סרטים חדשים: ״מאחורי המספרים״, ״ספליט״, ״המקום בינינו״, ״אוטובוס 657״, ״חתול בצמרת: ההתחלה״

חמישה סרטים חדשים מגיעים מחר אל בתי הקולנוע כדי לפתוח את חודש פברואר. היו אמורים להיות שישה, אבל הישראלי שבחבורה נדחה בשבוע, ותוכלו לפגוש אותו במדור הבא (יחד עם סרט ישראלי נוסף, אגב). כיוון שהמועמדים לאוסקר כבר הוכרזו, מעתה אפשר להוסיף את התואר לסרטים החדשים מדי שבוע, במקום לנחש האם יהיו מועמדים כפי שהיה עד כה. הסרט הראשון שאזכיר הוא בדיוק כזה, אך כיוון שהשאר (להוציא אחד) פחות מעניינים מכל בחינה, הרחבתי את פינת הפלוס שתגיע אחרי הסרטים החדשים.

״מאחורי המספרים״ (Hidden Figures) מגיע סוף סוף אל בתי הקולנוע, אחרי שהפך בשבוע שעבר למועמד לשלושה אוסקרים והשבוע לזוכה פרס איגוד השחקנים לקאסט המצטיין של השנה. את הקאסט הזה מובילות טארג׳י פי. הנסון, ז׳אנל מונה, ואוקטביה ספנסר (משום מה רק היא מועמדת לאוסקר), כשלוש נשים שעשו היסטוריה בנאס״א של ראשית שנות ה-60, שיאו של המירוץ לחלל. בכל אחד מתחומי ההתמחות שלהן, סבלו הגיבורות מאפליה כפולה – כנשים בסביבה גברית, וכשחורות במקום עבודה שבו הרוב הלבן נותן את הטון, בימים של הפרדה גזעית בכל תחומי החיים. קווין קוסטנר הוא הבוס הלבן שמוכן גם להקשיב, קירסטן דאנסט היא הביצ׳ הלבנה שמנסה להכשיל, וג׳ים פרסונס עושה את אותו הדבר רק בגבר. גם מהרשלה עלי, המועמד לאוסקר על ״אור ירח״ כאן, חולק לרגע מסך עם זוגתו בסרט ההוא (מונה) אבל מהווה אופציה רומנטית לאחרת (הנסון). הבמאי הוא תיאודור מלפי (״וינסנט הקדוש״), שגם כתב את התסריט יחד עם אליסון שרודר, בהתבסס על ספרה של מרגו לי שטרלי. עכשיו נסו לנחש את צבע עורם של היוצרים, ותיווכחו כמה מיותרת כל החלוקה הזו לצבעים, כפי שאומר גם הסרט עצמו. לירון תכתוב את הסקירה עליו.

״ספליט״ (Split), סרטו החדש של מ.נייט שיאמאלן, מקבל משום מה ביקורות אוהדות למדי כאן בארה״ב. מעניין לראות מה יהיה מצבו בישראל, אך בכל מקרה אל תעשו את הטעות שעשיתי אני – אל תגיעו עם ציפיות לסרט של שיאמאלן (מה חשבתי לעצמי?). ג׳יימס מקאבוי מגלם את דניס, פסיכופט סטרילי החוטף וכולא שלוש בנות עשרה במרתף למטרות שהוא מבטיח לגלות בהמשך. מקאבוי גם מגלם את פטרישיה, גברת מגונדרת המגיעה אל אותו המרתף כדי להתנצל על הגסות של שותפה. בנוסף, מקאבוי הוא גם הדוויג, המציג עצמו כילד בן תשע שרק רוצה לשחק עם הכלואות המבוהלות. בסך הכל 23 ישויות שוכנות בגופו של המטורף המפוצל, המתחלפות לסירוגין ומבלבלות כהוגן את הנערות, שמצפות לגרוע מכל. מגלמות אותן היילי לו ריצ׳ארדסון, ג׳סיקה סאלה ואניה טיילור-ג׳וי, הדבר הכי טוב ב״המכשפה״ ו״מורגן״ (שני סרטים שלא הופצו מסחרית בארץ). בטי באקלי מגלמת את הפסיכולוגית של מר ספליט, וזה כל מה שצריך לדעת כדי להחליט האם לצפות בסרט, נדמה לי. אור יכתוב עליו לסריטה, אני עשיתי זאת עבור עכבר העיר.

