פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 8: "המרד על הבאונטי" (1935)

הזוכה השמיני בפרס הסרט הטוב ביותר הוא "המרד על הבאונטי" (Mutiny of the Bounty) המבוסס על מקרה שהתרחש באמת על ספינת משא בריטית, ומכיוון שלסיפור המפורסם משנת 1879 כבר נעשתה גרסה קולנועית שנתיים לפני כן, "המרד על הבאונטי" הוא בעצם יכול להיחשב כרימייק הראשון שזכה בפרס הגדול, והשני והאחרון שזכה אך ורק בקטגורית הסרט הטוב ביותר בלי גיבוי מקטגוריות נוספות (אחרי "גראנד הוטל").
את הסרט ביים פרנק לויד, ואם אתם עוקבים באדיקות אחרי הפרויקט, וודאי שמו מצלצל לכם מוכר. שנתיים לפני "המרד על הבאונטי", סרט אחר של לויד זכה בפרס הגדול, "תהלוכה". ב-1933 לויד גם לקח לעצמו את אוסקר הבימוי, אבל ב-1935 הפסיד אותו למכונת האוסקרים העתידית ג'ון פורד ("המודיע").
הקשר האוסקרי לא נגמר עם לויד (שהיה אז נשיא האקדמיה). שני השחקנים הראשיים בסרט, קלארק גייבל וצ'ארלס לוטון, הם שני זוכי האוסקר האחרונים בקטגורית השחקן: גייבל על "זה קרה לילה אחד", ולוטון על "חייו הפרטיים של הנרי ה-8". שניהם היו מועמדים לפרס גם על הסרט הנוכחי, יחד עם פרנצ'וט טון. שלושתם הפסידו לויקטור מגלאגלן ב"המודיע".

"המרד על הבאונטי" הוא הפקת ענק שהפכה להצלחה גדולה בקופות. הסיפור, כאמור, מבוסס על מקרה אמיתי, אם כי לא מעט ממנו שונה לצרכי העלילה. הוא מתאר את המרד שפרץ על אוניית המשא של הוד מלכותה בדרכה מטאהיטי חזרה לחופי אנגליה, המובילה עצים מהאי האקזוטי. הסיבה למרד הייתה קפטן בליי (לוטון), מפקד סדיסט-על-גבול-המופרע שהתעמר בכל אנשי הצוות שלו, עד אשר סגנו, פלטשר כריסטיאן (גייבל) ממריד נגדו את הצוות. בין שניהם ניצב החייל החדש שעל הספינה, בייאם (טון), שמשמש בתור הכלי התסריטאי עליו יצא לי לכתוב לא מעט פעמים בעבר: החדש ששואל את השאלות בשביל הקהל (דוגמאות נפוצות: אלן פייג' ב"התחלה", הרברט גרונמייר ב"הצוללת", אנה פאקווין ב"אקס-מן" ועוד ועוד).
השחקנים מאוד טובים בסרט, גם אלו בתפקידים קטנים יותר, אבל אי אפשר שלא לשים לב לחלוקה ההוליוודית בין טוב ורע, זו שהייתה כנראה גם לפני הסרט הזה, וזו שתמשיך עוד שנים רבות – האיש הרע הוא מכוער ובריטי, האיש הטוב הוא חתיך ואמריקאי. למרות שהוא אמור להיות בריטי.
אני מקווה שאני לא חוטא לסרט, אבל לפי הבנתי דמותו של גייבל גם היא מאנגליה, ועם זאת הוא אפילו לא מנסה לעשות מבטא. לא בטוח אם זה בגלל יכולות משחק מוגבלות, או הרצון להפריד בין הטוב והרע באופן אודיופוני, אבל זה היה לי מוזר. מכיוון שלויד הבמאי הוא בריטי, אני לא חושב שיש פה ניסיון להאדיר בכוח את אמריקה, אבל יכול להיות שאני סתם מסתבך.

