פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 5: "גראנד הוטל" (1932)

"ג'יג'י" (1958), "הקיסר האחרון" (1987) ו"שר הטבעות: שיבת המלך" (2003) ידועים כשלושת זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר שניקו את הלוח, וזכו בכל הקטגוריות בהן היו מועמדים – המחזמר של וינסנט מינלי עם 9, והאפוס של פיטר ג'קסון עם 11. גם "גראנד הוטל" (Grand Hotel), הזוכה החמישי בפרס הסרט, זכה בו מבלי להפסיד אפילו בקטגוריה אחת. ההבדל הוא שבגלל שיטת ההצבעה ב-1932, לא היו לו אופציות להפסיד. במילים אחרות, "גראנד הוטל" זכה בקטגוריה היחידה אליה היה מועמד – הסרט הטוב ביותר.

אחרי "כנפיים", "ברודווי מלודי", "במערב אין כל חדש" ו"סימארון", הגיע תור הסרט שביים אדמונד גולדינג. הוא הזוכה הראשון שאיננו משויך לז'אנר ספציפי (מלחמה, מיוזיקל או מערבון), והזוכה השני שעלילתו מתרחשת בגרמניה. זה נורא מעניין בעיני, בטח בהתחשב במה שקורה ממש באותם ימים במדינה האירופאית.
"גראנד הוטל", המבוסס על מחזה שמבוסס על ספר, מתרחש על פני כמה ימים ספורים במלון ברלינאי. הוא מצליב כמה סיפורים שאת כולם מאחד דמותו של הברון (ג'ון בארימור), נוכל וגנב מקסים. בחדרים שסביבו נמצאים מנכ"ל רב כוח בשם פרייזינג (וואלאס בירי, שזכה באותה שנה בפרס השחקן על סרט אחר, "האלוף"); הקלדנית שנשכרה לעזור לו (ג'ואן קרופורד); רקדנית רוסיה מפורסמת ומעורערת (גרטה גרבו); ואדם גוסס הרוצה לחיות את ימיו האחרונים בעושר ופאר (ליונל בארימור, שזכה באוסקר שנה לפני כן, והוא גם אחיו הגדול של ג'ון, המגלם את הברון).
המורשת של הסרט היא חשובה ומרשימה, אפילו בלי האוסקר. קודם כל הוא נחשב ל"סרט האנסמבל" הראשון, כלומר זה שמתרכז במספר רב של דמויות במקביל, לרוב סביב לוקיישן מרכזי (לדוגמא: "המדריך לחיים בכפר", "הון אנושי", "בובי" וכמובן "מלון קליפורניה"), והסט הגדול שעוצב לטובת הצילומים, המאפשר צילום של 360 מעלות, גם הוא משהו שלא היה מאוד שכיח לפניו, אם בכלל. יכול להיות שהוא גם הסרט שהעניק את הציטוט המפורסם הראשון בקולנוע האמריקאי: "I want to be alone".

האמת שהייתי חשדן מאוד בתחילת הצפייה בסרט. "גראנד הוטל" נפתח בתאי הטלפון של המלון, ובהם כמה דמויות מרכזיות מתקשרות לאנשים שלעולם לא נפגוש, ומספרות להן באופן חד צדדי את כל האקספוזיציה שלהן. זה פחות או יותר האיסור הראשון של כל מדריך לתסריטאות אי פעם, ואולי בשנות השלושים זה עבר בסדר, אבל היום זה מבשר תחושות רעות. בסופו של הסיקוונס, המצלמה מקובעת על הדוקטור שחצי מפניו חרוכות (לואיס סטון) שאומר לנו, או לדמות מחוץ לפריים: "גראנד הוטל… אנשים באים ואנשים הולכים, ושום דבר לא קורה". אתם מבינים מדוע הרגשתי שאני נכנס לכמעט-שעתיים ארכאיות למדי.
הדברים החלו להשתפר ממש ברגע הבא: שוט הממוקם מעל שולחן הקבלה, שעוקב אחר הבאים וההולכים. זה צילום מורכב מאוד, מתוזמן להפליא ועמוס בחיים ובהתרחשויות בכל עומקי הפריים. עם זאת, רוחי נחה עלי באמת לראשונה בסצנה בה מקבלת ג'ואן קרופורד את זמן המסך המגיעה לה. בזמן שדמותה מחכה לפרייזינג שיכניס אותה לחדרו, היא מעשנת במסדרון, והברון מגיע ומנסה להתחיל איתה (באופנים שכיום יכול להיות שהיו מצריכים התערבות משטרתית, כולל טפיחה על ישבנה לקראת הסוף).