״המקום בינינו״ (The Space Between Us) לוקח לאקסטרים את המושג של קשר לונג דיסטנס (יש תרגום מקובל של זה לעברית?), ובדרך מחמיץ את כפל המשמעות בשם המקורי. אסא באטרפילד מגלם את האדם הראשון שנולד בתחנת חלל על כוכב מאדים, השואף להגיע יום אחד אל כדור הארץ כדי לפגוש פנים אל פנים את זו שהוא מצ׳וטט עימה דרך המחשב, אותה מגלמת בריט רוברטסון. הוא חווה את כדור הארץ לראשונה, בהיותו נער שחוויות ראשונות הן ממילא מנת חלקו, אבל גם מתקשה להסתגל לתנאים הזרים לו מבחינה פיזית עד כדי סכנת חיים ממש. עוד בקאסט: גרי אולדמן, קרלה גוג׳ינו וג׳נט מונטגומרי. ביים: פיטר צ׳לסום (״בדיוק כשהתאהבנו״). כתבו: אלן לוב, סטיוארט שיל וריצ׳רד ברטון לואיס.

״אוטובוס 657״ (Heist) יצא היישר לפורמטים ביתיים אי שם בשלהי 2015, אבל אנחנו זוכים לצפות בו כעת ובקולנוע. ג׳פרי דין מורגן ודייב באוטיסטה מחליטים לשדוד את הקזינו של רוברט דה נירו, אבל בוחרים בנהג הלא נכון שייחכה להם בסיום המשימה. הנהג בורח ומשאיר אותם לברוח רגלית מזירת הפשע, לחטוף אוטובוס נוסעים (אין צורך לנחש את מספרו) ולהפוך את הסרט שהתחיל כמו ״אושן 13״ למשהו בסגנון של ״ספיד״. גם קייט בוסוורת׳, גי׳נה קארנו ומוריס צ׳סטנאט בעסק, בסרט שביים סקוט מאן שעל התסריט שלו חתומים מקס אדמס וסטיבן אס. ספר.

״חתול בצמרת: ההתחלה״ (Top Cat Begins), גם הוא מ-2015 במקור, הוא סרט שכבר כתבתי עליו למדור כשהיה אמור לעלות ונדחה. ברשתוכם וברשותכן, זה יהיה העתק-הדבק מכאן: לא מדובר בסיפור המקור האפל של גיבור-על שמצטיין בהליכה על מקלדות, אלא בגרסת פיצ׳ר לראשית סיפורו של טופ-תול (Top Cat באנגלית ו-Don Gato בשפת המקור), המגיע כחתול חדש לשכונה ומפלס את דרכו לצמרת התחמנות, אוסף בדרך את מי שיהיו החבורה הקבועה שלו בסדרה המצויירת הנוסטלגית. מדובר בהפקה מקסיקנית בניצוחו של הבמאי אנדרס קוטורייה, שמחליפה את האנימציה המזוהה עם כנופיית החתולים בהנפשה ממוחשבת עכשווית יותר, ותוצג בארץ בדיבוב לעברית בלבד.

גם התמונה הזו וגם זו שבראש הפוסט לקוחות מ״המקום בינינו״

פלוס – פרסים, פסטיבלים ומשה מזרחי

ה-SAG – איגוד השחקנים האמריקאי, העניק שלשום פרסים לנבחרים ולנבחרות של השנה בתחום המשחק. לטובת מי שלא עוקבים או עוקבות אחרי עמוד הפייסבוק שלנו, ולטובת תיעוד בארכיוני הבלוג, אזכיר ש-ויולה דייויס (״גדרות״) ומהרשלה עלי (״אור ירח״) התכבדו בפרסים בקטגוריות המשנה, אמה סטון (״לה לה לנד״) עשתה עוד צעד לעבר האוסקר, ואת ההפתעה היחידה סיפק דנזל וושינגטון (״גדרות״) כשגבר על הפייבוריט, קייסי אפלק (אור מסתייג ואומר שגם זו לא הפתעה, כי הסאג מאוד בעניין של פרסי פיצוי לקריירות שטרם זכו). ״מאחורי המספרים״, כאמור לעיל, זכה בפרס הקאסט הטוב ביותר, אבל אין להקביל זכייה זו לאוסקרים (״לה לה לנד״ אפילו לא היה מועמד, די בצדק אם חושבים על זה).

