״טירת הזכוכית״, סקירה

אחד מן האתגרים הקשים ביותר לאמן הוא המשך עשייה לאחר שיצירה שלו זוכה להערכה גדולה מן הצפוי. סרטו הארוך השני של דסטין דניאל קרטון, ״בית זמני״ (שהוקרן בארץ גם בשם ״טווח קצר 12״, שם הקרוב יותר למקור ״Short Term 12״) היה פיתוח לסרט קצר שיצר, דרמה בלי שחקנים מאוד ידועים אשר התרחשה במרכז לנוער בסיכון, תוך התמקדות בחייה של מדריכה במקום. הסרט הפך לאחת מן הדרמות הכי מוערכת ביקורתית של הקולנוע האמריקאי בשנים האחרונות, הפך את השחקנית הראשית ברי לארסון משחקנית מוערכת אך לא מוכרת לכוכבת ולסוג של תו איכות, וגם יצר ציפיות מן הסרט הבא של קרטון. הציפייה במקרים כאלו היא תמיד שהסרט הבא יהיה גדול יותר ושאפתני יותר, לא רק בתקציב.

אמנם גם סרטו החדש של הבמאי, ״טירת הזכוכית״ (The Glass Castle) עדיין יכול להיות מוגדר כעצמאי, אבל זהו סרט אשר כיוון מראש לפרסי האוסקר, כולל ליהוק של כוכבי קולנוע מוכרים הרבה יותר (וביניהם לארסון, הפעם על תקן זוכת האוסקר של "חדר"). יש בו גם הרבה יותר דרמה, כולל מערכת מורכבת של קפיצות בזמנים על מנת להעביר סיפור שהתרחש במציאות, אבל נועד גם לומר משהו גדול יותר על החברה באופן אשר תוקף הן את החיים הבורגניים והן את האלטרנטיבה של ההתנתקות מחוקים ומן המערכת. זהו גם סרט על נוער בסיכון, בדומה לסרט הקודם של קרטון, ובסיסו הוא דרמה משפחתית מורכבת, הבסיס ממנו כל הרבדים האחרים יתפתחו. זה אכן מאוד שאפתני, אבל קרטון הראה בסרטו הקודם רגישות ועידון אשר יצרו תחושה שהוא מתאים לפרויקט מסוג זה.

אפשר גם להתייחס לכל הפרויקט מנקודת מבט אחרת. מזה שנים רבות, העיתונאית והסופרת ג'נט וולס מנסה לעבד את ספרה האוטוביוגרפי אודות משפחתה לסרט. וולס גדלה עם אחיה ושתי אחיותיה לזוג הורים שהיו סוג של היפים שניסו לחיות מחוץ לסדר החברתי האמריקאי, לחנך את הילדים בעצמם על מנת שלא יתפשרו על קיום בורגני ויחיו בצורה פרועה וקשורה לרגשות. גם אם לאב המשפחה היה לא מעט ידע מדעי, והאם הייתה אמנית. כאשר הילדים גדלו, כמעט כולם בחרו לחיות קיום אשר מנוגד באופן קיצוני לתורת חייהם של ההורים, מה שהוביל לעימות עבור הסופרת/גיבורה. אחרי לא מעט שכתובים ודחיות, היא מצאה את קרטון שנראה כמו במאי אשר יתאים היטב לסיפור של משפחתה והוא ניגש לעבד את ספרה לתסריט, יחד עם אנדרו לנהאם, שעבד עימו גם על התסריט לסרט ״הבקתה״ (The Shack) שיצא יותר מוקדם השנה ובו לא צפיתי (הוא לא בויים בידי קרטון או לנהאם). פרט טריוויה מקרי: בארץ, כל אחד מן הסרטים שכתבו קרטון את לנהאם יצא במקביל לסרט עם השם "לוגאן" בכותרת.