קרופורד, אז בת 28, פשוט נפלאה. האנרגיה שלה מדבקת וקל מאוד להבין מה הפך אותה לאחת הכוכבות הגדולות של הקולנוע. עם זאת, לא היא מצטיינת הקאסט מבחינתי, לזה נגיע עוד מעט. לפני זה צריך לדבר על האישה הגדולה מהחלומות השנייה של "גראנד הוטל", גרטה גרבו. השחקנית השבדית מגלמת רוסיה בהופעה כל כך מוגזמת שלרגעים התפללתי שמישהו יבוא ויוציא ממנה קצת את האוויר. נכון, הדמות שלה תיאטרלית מלכתחילה, אבל אפילו ביחס לשנת 1932 זה נראה מופרך. גם קו העלילה שלה הוא מהפחות מפותחים, וכולל את שורות הדיאלוג הכי תמוהות בסרט. השיא קורה כאשר הרקדנית, בנקודה המוראלית הנמוכה ביותר שלה, מגלה את הברון בחדרה, לאחר שהתגנב לשם כדי לחמוס את שרשרת הפנינים שלה. "מי אתה?" היא שואלת אותו בפחד. "מישהו שבמקרה מתחבא בחדר שלך", הוא עונה לה בכנות. מכאן מתחיל רומן. הרי ככה אנשים מתנהגים.

אבל מכל הקאסט אין ספק שיש מנצח אחד. זהו ליונל בארימור, האדם הראשון שהיה מועמד לאוסקר גם בקטגורית המשחק וגם בקטגורית הבימוי, על שני סרטים שונים. בארימור מעניק לסרט את הרגעים הכי מרגשים וקורעי לב, כאלו שהאפקטיביות שלהן מורגשת גם כיום. זה מתחיל באותו שוט ארוך בדלפק הקבלה, בה הוא מסרב לחכות בתור (אנחנו כבר יודעים שימיו ספורים, ולכן חוסר הנימוס שלו מתקבל בסלחנות), ולאחר מכן מופיע בסצנה קטנה ועדינה בה הוא והברון מדברים ומכריזים זה על זה כחברים מעתה. בארימור קיבל עוד שני רגעי שיא בהמשך, האחד כאשר הוא מתעמת עם פרייזינג הבוס שלו באולם הריקודים, והשני כאשר הוא מאבד את הארנק שלו. אם הסרט היה יוצא בתקופה בה באוסקר היו מעניקים פרסים על הופעות משנה, לבארימור היה ניצחון מובטח.

