי צעירה הריונית ממעמד גבוה להיות המטפלת הצמודה שלה ושל תינוקה שעוד רגע יוצא לאוויר העולם. במהרה השתיים מפתחתו קשר של חברות, שגם גולש למשהו מעבר לזה, אבל ישנה רק בעיה אחת. קלרה רואה איך בלילות של ירח מלא, מעסיקתה/אהובתה מסתובבת סהרורית בחוצות, ואוכלת יצורים חיים. זה אומר שכבר בשעה הראשונה של הסרט יש לנו אלגורית מעמדות, סיפור מעניין וכמובן אנשי זאב ולסביות, שזה כמעט כל מה שצריך לסרט טירוף חצות מצטיין. מעבר לזה גם המשחק מצוין, והסרט מעוצב כמין אגדה מודרנית, משתמש ברקעים של ציורי מט לייצר משהו שהוא קצת ריאליסטי אבל גם מוביל אותנו לעולם של פנטזיה. זה נהדר. אבל אז קורה משהו בנקודת השעה של הסרט. לא אסגיר מהו, כי מדובר בסוג של הפתעה, אבל מהרגע הזה הסרט בעצם פותח קו עלילה חדש, וכל דבר שהיה נהדר בחלקו הראשון של הסרט נעלם לבלי שוב.
החצי השני של "נימוסים טובים" סובל מחוסר אמינות אפילו יחסית לסרט פנטזיה, חוקיות לא ברורה, רגעים צפויים למדי, אפקטים מפוקפקים וסצנת סיום כל כך בעייתית ולא מספקת, שהיא גורמת לכל הסרט הארוך הזה להרגיש מפוספס לחלוטין. כמעט הייתי ממליץ לכם ללכת לסרט הזה ולצאת כאשר הסרט מחליט לשנות כיוון, אבל בטח לא תקשיבו לי.
(אור סיגולי)

ציפורים מוזרות
Strange Birds

הציפורים אינם הדבר הכי מוזר בסרטה של אליז ז'יראר, גם אם הן מדי פעם צונחת במפתיע מן השמיים במוות אשר נראה לא מוסבר או אפילו כהתאבדות. מוזר יותר האופן שבו העלילה של הסרט נעה מדרמה רומנטית עם נגיעות קומיות לסרט פשע עם מחאה נגד הגרעין ברקע, כל זאת מבלי להשתמש בסצנות מנקרות עיניים או אפילו להראות את האירועים הסוערים ביותר על המסך. הדבר הכי מעניין מן הבחינה הקולנועית הוא האופן בו הבמאית רק רומזת לדרמות בעוד התמונה נותרת רגועה. גם כאשר יש דיאלוג סוער, לפעמים הוא נשמע רק בפסקול בעוד המצלמה רק מתמקדת בפנים של הדמויות אחרי השיחה, או במימד זמן אחר.
מבחינת העלילה, הסרט מתמקד בצעירה בשם מאווי, אשר עוברת לפריז ומשתכנת אצל קרובת משפחה בסידור אשר אינו נוח עבורה. היא מוצאת עבודה שכוללת גם מקום לינה, בעזרה בחנות ספרים אשר דומה כי אין בה לקוחות לעולם. בעל חנות הספרים הוא חובב ספרות ותיק בשם ז'ורז' (השחקן הותיק ז'אן סורל, שמופיע גם ב"יפהפיית היום מ1967 המוצג בפסטיבל), ובין שניים מתפתח באיטיות סוג של רומן ששניהם לא ששים להפוך אותו לפיזי. ברקע נמצא גם העבר של ז'ורז', אותו הוא מסתיר, כמו גם העניין של מאווי במחאה נגד נשק גרעיני והאפשרות כי תמצא אופציה רומנטית קרובה יותר לגילה. כל זאת בסרט באורך של פחות משעה ורבע, בו דומה כי קצב ההתרחשות אינו מהיר.
ז'יראר יוצרת קולנוע המושפע מספרות ומשתמש באופן בולט בקטעי יומן ספרותיים שכותבת הגיבורה, בסרט אשר מזכיר לפרקים את הקולנוע של אריק רוהמר או פיליפ גארל, אם כי באופן פחות מזוקק ועם דמויות אשר דומה כי לא נעשה כל ניסיון להעניק להן אמינות בסיסית. הנופים של פריז והקסם הקיים בסוג כזה של סרטים יהפכו את הסרט לחביב עבור חובבי הקולנוע הצרפתי המעט ישן יותר, להבדיל מן הקומדיות המסחרית הנפוצות בימינו בבתי הקולנוע בארץ. צופים אחרים לא יסבלו, אבל הם כנראה ימצאו את הסרט הזה מוזר יותר מכל ציפור. ואין בכך בהכרח משהו רע, או טוב במיוחד עבורי. היו בסרט רגעים בהם הוקסמתי מן התרגיל היצירתי של הבמאית, בעיקר מן המשחקים שלה ביחסים בין הפסקול לתמונה. רגעים אחרים נראו לי תמוהים ועצם העובדה כי אני מדבר על רגעים באחד מן הסרטים הכי קצרים בתכנית הבינלאומית של הפסטיבל אומרת משהו.
(עופר ליברגל)