סוג החינוך שמעניקים ההורים לילדים ב״טירת הזכוכית״ מזכיר מעט את זה שהעניק האב לילדיו בסרט ״קפטן פנטסטיק״ של מאט רוס. אם כי כנראה עקב האירועים האמיתיים, המנגנון הערכי שעומד בבסיס תפיסת העולם של אב המשפחה (שהוא ההורה הדומיננטי) הרבה פחות מגובש ועשיר בסרט הנוכחי ואורח החיים של הילדים יכול להיות מוגדר יותר טוב כילדות של עוני ונדודים, לעומת ניתוק מלא מן החברה. גם אם העוני זה לא מנותק לגמרי מתפיסת עולם מגובשת של ההורים, אשר בכנות מוצאים לא מעט פגמים בעושר ובעיקר בפשרה הכרוכה בהליכה בתלם ובעבודה קבועה, אפילו שהאב מוצא את עצמו שכיר ומפוטר במהלך הסרט.

אב המשפחה קרוי רקס והוא מגולם בידי וודי הרלסון, שחקן נהדר שהאקצנטריות שלו לכאורה מהווה התאמה מושלמת לסוג כזה של דמויות. אולם, המראה של הרלסון בסרט זה הוא כל כך ביזארי, בגלל הצלחה חלקית (אם בכלל) של מחלקת האיפור להקנות לו סגנון אשר קרוב לדמות האמיתית אותה הוא מגלם. החל מן המראה הזה, משהו בדמות לא ממש עובר והיא נראית לא אותנטית, כמו עוד דמות משנה סגנונית בגילומו של הרלסון. רק שהפעם הדמות אמורה לסחוב סרט שלם ולהתמודד לא רק עם ניתוק מהילדים, אלא גם עם אלכוהוליזם וטראומות לא פתורות מילדותו, אשר טבען נחשף בשלב מתקדם יחסית בסרט. למרות הכישרון של השחקן, הדמות הזו לא מצליחה להיות שלמה מספיק, מה שגורם לכך שהסרט אינו סוחף, בכל הקשור להזדהות או הסלידה מדמות של רקס, שהיא סוג של גיבור ונבל בו בזמנית ברמת הכוונות של הסרט.

אם המשפחה היא אמנית אשר לכאורה תומכת בבעלה ומממשת את עצמה, אך בפועל היא אישה כנועה. מגלמת אותה נעמי ווטס וגם במקרה שלה יש משהו חורק, למרות היכולת המוכחת של השחקנית. מבט בדמות האמיתית אשר ווטס מגלמת בסרט על רקע הקרדיטים מספק לכך הסבר חלקי: ווטס מנסה לחקות בסרט את האישה אותה פגשה, דבר אשר בה על חשבון בנייה של דמות. לעתים גם נדמה כי היא מחקה התנהגות של אישה בת 80, גם כאשר היא אמורה לגלם את דמות האם בשנות השלושים לחייה.

אם יש ל״טירת הזכוכית״ יתרון על פני ״קפטן פנטסטיק״, הוא שבגלל הקרבה היחסית לעולם החיצוני הילדים מבינים מהר מאוד כי עליהם למרוד בהורים שלהם, לפחות ברמה מסוימת. התחושה היא שיש בכך משהו יותר אמין, גם אם לא תמיד המרד הזה מועבר בצורה המעיינת ביותר, או אפילו מועבר בכלל מעבר לדיווח עליו. ג'נט (הדמות) אינה האחות הבכורה אך היא האחות המדרנית ביותר, בכל השלבים. ג'נט מגולמת בידי שלוש שחקניות שונות שגם אם הליהוק שלהן לא דומה פיזית לדמויות ההורים, הן כן מעבירות תחושה כי מדובר באותה דמות. בתור ילדה ג'נט מגולמת בצורה סבירה בידי צ'נדלר הד ואלה אנדרסון, וכאמור בתור בוגרת מגלמת אותה ברי לארסון, אשר שבה לשתף פעולה עם הבמאי אשר העניק לה קפיצת מדרגה משמעותית. לארסון נהדרת גם בסרט הזה והיא לחלוטין משדרגת מספר סצנות. אך למרות המשחק שלה, קו העלילה של ג'נט בתור בוגרת כולל גם את אחת מן הבעיות המהותיות ביותר בסרט.