ג'ון בארימור, ג'ואן קרופורד, וליונל בארימור

אבל "גראנד הוטל", כך התברר לי, הוא סרט מוזר ומתעתע הרבה יותר ממה שחשבתי. זה מקבל ביטוי בחלקים האחרונים שלו, כאשר טרגדיה די איומה ומאוד מפתיעה מתרחשת. קשה לקרוא לזה "טוויסט עלילתי", כי זה בהחלט לא עונה להגדרה של המונח כפי שאנחנו מכירים כיום, אבל זה כן לוקח את הסרט לכיוונים שלא ציפיתי להם. הסרט פתאום צולל לאוקיינוסים של כאב, והדמויות נחשפות במלא חולשותיהן האנושיות, את חלקן הן ניסו להסתיר עד כה. הסצנה שמחברת ביו קרופורד ובארימור לאחר אותו פשע נורא שהתרחש, היא מדכאת להפליא, אבל גם עובדת על כמה רבדים, בעיקר בזכות הופעות השחקנים.
הסרט עוסק בנושאים של כסף וכאב אנושי, וניסיתי להבין האם ניסו לומר פה משהו על החברה האמריקאית הקפטיליסטית של ימי המשבר הכלכלי (ופנו לסיפור המתרחש בארץ זרה כדי להחליק את הגלולה המרה), או שזה סיפור אוניברסלי על בני אדם. הכסף הוא משהו מקודש ב"גראנד הוטל", והוא המפתח לחיים טובים או יותר או, לחילופין, לדחייה חברתית. אבל לא כל העשירים מנצחים בסוף, ולעיתים ממון לא יכול להוציא אותך מכל הבעיות (כמו למשל פשיעה או לב שבור), אבל עדיין כמה מהדמויות זוכות להתחלה מחודשת בעקבות יציבות כלכלית, ואולי לנו, הצופים, ניתן לענות על השאלה האם חייהם באמת טובים יותר, או שמדובר באשליה.

הסרט מסתיים שוב בדוקטור שחצי פניו נגלות לנו (אמירה על הדואליות של האדם? חוזה מחייב עם המאפרת של האולפן? אין לדעת) שחוזר על המנטרה שלו: "גראנד הוטל – תמיד אותו דבר. אנשים באים ואנשים הולכים, ושום דבר לא משתנה." מצד אחד האמירה הזו קצת מוזרה כי הסרט הזה דרמטי במיוחד, ולהגיד לאחר מערכתו האחרונה ששום דבר לא השתנה זה לא לגמרי סביר. מצד שני, אם מלון הפאר שבמרכז הסרט הוא מיקרוקוסמוס, אז נכון, ברגע שעזבו גיבורינו את המלון, הגיעו אנשים חדשים, המלון נשאר על תילו, ויום חדש מתחיל. כי זו דרכו של עולם.
האירוניה הגדולה היא ששנה לאחר מכן בגרמניה, ממש המקום בו מתרחשת עלילת זוכה האוסקר החמישי, יעלה לשלטון אדולף היטלר. מהשלב הזה של המאה ה-20, קשה לומר ש"שום דבר לא השתנה", ורק מראה לנו את הנאיביות הגדולה שלפני מלחמת העולם השנייה.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר החמישי:
הסרט הטוב ביותר: אירווינג תאלברג – "גראנד הוטל"
השחקן הטוב ביותר: וואלאס בירי – "האלוף" + פרדריק מארץ' – "דוקטור ג'ייקיל ומיסטר הייד"
השחקנית הטובה ביותר: הלן הייז – "החטא של מדלון קולדט"
הבימוי הטוב ביותר: פרנק בורזאגה – "ילדה רעה"
התסריט המעובד הטוב ביותר: אדווין בורק – "ילדה רעה"
הסיפור המקורי הטוב ביותר: פרנסס מריון – "האלוף"
הצילום הטוב ביותר: לי גארמס – "שנחאי אקספרס"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: גורדון וויילס – "טראנסאטלנטיק"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר (קטגוריה חדשה): "פרחים ועצים"
הקומדיה הקצרה הטובה ביותר (קטגוריה חדשה): האל רואץ' – "תיבת הנגינה"
הסרט הקצר החדשני ביותר (קטגוריה חדשה): "דג חרב לוחמני"
פרס מיוחד: וולט דיסני

המצעד המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "במערב אין כל חדש" (1930)
2. "כנפיים" (1928)
3. "גראנד הוטל" (1932)
4. "סימארון" (1931)
5. "ברודווי מלודי" (1929)