״הולדתה של אומה״ (2016), הסרט שהיה אמור לסחוף את האוסקר וייעדר מהטקס לחלוטין

נהוג לומר שהמירוץ לפרס האוסקר הבא מתחיל ברגע שהטקס של השנה הנוכחית מסתיים. אבל האמת היא שזה קורה עוד קודם לכן, בפסטיבל סאנדנס, המתקיים באופן קבוע בינואר. כיוון שזהו גם החודש שבו מוכרזים המועמדים לאוסקר של השנה האזרחית שזה עתה הסתיימה, הרבה פעמים ישנה תחושת ריאקציה בזמן הפסטיבל עצמו, שמראש נוסד כדי לחבק את הקולנוע העצמאי יותר (מאז הפך הפסטיבל למסחרי לפחות כמו הוליווד, אבל זה כבר סיפור בפני עצמו). במיוחד נכון הדבר לגבי השנה שעברה, אז זכה הסרט ״הולדתה של אומה״ (The birth of a Nation) בפרס המרכזי של סאנדנס, ופתח רשמית את עונת האוסקרים שאנחנו מצויים בה באמת רק כעת. זאת שממנה הוא נעדר לחלוטין, אבל היה אמור להיות חלק אינטגרלי ממנה על פי כל התחזיות המוקדמות. אנסה לסקור איך זה קרה, לפני שאגיע לכתוב על הסרט עצמו.

כזכור, האוסקר של 2016 (לסרטי 2015) לווה במחאה על רקע חוסר גיוון אתני, תחת התגית ״OscarsSoWhite״. ההבנה הרווחת הייתה כי האוסקרים הבאים יאלצו את האקדמיה להעניק לכל הפחות מועמדויות שיצרו מראית עין של יחס לקהילה האפרו-אמריקאית בפרט והשחורה בכלל, וכך הפך ״הולדתה של אומה״ למתמודד בערך שנה לפני שהמצביעים בכלל היו צריכים לקחת אותו בחשבון. הנסיבות הכתיבו זאת משום שמדובר בסרט של קולנוען שחור, נייט פארקר, שכתב, ביים, הפיק ומככב בתפקיד הראשי בסרט שנשמע כמו ״12 שנים של עבדות״ פוגש את ״ג׳אנגו ללא מעצורים״, לפחות מהבחינה העלילתית או נושאי העיסוק. הזכייה בסאנדנס העניקה לו גושפנקא אמנותית, והכל היה מוכן לזוכה השחור הגדול הבא של האוסקרים. אלא שאז התערב שוב השיח הציבורי, הפעם לרעת הסרט, והפעם ממקום אחר שזוכה לתשומת לב קולקטיבית גדלה והולכת – התנגדות והמתקוממות מול אלימות מינית נגד נשים.

פארקר, כך דיווחה התקשורת (לעיתים בחדווה צהבהבה), היה מעורב בעברו במשפט מזעזע למדי, שלחזור על כל פרטיו יצריך סרט באורך מלא בפני עצמו. בקצרה ובאופן הכי פחות סנסציוני שאצליח לתאר זאת, פארקר הואשם באונס בעת היותו סטודנט בקולג׳, זוכה במשפט עצמו, אבל הקורבן שלו מעולם לא התאוששה. במשך שנים ואף עשורים היא חיפשה עזרה נפשית, ניסתה לשים קץ לחייה מספר פעמים, ולבסוף הצליחה (לפני כחמש שנים). בקיץ האחרון, כלומר יותר מחצי שנה אחרי הזכייה בסאנדנס, הפרשה הועלתה מחדש וחלחלה את ארצות הברית, בדיוק כש״הולדתה של אומה״ עמד להגיע אל המסכים לקראת ההצבעות לאוסקר הנוכחי. כפי שאפשר לראות ברשימת המועמדים, הסרט ייעדר מהטקס, כפי שעשה לאורך עונת הפרסים כולה. בתוך פחות משנה, הסרט שכולם הימרו עליו כזוכה הבא ורבו על זכויות ההפצה שלו בארה״ב ובעולם, הסרט נרכש לבסוף בסכום הגבוה ביותר ששולם על סרט בעת שהוצג בפסטיבל קולנוע – הפך למוקצה יחד עם היוצר שלו.