הסרט מציג את ג'נט כעיתונאית רכילות מצליחה בסוף שנות השמונים, אשר מעבר להצלחה המקצועית גם הצליחה להיות משודכת לאיש עסקים מצליח (מקס גרינפלד). קו עלילה זה מהותי לסרט שכן הוא בא להראות כי גם החיים אשר ההורים שלה מתנגדים אליהם בצורה גלויה אינם שיא העונג עבור הגיבורה, אשר בכל זאת דבק בה משהו מן המורשת המשפחתית. הבעיה היא, שחלקים אלו בסרט נראים כמו קלישאה של סרטים על זוגיות בורגניות נטולת יצר, או לפחות כשחזור של משהו שראינו ביותר מדי סרטים אחרים. גם אם הסצנות בהן ג'נט המבוגרת פוגשת את הוריה עובדות, משהו בתיאור שגרת החיים שלה מרגיש עייף בביצוע.

אולם הבעיה הגדולה ביותר של הסרט היא הרצון לעבד חלקים גדולים מן הספר ומן החיים האמיתיים של הדמויות. כתוצאה מכך, מהלכים רבים בעלילה נותרים ללא הסבר מספק, וסצנות רבות מרגישות קצרות מדי או לא רלוונטיות למהליכי העלילה אשר כן מפותחים היטב. וכאשר סרט מוותר על הסבר מפורט ובנייה הדרגתית של שינויים על מנת שלא יהיה ארוך מדי בדקות, התוצאה היא סרט שמרגיש ארוך בהרבה ממה שהוא בפועל. או במילים אחרות, סרט שלא ממש עובד כמכלול.

המילים "לא עובד כמכלול" הן בסופו של דבר הסיכום של הסרט הזה, שכן מכיל לא מעט מן הדברים אשר הפכו את קרטון לבמאי מבטיח. יש בסרט לא מעט סצנות טובות וכמה סצנות מצויינות – למשל סצנה בבריכה הציבורית בה רקס עובר בכמה דקות מהורה תומך ומלמד להורה שיש להרחיק אותו מילדיו, ומשם לאיש הנלחם למען זכויות מיעוטים בדרך למפלה בכבודו שתסכן את המשך דרכה של משפחתו במקום בו הם חיים. זה נשמע עמוס מדי, אבל בסצנה הקצרה הזו הדבר עובד היטב הודות למשחק של הרלסון ולשימוש של הבמאי בעריכה המשנה נקודת מבט.

סצנה טובה אחרת מתרחשת בנעוריה של ג'נט, ובה אביה בו בזמן מנצל אותה ובוחן האם היא באמת יכולה להיות מבוגרת עצמאית, בצורה ששוב יש בה לא מעט הפקרות פושעת אבל גם סוג של התעלות לא שגרתית של הגיבורה. בנוסף, אהבתי גם את ההופעה של רובין ברלט בתור אמו של רקס, אשר לא ראתה את נכדיה שנים ארוכות לאחר לידתם וכאשר אנו חוזים בה "מטפלת" בהם מבינים למה.

אבל בסופו של דבר, פרגמנטים טובים לא בהכרח עושים סרט טוב, בעיקר לא כאשר סצנות אחרות בעלות פוטנציאל דרמטי נפיץ לא מצליחות להתממש היטב. לפעמים הרצון לעשות סרט שאפתני יותר מתגלה כאתגר גדול מדי, לפחות בשלב הנוכחי בקריירה של דסטין דניאל קרטון, אבל אני בהחלט מצפה ממנו לדברים משובחים בעתיד.