למה מי מת: הגלגול הנוכחי של מושג הספוילר

בחודש שעבר קרו לי שלושה מקרים בזה אחר זה, שגרמו לי לחשוב מחדש על מהות ותפקיד הספוילר בשיח התרבותי. אני חלילה לא עומד לערער על הקביעות או לעשות דווקא ולספיילר ללא אזהרה, ולכן בהמשך אדון בחשיבותם של ספוילרים וההכרזה עליהם. למעשה, הם עד כדי כך חשובים שחלקנו מרגישים צורך לציין כשטקסט מסויים הוא נטול ספוילרים, כהרגעה עבור הקוראים. אבל לפני כן אנסה להבהיר לאן אני חותר כאן, משום שהגדרת מהו ספוילר עשויה להשתנות מצופה לצופה, או מאדם לאדם במקרה ויש להם תפקידים שונים בשיח הקולנועי. למשל מבקרים לעומת אנשי שיווק ויחסי ציבור.

כולם ודאי יסכימו שחשיפת האופן בו סרט מסתיים היא ספוילר חמור, אפילו אם מדובר בקומדיה רומנטית שכולנו יודעים ויודעות לאן היא הולכת (למרות שגם זה ייבחן בהמשך הטקסט). אבל עד איפה בעלילה מותר לגלות? מה נחשב מידע שיכול לסייע לקהל להחליט האם הסיפור מעניין ושווה את זמנו, ומה יקלקל או יפגום בחוויית הצפייה עצמה? האם דעה מוקדמת של אחרים יכולה להיחשב כספוילר? מה לגבי סוגים חדשניים יותר של ספוילרים, כמו למשל חשיפת הופעת אורח מפתיע של שחקן זה או אחר שבכוונה נשמרה בסוד (ע״ע ״רעם טרופי״ כדוגמה מפורסמת מתקופתנו)? והכי חשוב – מי מחליט בסופו של דבר האם מותר או אסור לחשוף פרט מסויים על סרט זה או אחר? על השאלות האלה אנסה לענות בהמשך, אבל אספיילר מראש – אין לי תשובות מחץ.

הספוילר, מונח שעוברת מאנגלית וכנראה איתנו כדי להישאר (בואו נגיד ש״קלקלן״ לא ממש תפס), נכנס חזק לשיח התרבותי בעידן האינטרנט למרות שהוא ישן ממנו בהרבה. כלומר, הרגישות של יוצרים, מעריצים או קמפיינים שיווקיים לגבי חשיפת הסיום או פרטי עלילה מפתיעים תמיד הייתה קיימת (הכניסו כאן סיפור כזה או אחר על אלפרד הי׳צקוק, אשף המתח והשיווק כאחד), אבל בהחלט גברה לאחרונה. גם טרוליזם הנוגע לספוילרים מכוונים קיים עוד לפני המצאת הרשת (למשל מאמר שפורסם בתחילת שנות ה-70 ב״נשיונל למפון״ הסאטירי שטבע למעשה את המושג). ישנה גם התיאוריה הגורסת כי ספוילרים לא באמת הורסים אלא רק מעשירים את החוויה, אבל כיוון שהמהות של התנגדות לספוילרים היא ״אל תחליטו בשבילי״ היא לא תקפה לדיון בעיניי. לכן, צריך קודם כל להחליט מי קובע מהו ספוילר, כלומר היכן עובר הגבול בעלילה שאחריו אסור לגלות לאחרים.

כמבקר, אני נוטה ליישר קו עם היח״צ ועם תקצירים לגבי מה מותר ומה אסור לגלות לגבי הסרט, או אפילו מחמיר יותר מהם במקרים בהם אני חש שנחשף יותר מדי. מצד שני, רוב הטריילרים שראיתי לאחרונה נדמים ככאלה שמצמצמים את הסרט כולו משעתיים וחצי (היי, זה האורך המקובל עכשיו) לשתי דקות וחצי, כלומר ממש מריצים אותו מהתחלה ועד הסוף. אבל להם מותר, לא? הם הרי אנשי השיווק של הסרט ולא יעשו שום דבר כדי להזיק לו, או לפגוע במכירות ולמנוע מקהל פוטנציאלי להגיע. או בניסוח אחר, הם האחראים לא רק על משיכת הקהל אלא גם על יצירת מערך הציפיות, וכאן אנחנו כבר נכנסים לטריטוריה של פרשנות ליצירה.