כיוון שהסרט נגוז בחודש שעבר גם מלוח ההפצה הישראלי, ועל פי בירור שערכתי לא ייצא לאקרנים בישראל בקרוב, חשבתי שזו הזדמנות טובה לכתוב עליו. הכוונה היא לא רק לדעות של אחרים (אליהן אחזור בהמשך, כי כמעט כל מה שמעניין בסרט הזה הוא המסביב), אלא גם לבטא את שלי כיוון שיצא לי לצפות בו בעת שהוקרן בארה״ב באוקטובר הקודם, וכעת כבר מופץ בפורמטים ביתיים. האם יש לסרט מה להציע, מלבד הסיפור שברקע? לדעתי, התשובה היא חד-משמעית לא. אבל ״לא״ כזה שמעקם את כל הפרצוף, גורם לתנודת הראש ימינה ושמאלה והוצאה ממושכת של אוויר דרך האף בקולניות. זה לא בדיוק מפגש פסגה בין שני הסרטים זוכי האוסקר שהזכרתי לעיל, אלא יותר כמו שילוב של פורנוגרפיית הסבל של ״12 שנים של עבדות״, מינוס הנטייה האמנותית, עם סיפור הנקמה השחורה המיקי-מאוסית של ״ג׳אנגו ללא מעצורים״, בניקוי הערך הבידורי. במילים פשוטות, זה סרט שברגעיו הטובים אפשר לכנותו בינוני. ואין לו המון רגעים כאלה. אם הוא אכן היה שחקן מרכזי באוסקר, זו הייתה מבוכה רבתי.

פארקר מגלם את נט טרנר, עבד מלומד שהיה באמת והוביל למרד מפורסם בשנת 1831. את הסרט מתחיל נט כילדון הגדל באחוזה של מגדלי כותנה מסאות׳המפטון וירג׳יניה, הלומד בסתר קרוא וכתוב. בעלת האחוזה (פנלופה אן מילר) מעניקה לו ספר תנ״ך וכך הופך נט בבגרותו למטיף נוצרי. בנה של בעלת האחוזה, שהתבגר לצידו, הופך ברבות הימים לאדון שלו (ארמי האמר), המצוי בקשיים כלכליים. הכומר המקומי (מארק בון ג'וניור) מציע לו להשתמש בעבד החכם שלו כמטיף להשכרה, הנוסע בין בעלי האחוזות ומדבר דברי דת באוזני העבדים האחרים, בתמורה לקצת כסף מהצד. הדרשות של נט הופכות להיות פופולריות ומבוקשות, בזמן שהוא נחשף לעוולות הגדולות שנעשות לאחיו העבדים, החמורות בהרבה ממה שמתרחש באחוזה לה הוא שייך. לאחר עונשים שסופגים הוא וזוגתו (אז'ה נעמי קינג), מחליט נט טרנר לאגד את העבדים עימם יצר קשרים ושבעיניהם היה למנהיג דתי. הוא מספר כי אלוהים דיבר אליו וכי עליהם לצאת למרד אלים נגד אדוניהם.

כותרת הסרט אינה רק הכרזה על ראשיתה של הקהילה האפרו-אמריקאית, אלא כמובן גם התכתבות ישירה עם שמו עם סרטו המכונן של די. דאבליו גריפית׳, שחגג 100 שנים להקרנתו בעת שהחלו צילומי הסרט החדש. במשך שנים האשימה הקהילה השחורה את "הולדת אומה״ המקורי (1915) בשפיכת דלק למדורת הארגון הגזעני הקו קלוקס קלאן, ובהצגת דמויות סטריאוטיפיות של אפרו-אמריקאים כאנסים ופושעים שיש להירתע מהם (סרטה התיעודי והמעלף של אווה דובורניי, ״ה-13״ עוסק בכך באופן ישיר). באופן מצמרר למדי, אונס הוא נושא שחוזר בסרט החדש כאחת הזוועות שמטיל האדם הלבן בשפחות ובעבדים, ספק כסוג של ניסיון ״להחזיר״ לסרט של גריפית׳. אלא שדווקא כאן הסרט מתגלה במלוא הריקנות וחוסר הרגישות, ולא רק בשל עברו של הבמאי עצמו – הוא משתמש באקט המחריד בעיקר ככלי סיפורי שיסביר ויצדיק פעולה ותגובה. כיוון שהדבר נכון לכל מוטיב בסרט, הנצלנות מתגלה כנדבך היחיד בסרט ששומר על אחידות.