לאלו המתכוונים לצפות בסרט, אתריע שהמרד ב"המרד על הבאונטי" מתחיל כעבור שעה וחצי, וממשיך משהו כמו עשר דקות, מתוך מעל שעתיים של סרט. לקרוא לסרט "המרד על הבאונטי" הוא נכון כמו לקרוא ל"אפס ביחסי אנוש" בשם "הגריסה", או למשל ל"פארגו" של האחים כהן… גם כן "הגריסה". לא הייתי ממהר להגיד שזה שקר בפרסום, אבל זה כן בונה מערכת ציפיות קצת שונה ממה שקורה בסופו של דבר. המרד הוא ממש לא עיקר הסרט, אלא נקודת מפנה עלילתית.
אז מה קורה בשעה וחצי הראשונה? האמת שלא הרבה. קפטן בליי מתעלל בפקודיו (אבל באמת מתעלל. לא בקטע של מעליב אותם בסרקסטיות), הם לא אוהבים את זה, כריסטיאן הוא השוטר הטוב והנחמד, והצופים מחכים שיגיע כבר המרד. וכנגד כל הסיכויים, זה איכשהו לא משעמם לרגע. המשחק, כאמור, טוב מאוד והדמויות מעניינות כך שמעניין להיות במחיצתן, הדיאלוגים אחלה (וכוללים את המשפט החביב עלי שאומר אחד מאנשי הסיפון לאחר שבליי האשים אותו שהוא גנב: "גנב? אף אחד לא יקרא לי גנב חוץ מזה שאני גונב ממנו!"), וההפקה באמת מרשימה. באופן אישי, אני איבדתי את הסרט רק בחלקו האחרון, שלב המשפט, שבו די ייחלתי שהסרט יסתיים כבר.
יש גם איזה שלב באמצע, בו הספינה סוף סוף עוגנת בחופי טאהיטי, שהוא החלק הרומנטי בסרט, וללא צל של ספק החלש ביותר שלו. זה מתחיל כמובן עם הילידים, כלומר הילידות. כל תפקידן הוא להיות צעירות ופלרטטניות, וכמו אחרונות הגולד-דיגריות פשוט עוטות על כריסטיאן ובייאם ולא מניחות להן לנפשם. עם זאת, אל לנו להיות ציניים לגבי הגברברים – אנחנו יודעים שמדובר באהבת אמת, כי ברגע בו כריסטיאן מתנשק עם ילידה ב', יש באמצע דיסולב של גלים נשברים על החוף, אז לגמרי השתכנעתי.

בליי של לוטון הוא רע מוחלט. כלומר, אפשר להאמין לפרקים שהוא מאמין בהענשה, גם אם זה להלקות מישהו שכבר מת רק בגלל שכך קבע בית הדין הימי, אבל הסרט לא מעניק לו אפילו רגע של גאולה. לעומתו, כריסטיאן של גייבל מקבל מימד קצת יותר מעניין לקראת הסוף, לאחר המרד שאירגן. הסרט רומז, עד גבול מסוים כמובן, שברגע שכריסטיאן תפס את הפיקוד, הכוח משחית אותו בדיוק כמו את בליי. התסריט לא באמת צולל לזה עד הסוף, אבל דווקא שם יש איזשהו מהפך שגורם לסרט להרגיש קצת פחות כמו סיפור של ילד שיושב על השטיח בחדרו ומשחק עם דמויות פליימוביל.
בכל מקרה, אני חושב שנהניתי מהסרט הרבה יותר מ"אדון ומפקד" של פיטר וויר, המועמד לאוסקר בשנת 2003, ששעמם את נפשי הפעוטה הכלואה ברב חן 5 בלב המפרץ ללא רחם. יכול להיות שזה עניין של בגרות.
בכל מקרה, סרט הספינות הכי טוב שזכה בפרס הסרט הוא עדיין "טיטניק", אבל בואו נתקדם שנה-שנה ונראה לאן זה לוקח אותנו.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר השמיני:
הסרט הטוב ביותר: אירווינג תאלברג ואלברט לואין – "המרד על הבאונטי"
השחקן הטוב ביותר: ויקטור מגלאגלן – "המודיע"
השחקנית הטובה ביותר: בטי דיויס – "מסוכנת"
הבימוי הטוב ביותר: ג'ון פורד – "המודיע"
הסיפור המקורי הטוב ביותר: בן הכט וצ'ארלס מקארתור – "הנוכל"
התסריט הטוב ביותר: דאדלי ניקולס – "המודיע"
הצילום הטוב ביותר: האל מוהר – "חלום ליל קיץ"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: ריצ'רד דיי – "המלאך האפל"
הקלטת הסאונד הטובה ביותר: דאגלס שירר – "מרייטה השובבה"
העריכה הטובה ביותר: ראלף דוסון – "חלום ליל קיץ"
השיר הטוב ביותר: הארי וורן ואל דובין – "גולד דיגריות של 1935" ("שיר ערש לברודווי")
המוזיקה הטובה ביותר: מקס סטיינר – "המודיע"
עוזר הבימוי הטוב ביותר: קלם בואקמפ ופול ווינג – "חייו של פרש בנגאלי"
בימוי הריקוד הטוב ביותר (קטגוריה חדשה): דייב גולד – "ברודווי מלודי של 1936" ("יש לי הרגשה שאת מתלוצצת", ו"כובע קש")
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: "שלושה חתלתולים יתומים"
הקומדיה הקצרה הטובה ביותר: "איך לישון"
הסרט הקצר החדשני ביותר: "כנפיים מעל הר האוורסט"
פרס מיוחד: די.וו. גריפית'ס

המצעד המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "במערב אין כל חדש" (1930)
2. "זה קרה לילה אחד" (1934)
3. "כנפיים" (1928)
4. "גראנד הוטל" (1932)
5. "המרד על הבאונטי" (1935)
6. "סימארון" (1931)
7. "תהלוכה" (1933)
8. "ברודווי מלודי" (1929)