הרי הסיבה שרובנו כה רגישים לספוילרים, היא מערכת היחסים החמקמקה בין הציפיות שנבנות בראשנו לבין המפגש עם הסרט עצמו. זאת לא תהיה הגזמה מוחלטת בעיניי לקבוע שרוב האכזבות של קהל מסרט היא לאו דווקא איכותו האובייקטיבית (עד כמה שניתן להעריך) אלא העובדה שלא עמד בציפיות הסובייקטיביות. מי שאמורים לייצר ואז לווסת באזז הם הקדימונים, הפוסטרים ושאר אמצעי השיווק של הסרט. אלא שבשלב מסויים השליטה מתערערת והסרט הופך לנחלת הכלל – מבקרים, צופים, בעידן הרשתות החברתיות זה היינו הך. כלומר, מלבד הבדל אחד, לפחות בעיניי: אחריות. למבקר אמורה להיות איזושהי מידת אחריות כלפי הסרט, הקהל, השיח ואמנות הקולנוע. לצאת מהקרנת עיתונאים ומיד לצייץ/לפסבק לא סתם דעה נחרצת אלא ממש הכוונה הקשורה לציפיות (או סתם לכתוב ״וואו, מי ידע שיהיה רובוט ענק בדרמה תקופתית?״), זו לא רק השווצה ריקה בכך שצפו בסרט לפני כולם, אלא ממש דושבגיות לשמה.

מתוך ״געגוע״ של שבי גביזון

במקרים אחרים, בעיניי האחריות של מבקר או מבקרת הקולנוע היא דווקא לחשוף שיווק מטעה או פשוט שקרי לגבי סרט זה או אחר. בישראל יש כמה שרגישים ורגישות לעניין זה במיוחד ואני תמיד מצדיע להם ולהן על כך, במיוחד בהתחשב בקשרי העבודה המסובכים מעצם טיבם של עיתונות ויחצנות. מה שמוביל אותי למקרה הראשון שהביא אותי לכתוב את הפוסט הזה, שנוגע לסרט שהוצג לראשונה בפני קהל בפסטיבל ירושלים האחרון – ״געגוע״ של שבי גביזון. הסרט יעלה לאקרנים בחודש הבא, אחרי שזכה למספר הגבוה ביותר של מועמדויות לפרס אופיר במשותף עם ״פוקסטרוט״, ועד שיעלה לא תשמעו ממני עוד מילה על העלילה שלו. בעיקר כי אני ומערך היח״צ לא מסכימים לגבי מה נחשב או לא נחשב ספוילר באופן מהותי – הסצנה הראשונה.

״געגוע״ הוא סרט שמטיל שתי פצצות אטום על הדמות הראשית והקהל כאחד מיד בסצנת הפתיחה, ועושה זאת באופן הרבה יותר מוסרי ושקול מן האסוציאציה שניסיתי לעורר. בתקצירים שמצאתי, רק אחת מן הפצצות המוטלות זוכה ליחס, והשנייה מוגדרת כ״משהו שיטלטל את חייו של הגיבור״, בזמן שלדעתי גם הראשונה כבר עושה זאת. לנסות לכתוב ביקורת קולנוע על הסרט מבלי לדון בטלטלה השנייה יהיה כמו להגיע לחדר מיון אבל לא לגלות לאחות בקבלה ממה אתה סובל או למה באת. בעיניי, להסתיר את המהות האמיתית של הסרט מן הקהל יהווה פגיעה ביצירה מורכבת ועמוסה רגשית, שמגיעה לה דיון בכל האספקטים שמהם היא מולחמת. אני ממש לא מתכוון לעשות את זה, סליחה מראש, וכמובן שלא ממניעים דווקאיסטים. לראייה, אציין בבוא הזמן מתי בטקסט שלי יהיה ספוילר בעיני היח״צ, ומי שלא מעוניין או מעוניינת, יוכלו להימנע מהחלק מעורר המחלוקת.