שלוש פסגות
Three Peaks

סרטו של הבמאי הגרמני יאן צ'אבייל הוא רוב הזמן דרמה משפחתית אשר מאיימת להפוך לסרט מתח, איום אשר בסופו של דבר מתממש, גם אם לא באופן אשר הקהל צופה. מדובר בדרמה בין שלוש דמויות, זוג המצוי בקשר מזה זמן רב וילדה של האישה, אשר שומר גם על קשר עם אביו הביולוגי, הנוכח בסרט רק דרך שיחות טלפון. לאחר סיקוונס פתיחה בבריכה, שלושת הדמויות יוצאת לבקתה מבודדת בהרי הדולומיטים בצפון איטליה. הדבר יוצר סביבה מבודדת ושורה של פרטים אשר נראים בטוחים, אבל יכולים להפוך למסוכנים עם מערך האמון בין שלושת הדמויות ישבר, או יתגלה כפחות איתן משנדמה.
משלב מוקדם, מה שתופס את מירב המתח הוא הקשר בין הגבר (אלכנסדר פלינג) לבין בנו החורג (אריאן מונטגומרי בן ה-8), קשר אשר יש בו אינטימיות וקרבה כנה מצד הגבר המבוגר, אך גם חשש מצד הילד אשר מודע לכך כי מדובר באיוב של אביו הביולוגי במידה מסיומת. גם האישה (ברניס ביז'ו, האישה שנשמעת טבעית בכל שפה) טורחת להבהיר לפעמים כי לא מדובר בתחליף אב, אך במקרים אחרים מנסה לחזק את הקרבה ביניהם. היא הופכת לתלויה במיוחד כאשר השניים עוסקים בחטיבת עצים, או בטיול של הגברים לפסגות ההרים, כולל לשלוש הפסגות אשר יכולות לייצג אבא, אמא וילד ויכולות לייצג שילוש אחר. הסרט שומר על רמה של מתח ואמינות לאורך השעה הראשונה שלו בטרם הוא משנה כיוון לשעה האחרונה. אז מימד המתח גובר, לצד הגברת חשד הדדי בין הדמויות, כמו גם עלייה ביופי החזותי של תיעוד פסגות ההרים והנוף הסובב אותן, הנע בין רוגע קיצי לשלג וערפל.
(עופר ליברגל)

מחווה לדיויד לינץ'

במהלך הפסטיבל יוקרנו ארבעה סרטים של דיויד לינץ', שיכולים למלא במעט את החלל שנותר למי שצפו ב"טווין פיקס: השיבה" (או פשוט "טווין פיקס עונה 3") שהסתיימה החודש. זו הזדמנות לשוב ולבקר על מסך גדול כמה יצירות שלו בתזמון טוב, עכשיו כשברור יותר מתמיד שיש חוט מקשר מבחינת התמות, העיצוב ואפילו הנרטיב, בין יצירותיו השונות של לינץ'. למי שכבר מכיר את התכנים זו תהיה צפייה חוזרת שיכולה לאפשר לראות את הסרטים באור חדש, כולל "טווין פיקס: החתיכות החסרות" – מגוון סצנות שנשארו על רצפת חדר העריכה בסרט המקורי, ומרחיבות עוד את הדמות של לורה פאלמר בימים שלפני הירצחה. למי שלא מכיר זו הזדמנות לצפות גם בסרט הראשון של לינץ' באורך מלא, "ראש מחק", וגם ב"כביש אבוד" שמביא איתו את העיסוק בכפילים, בתשוקה, באלימות ובשבירת הציפיות של הצופים.