כמו בסרטי שואה, או סרטי עבדות אחרים, גם ב״הולדתה של אומה״ נשאל המאמין היכן אלוהיו ומדוע הוא שותק כשעמו סובל. התשובה של הגיבור היא היאחזות בדרכיו של ישו, כרגיל בקולנוע האמריקאי, אבל נדמה שגם האמונה היא בסך הכל אמצעי באמתחתה של הדמות הראשית כדי לסחוף אחריה את החלשים והנדכאים כדי לצאת למאבק חסר סיכוי ריאלי אך מלא תאוות נקם. המוטיב המעניין ביותר בסרט, ולכן גם המפוספס מכולם, הוא הקשור לאלמנטים האפריקאיים שפותחים את הסרט, וגם חוזרים בו ברגעי מפתח, בעיקר בפסקול אבל לעיתים גם בתמונה. הרקע לעבדות, החזרה לשורשים לעומת הרצון לעקור את התופעה מהשורש, והמסורת האמיתית ממנה שואבות הדמויות את כוחן – כל אלו גורמות למקסם שווא לפיו הסרט יצליח בסופו של דבר לפצח קולנועית את הטרגדיה האפרו-אמריקאית, ולו באופן סמלי. אבל כמו רוב הדברים שהוא מתיימר לעשות, הסרט נשאר על פני השטח בלבד ולכן כושל מלעמוד ביומרות של עצמו ונותר צדקני וצעקני.

אחת הסיבות לכך היא ההתעקשות של פארקר למונודרמה. כמובן שישנם עוד שחקנים ושחקניות בסרט, את חלקם מניתי לעיל ומאידך השמטתי כמה דמויות משנה לא פחותות ערך, דוגמת זו שמגלם ג׳קי ארל היילי כאחד הנבלים המרכזיים. אבל רובם ככולם נדמים כתפאורה להצגה של איש אחד, שחקן שזהו סרטו הארוך הראשון כבמאי ותסריטאי (אגב, את קרדיט הכתיבה הוא חולק עם ג׳ין מקגיני סלסטין, שגם לו זהו סרט ראשון, וגם הוא מסובך באותה פרשיית אונס יחד עם פארקר מימיהם כשותפים לחדר בקולג׳). גם אם נשים בצד את התפקיד המורכב של במאי-כותב-מפיק שלקח על עצמו פארקר, בתור שחקן הוא טרם הטביע את חותמו על עולם הקולנוע (אולי תזכרו אותו מסרטים כמו ״נון-סטופ״ או ״The Great Debaters״). דמות כמו נט טרנר, סוג של מיתוס מטבעה, היא חתיכת אתגר לכל שחקן ומשימה שגדולה בכמה מידות על היכולות של הכוכב. הוא מנסה לכפות על המחסור בעוצמה פנימית בהופעה בווליום גבוה מדי – כל הדמעות בעולם יורדות מעיניו, ומגרונו בוקע קולו של האל בצעקות רמות. הייתי קורא לזה אובר-אקטינג, אבל אז לא יהיה לי איך לתאר את שיער הפנים המרגיז ביותר שראיתי אשתקד בקולנוע.

במובן מסויים, ובלי קשר לדרך שבה זה קרה, אולי עדיף שהסרט הזה לא יזכה באוסקר. הוא רק היה ממשיך רצף בינוני של סרטים המהוללים על פי הנושא שלהם, ולא על פי טיבם. זה בולט במיוחד על רקע הסרטים שכן הגיע להם לזכות במועמדות, בראשם ״אור ירח״ המרהיב ביופיו, שעוסק בזהות אתנית מבלי לוותר על עשייה קולנועית מפעימה ובלי לצווח את הטענות שלו. לצידו ניתן למנות את ״ה-13״ שכבר ציינתי, או את ״או.ג׳יי: תוצרת אמריקה״, שכבשו את הקטגוריה התיעודית ומטפלים בנושא הגזענות בארצות הברית באופן מוצלח ומעניין (את ״אני לא הכושי שלך״, המועמד אף הוא, טרם ראיתי). אפשר כמובן להוסיף לכך את ״מאחורי המספרים״ ואת ״גדרות״ (Fences), שניהם מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר, אם כי גם הם הומלכו, לדעתי כמובן, מסיבות שאינן קולנועיות נטו. בעוד במקרה של הראשון נהניתי וגלגלתי עיניים לסירוגין, המקרה של השני הוא חרפה לדורות בעיניי, ואשמח להתבטא גם בעניינו אם וכאשר יעלה לאקרנים בישראל (או כשייגנז רשמית כמו הסרט הנידון).