מן העבר השני, תרתי משמע, בחודש שעבר עלו לאקרנים שני סרטים שהסופים שלהם דווקא כן היו חלק ממערך השיווק, שלא לומר קו ההגנה במקרה של אחד מהם. כוונתי היא לא לחשיפת סצנות השיא או הסיום של הסרטים, אלא העובדה שהם מבוססים על אותו סוג של אירוע אמיתי שכולנו יודעים איך הוא נגמר אפילו מבלי לראות את הסרט, אלא רק לשמוע עליו. שני הסרטים המדוברים הם ״ואז היא הגיעה״ של רועי פלורנטין, על פי תסריט של שי להב, ו״חולי אהבה״ של מייקל שואוולטר, שכתבו במשותף קומיל נאנג׳יאני ואמילי וי. גורדון. באופן קוסמי ממש, שני הסרטים שמספרים על זוגיות מתהווה ועתירת מכשולים, מסתיימים באותו אופן המערב פנימה את המציאות. במקרה של ״חולי אהבה״ עצם הידיעה מי הם התסריטאים הוא סוג של ספוילר, קצת כמו לבוא לפרימיירה של סרט תיעודי על הריון ולפגוש לפני ההקרנה באולם את מושא התיעוד אוחזת תינוק. כלומר, לפעמים החיים האמיתיים הם ספוילר ליצירה קולנועית.

שני הסרטים, האחד ישראלי והשני אמריקאי, חולקים קווי דמיון נוספים ולכן העיתוי של הגעת שניהם לקולנוע מדהים למדי – אבל השוני ביניהם מבחינת שיווק הוא מהותי. ב״חולי אהבה״ בחרו להסיט את תשומת הלב מן הטוויסט האמיתי בסרט, שמגיע אחרי המערכה הראשונה ולא נידון כלל בתקציר ולכן גם ברוב הביקורות שהסתפקו ב״ואז הסרט הופך למשהו אחר״. יש להניח שזו אותה הסיבה שבה מוסתר מן הקהל חלק נכבד ממה שמרכיב את ״געגוע״, כלומר טיפול קומי בנושא שאינו כזה, אבל במקרה הזה נדמה לי שאי הידיעה מה עומד לקרות במערכה השנייה של ״חולי אהבה״ שירת נאמנה את הצפייה. העובדה שהסרט מבוסס על חייו של הכוכב שלו, לעומת זאת, ממש לא הזיזה לי לכאן או לכאן, אבל אולי גם פה זה אינדבידואלי. זאת משום שבעיניי, כל מה שלא חלק מהסרט הוא, ובכן, לא חלק מהסרט (תמיד מוזר לי כשאני צריך להסביר את זה).

במקרה של ״חולי אהבה״ זו בעיה מינורית, מה גם שלא השתגעתי עליו יותר מדי וייתכן שעקב חוסר היכרות מוקדמת עם היוצרים. אבל זה אקוטי במקרה של ״ואז היא הגיעה״, שנותר שבלוני וצפוי לכל אורכו, בעוד מערך השיווק ממש התחבא מאחורי הסיסמה ״אבל זה מבוסס על סיפורו של התסריטאי״. זה קרה בתגובה לטענות של הקהל בפאנל בו נכחתי בפסטיבל קולנוע דרום, על כך שהסרט שוביניסטי ופוגעני בשימוש שלו בהומור עדתי. כאילו שאם מישהו הוא, לשם דוגמה, מסוג האנשים שחונים על פני שני מקומות חניה לפחות, זה נותן רשות לגיבור היצירה הקולנועית שלו לעשות זאת מבלי שתימתח על כך ביקורת. ההתגוננות הזו מצד אנשי הסרט משולה לזעקת ״ספוילר!״ משום שהיא מפקיעה מידיהם את היכולת לשלוט בתדמית שמתחילה להיווצר סביב יצירה כשהיא פוגשת קהל.

הבאתי כאן לפחות שלוש דוגמאות לכך שהספוילר הפך לעוד כלי באופן שבו מערך השיווק של סרטים מבקש ליצור או לכוון ציפיות אצל הקהל הפוטנציאלי. קדושת הספוילר, שכבר נתקבעה בתודעה (כמו גם ״אבל ככה זה היה במציאות״ שמתחילה לצבור מימד של אמת מוחלטת ומוציאה אותי מדעתי) הופכת באחרונה את הדיון על קולנוע לא רק לחדגוני אלא גם לעקר מכל עניין עבורי. כאמור, אין לי פתרונות חוץ מהעלאת הבעייתיות, או שמא את האבולוציה של הספוילר, אל פני השטח. אולי בזמן שאני מתרגל לגלגול החדש הזה, שווה להיזכר בשלב הקודם שנועד להגן גם על האינטרסים של הצופים יחד עם של הסרטים.

מתוך ״ואז היא הגיעה״ של רועי פלורנטין