"ראש מחק" – Eraserhead
סרטו הראשון של לינץ' באורך מלא הוא חוויה מטלטלת בשחור-לבן. ג'ק נאנס, מי שהפך לאחד השחקנים הקבועים של לינץ' בהמשך, מגלם את הנרי, האדם והפריזורה, שמוצא את עצמו הורה, כמעט יחיד, לתינוק משונה ביותר. אפשר להמשיך ולתאר את העלילה, אבל לדעתי בחלק ניכר מסרטיו של לינץ' הנרטיב הוא לא הדבר היחיד שפועל על הצופים. הנושא עובר אלינו דווקא דרך שבירה של מוסכמות על סטורי-טלינג, בשילוב משחקים עם סאונד, תאורה ומשחק שמעבירים תחושות מסוימות. גם במקרה הזה הכל נתון לפרשנות אישית כמובן, אבל אפשר לומר שיש כאן עיסוק בפחד מהורות, כאשר הפוקוס הוא על האבא. בנוסף, תקבלו כאן הצצה לשפה הקולנועית של לינץ' (רצפת זיגזג שחורה-לבנה, למשל, שילוב של מופעי שירה שהופכים את המונח "ספקטקל" למשהו אחר לגמרי) שאפשר לחזור ולראות ביצירות הבאות שלו.

"טווין פיקס: אש הולכת איתי" – Twin Peaks: Fire Walk with Me
יש סקירה מלאה על הסרט שפרסמנו עם שובה של ״טווין פיקס״ לחיינו השנה. בקצרה אפשר לומר שמדובר בסוג של פריקוול שיצא אחרי שהסדרה המקורית הסתיימה, ובזמנו התקבל באופן שלילי למדי. כיום הוא זוכה לעדנה מחודשת, כשהוא מספק הרחבה של היקום הנרטיבי של ״טווין פיקס״ גם ביחס לסדרה המקורית, וגם כסוג של בסיס שהרבה מהמתרחש בסדרה החדשה נשען עליו. בנוסף, בגלל שמדובר בימים האחרונים בחייה של דמות שאנחנו כצופים יודעים איזה סוף עגום מצפה לה, הצפייה בו מספקת הנאה אירונית מרירה. אפשר גם לקרוא את הסרט הזה כייצוג אמין של התמודדות עם תקיפה מינית וגילוי עריות. בראייה כזו, הסצנות המסויטות בו ניתנות לפירוש כמטאפורות שמי שחיה בגיהינום יוצרת כדי להגן על עצמה ממציאות בלתי נתפסת.
הפסטיבל מציע השנה אפשרות לצפות גם ב"טווין פיקס: הסצנות החסרות" – כשעה וחצי נוספות של קטעים שירדו בעריכה מהסרט המקורי, נערכו מחדש על ידי לינץ' ב-2014 ומציעים עוד הרחבה וזמן איכות בעיירה השלווה לכאורה.

״טווין פיקס: הסצנות החסרות״ – Twin Peaks: The Missing Pieces
השאלה האם מדובר בהמלצה או באזהרה תלויה בתשובה לשאלה עד כמה אתם חובבים ומכורים ל"טווין פיקס" בפרט וללינץ' בכלל. אם אתם משתוקקים לעוד הצצה לפשעים הרחבים יותר שקשורים בה – ובביקור חוזר באווירה ובמוטיבים שאפיינו את הסדרה החדשה – יכול להיות שתקבלו ערך מוסף מצפייה על מסך גדול בקטעים הנ"ל. אני כותבת "קטעים" כי מדובר באמת בסצנות שנשארו במקור על רצפת חדר העריכה או שהוכנסו בגרסאות קצרות יותר לסרט "טווין פיקס: אש הולכת איתי". הן המתינו בסבלנות עד 2014, אז סיים לינץ' לערוך אותן לכדי יחידה אחת.
הקולאז' הקולנועי מספק עוד קצת מהדמות שמגלם דיוויד בואי, נגיעה מהרגשות הגועשים של נורמה ואד, כמה רגעים של לורה עם אמא שלה שחסרים בסרט המקורי ועוד אי אלו ביקורים בבקתה השחורה ושאלות על חלומות מול מציאות ועבר מול עתיד. אבל ראו הוזהרתם – לא מדובר ביצירה שלמה. מעבר לעובדה שאין כאן בנייה לכדי נרטיב אחד, מדובר בשעה וחצי של נגיסות מקוטעות שהודבקו יחד, כחלקים שלא מתלכדים לכדי שלם. התחושה היא של צפייה בקטעי בונוס ולא בסרט העומד בפני עצמו, ויש ביניהם גם כמה קטעים שאפשר להתווכח על הצורך בהוצאתם לאור. לכן, מדובר בסרט שיכול לבוא כהשלמה לאש הולכת איתי או לסדרה, ולא מיועד לצפייה לבד.