אם לשוב אל ״הולדתה של אומה״ ואל הסיפור עימו פתחתי את הטקסט, נותרת השאלה האם האשמה בעבירת מין אכן יכולה להרוס קריירה בעולם הבידור ועסקי השעשועים. בנקודה זו נהוג להשוות את המקרה של פארקר וסרטו, לזה של ״מנצ׳סטר ליד הים״ וקייסי אפלק. לכאורה, יש בסיס להשוואה – גם ״מנצ׳סטר״ החל את דרכו באותו סאנדנס בדיוק, וגם אז הוא הוכתר כמועמד ודאי לאוסקר ובראש כל המחמאות עמדה הופעתה הפנומנלית של אפלק. וגם הפעם, ככל שהתקרב הזמן להכריז על המועמדים לאוסקר, כך התגברה המחאה נגד מתן פרס לאפלק, שהואשם בהטרדה מינית ב-2010 בזמן העבודה על הסרט ״אני עדיין כאן״. יש אפילו כאלה שטענו שאפלק לא יוכתם מכך בעוד פארקר נידון לאש הגיהנום בגלל ההבדלים בצבע עורם. בעיניי, ההשוואה הזו לא לגמרי הוגנת והאמירה על ההבדלים בין השניים היא גזענות לשמה במקרה הטוב. אישית, לא חושב שיש מקום להשוות בין חומרת המקרים – אפלק הואשם ביצירת סביבת עבודה עוינת ובאלימות מילולית, והמקרה אפילו לא הגיע למשפט, אלא נסגר עם פיצוי כספי לבקשת המתלוננות. מכיוון אחר, שני המקרים ראויים לכל גינוי אפשרי ולכן לחומרתם אין שום משמעות משום ששניהם פסולים. כך או אחרת, לעניות דעתי זו לא הסיבה האמיתית שבגללה התנערו חברי האקדמיה מ״הולדתה של אומה״.

בשיא הכנות, אני באמת מתקשה להאמין שלולא ההד הציבורי של ״האוסקר הלבן״, הסרט הזה היה זוכה באיזשהו פרס, אפילו בפסטיבל חסר עמוד שדרה כמו סאנדנס. נדמה לי, שציבור בעלי הדעה, יחד עם התקשורת המתלהמת של עידן האינסטנט, פשוט מיהר להכתיר את הסרט ה״נכון״ וה״חשוב״ הבא בלי להתעכב יותר מדי על איכותו. זה כאילו דעת הקהל הייתה זקוקה לתרופת נגד מיידית למצב, והיא פשוט הזריקה לעצמה את הנסיוב הראשון שהיה בהישג יד, בלי לבדוק מה הוא מכיל. עם זאת, באותה הקלות שבה העלו אותו לגדולה, שמחו אותו ציבור ואותה תקשורת לזרוק את הסרט לפח האשפה של ההיסטוריה בגלל אזכור של אותה פרשיה נתעבת מעברו של היוצר. ואם סרט עולה על נס בזכות איכויות אקטואליות, ואז מתרסק מאותה סיבה בדיוק, כנראה שלא היה לו שום דבר להציע מלכתחילה. אם לגייס את מלוא הציניות שלי, אולי יש אפילו מי שחשו הקלה עם שקיעתו של הסרט, לאחר שצפו בו ונוכחו לדעת מה באמתחתו. עבורי, ואני מקווה שגם עבורכם ועבורכן אפילו אם לא תסכימו עם דעתי, המקרה של ״הולדתה של אומה״ הוא דוגמה מהדהדת לאופן שבו פוליטיקה-חברתית ושאר שיקולים חוץ-קולנועיים יכולים רק להרוס ולקלקל לקולנוע ולכולנו.