"כביש אבוד" – Lost Highway
הסרט הזה בן 20 השנה, והוא עדיין מצמרר. על פניו מדובר בסיפור שהולך ומשתבש – נגן ג'אז (ביל פולמן) מרגיש זר בביתו שלו כאשר הוא ככל הנראה חושד באשתו (פטרישיה ארקט) שהיא לא אוהבת אותו יותר ואולי גם בוגדת בו. במקביל הזוג מקבל קלטות וידאו לפתח הבית שהצילומים שעליהן הולכים והופכים לפולשניים ומאיימים יותר. מכאן העניינים מתחילים להישבר, גם ברמת הסיפור הקולנועי הקונבנציונלי, גם ברמת התהייה של הגיבור לגבי מה אמיתי ומה לא, כולל היבלעות בתוך מסדרונות אפלים בבית פנימה שמהווים מעין ירידה לתהומות השגעון עצמו. הסרט ממשיך והופך להיות סרט אחר – עם דמויות אחרות לגמרי שהן סוג של הקצנה של מותחני נואר, כשכפילויות, סקס ורצח משמשים בערבוביה כדי לתאר לנו מצב של אובדן שליטה וגבריות מתפוררת.
זו רק דרך אחת לתאר את מה שקורה ב"כביש אבוד", אותו משווים תמיד ובצדק ל"מלהולנד דרייב", כאשר הוא נחשב לסוג של טרילוגיה של כפילויות ותעתועי מציאות מול חלום, זמן ונרטיב לצידו ולצד "אינלנד אמפייר". הסרט בהחלט מעורר מחשבה ועומד בפני עצמו. עם זאת, מי שראו עכשיו את הסדרה החדשה של "טווין פיקס" יכולים לזהות את המוטיבים שצוינו שמופיעים כבר כאן, ולראות בו ערך מוסף  כחלק מהתמונה הגדולה שלינץ' מצייר לנו בעקביות במשך כמה עשורים.
(לירון סיני)

ועוד קצת קלאסיקות

״הבוגר״ – The Graduate

בתור אחד מן הסרטים שזכורים כמייצג הקולנועי הכי אותנטי של דור הצעירים של שנות הששים בקולנוע האמריקאי, לפחות בזמן אמת, "הבוגר" מתגלה כיצירה מלנכולית בהרבה בחלוף השנים: זה לא דיוקן של דור מהפכני אשר מגלה את המיניות ומורד בצביעות של הדור הקודם, זה דור אבוד שלא יודע מה לעשות את עצמו, בייחוד אחרי שהוא שובר את כל המסכמות המקובלות; סרט אשר חושף את הצביעות האמריקאית ביחס למין ויצר מול המהוגנות הבדויה של הרמוניה משפחתית ועבודה אחרי רכישת השכלה, אבל גם מראה עד כמה גם אין אלטרנטיבה אמתית. חוץ מזה, זה סרט מאוד מצחיק, בעיקר כאשר הוא עוסק בפיתוי ומיניות. הוא גם תצוגת תכלית של קולנוע מודרני, עם עריכה אשר משתמשת היטב בתנועה הנמשכת מפריים לפריים, ליהוק "לא מתאים" של דסטין הופמן ואן בנקרופט במה שהפך לתפקיד מגדיר קריירה, מוזיקה נוסטלגית של סיימון וגרפונקל וצילום שמשתמש בזום באופן שלא יכול לעבוד בימינו, אבל נראה מושלם בסרט זה. מייק ניקולס יצר קלאסיקה של קולנוע אמריקאי אשר הפכה לסרט שחובבי קולנוע חייבים להכיר, שזה די הרבה עבור סרט על אדם צעיר אשר מנהל רומן עם חברה נשואה של הוריו, ואז מאתגר אף יותר את מה שמקובל בחברה. סצנת הפיתוי סמוך לפתיחה היא אחת מן המצוטטות ביותר הן מבחינה חזותית והן בטקסט, אבל השוט המסיים מתעלה עליה. יש עוד הרבה מה לגלות באמצע, בסצנות שאתם לא מכירים רק דרך הפארודיות הרבות.

״יפהפיית היום״ – Belle de Jour

את הסרט הקלאסי הזה ביים לואיס בוניואל, ועליו גם כתבתי בעבר לבלוג, אבל ניתן במידה רבה לראות בו גם חלק מן המחווה לדיויד לינץ'. לפחות בכל הנוגע לנרטיב קולנועי אשר בסופו של דבר לא ניתן להבין בדרך חד משמעית, שזירה של חלום, תיאוריה פסיכואנליטית וחווית ה"מציאות" ביחד באופן סקסי ומכשף. אם כי בוניואל קיצוני יותר מלינץ' בדחף שלו לנפץ כל מוסכמה חברתית וכל הפרדה בין ניגודים כפי שהקהל תופס אותה. הסרט לא מסתפק בערער על החיבור בין מין ואהבה (מבלי לבטל אותו) או נאמנות ונישואין – הוא מערער את הניגוד בין שקר לאמת, בין סבל להנאה, בין משיכה לרתיעה, בין הפשוט והמובן לבין מופשט. עצם העלילה, על אישה אשר בוחרת לעסוק בזנות למרות רווחה כלכלית היא פרובוקטיבית היום כפי שהייתה בזמן אמת, אך בוניואל לא באמת מנסה לעסוק בזנות, או אפילו במיניות, אלא ברתיעה של הקהל ממגע עם הנושא. מה לרוב מוסתר ולילי עובר בסרט ליום ולאור. כמו בסרטים הגדולים ביותר של בוניואל, הארס והציניות משולבים בהומור ואהבה לדמויות.

״לה סטרדה״ – La Strada

במהלך סרטו של וודי אלן "הרומן שלי עם אנני", הגיבור תקוע בתור מאחורי בן אדם אשר לא מעריך את פדריקו פליני, בלשון המעטה. אבל גם אדם זה אומר, "כמובן, לה סטרדה הוא סרט גדול" ומכוון לכך כי זהו הסרט של פליני שגם מקטרגי הבמאי עשויים לאהוב. בניגוד לסרטים אחרים של הבמאי, העלילה מהודקת יותר ורוב הזמן לינארית, גם אם פשוטה – אין כאן קטעים גרוטסקיים מדי או דימויי חלום, רק סיפור פשוט על אמן קרקס מאצ'ואיסטי והעוזרת/שפחה שהוא שוכר/קונה בכוח, על מנת שתחליף את אחותה. זה נראה כמו קשר בין קוף-אנושי לאישה אשר אינה העיפרון הכי מחודד בקלמר, אבל דרך שתי דמויות קיצון אלו פליני יוצר סרט מסע של התוודעות פנימית, בה בסופו של דבר העדינות של הדמות הנשית מצליחה לחדור מבעד לשריון של דמות שמסוגלת לשבור שרשרות ברזל, אם כי לא בטוח שבזמן. לכך יש להוסיף משחק מופלא של אנתוני קווין בתור גבר שלא מבין שיש בחיים יותר מקשיחות, ובעיקר של ג'ולייטה מסינה בתפקידה הטוב ביותר (ויש תחרות) בתור סוג של גרסה נשית של צ'רלי צ'פלין, עם מעט חשיבות עצמית והרבה הקרבה. מה שמתקבל סרט שיכול להיקרא כמשל על הניצול של הנשיות התומכת בידי גבר הרסני, או פשוט יכול להיחוות כאחד מן הסרטים הכי טובים של פליני, עבור מעריצים וסקפטיים כאחד.
(עופר ליברגל)