ה-PGA – פרסי איגוד המפיקים האמריקאי, הוכרזו אף הם והרגיעו מבעוד מועד את מי שמחפשים או מחפשות הפיכה שלטונית בעניין ״לה לה לנד״. הזכייה הפכה אותו באופן כמעט ודאי לזוכה האוסקר הבא, למקרה שיש צורך בהוכחות נוספות. עוד זכו בפרסי ההפקה: הסרט התיעודי ״או.ג׳יי: תוצרת אמריקה״ וסרט האנימציה ״זוטרופוליס״, גם הם שיפרו משמעותית את סיכויי האוסקר שלהם. זאת משום שבדומה לסאג, גם המפיקים חברי האיגוד שמצביעים לפרס הם חברי האקדמיה, ומהווים קבוצה גדולה ומכרעת כמעט כמו איגוד השחקנים והשחקניות.

פדרו אלמודובר – אם אנחנו כבר בענייני חדשות, נבחר לשמש כיושב ראש חבר השופטים של פסטיבל קאן החוגג 70 שנות פעילות בחודש מאי המתקרב. לכאורה מדובר בתפקיד סמלי ביותר, אבל כבר ראינו בשנה שעברה מה קורה אם בראש חבר השופטים עומד אדם שגילו המנטלי חד-ספרתי, וכך סרטים כמו ״טוני ארדמן״, ״אקווריוס״ ו״פטרסון״ יוצאים ללא פרסים. אם כי גם במקרה של ג׳ורג׳ מילר, שאחר-כך נודה כי הוא עצמו היה אחת הסיבות להתעלמות הפושעת מ״ארדמן״, האשמה מתחלקת על פני חבר השופטים כולו. לכן, כבודו של אלמודובר במקומו ואין ספק כי הוא יגיע לעבוד מלא תשוקה כתמיד, אבל גם הרכב שאר חברי צוות השיפוט עשוי להטות את הכף. אם שוב יהיה בו יחס של כשני שליש שחקנים ושחקניות ורק שליש יוצרות או יוצרות, אפשר להתחיל להתרעם מראש על הבחירות עוד לפני שנחשפו אפילו הסרטים המשתתפים. זקני השבט טוענים ששנה עגולה של הפסטיבל היא משום מה חלשה יותר בדרך כלל, ואחרי ההפצצה דאתשקד קשה להאמין שלקולנועני תבל יש עוד תחמושת לשנה נוספת. מצד שני, כבר כמה שנים רצוף שסרטי קאן מוצאים עצמם מרכיבים כמחצית מרשימות סיכומי השנה שלנו, אז הסקרנות גוברת.

כל החיים לפניו – סרטו זוכה האוסקר של משה מזרחי, יוקרן בסינמטק תל אביב לציון 40 שנים למאורע ההיסטורי. ההקרנה של העיבוד הקולנועי המוערך לספרו של אמיל אז׳אר, תתקיים ביום חמישי הבא (ה-9 בפברואר) בשעה 19:00 באולם הגדול של הסינמטק (1) ובנוכחות הבמאי הישראלי היחיד שזכה לאחוז בפסלון המוזהב (עבור הפקה צרפתית אמנם), ובת-זוגו היוצרת מיכל בת אדם. פרטים וכרטיסים אצל הסינמטק.

פילם נוער – פסטיבל קולנוע חדש בישראל המוקדש לסרטי נעורים והתבגרות, יתקיים בשבוע הבא (6-8 בפברואר) ביוזמת מגמת הקולנוע של כפר הנוער, הכפר הירוק אשר ברמת השרון. הפסטיבל ייפתח עם ״הבית ברחוב שלוש״, גם הוא של משה מזרחי הגדול ויקרין גם את ״מישהו לרוץ איתו״ של עודד דוידוף ו״וסרמיל״ של מושון סלמונה. ההקרנות יתקיימו בנוכחות היוצרים ובליווי שיחות ופאנלים על המשמעויות שלהן בנושאים בהם עוסק הפסטיבל. פרטים מלאים אפשר למצוא באתר הייעודי, או בדף האירוע בפייסבוק, אבל בכל זאת אקדיש את הפסקאות הבאות לתוכניה.

כיוון שעל סרטים מעוטרים מלפני כעשור אני מניח שלא צריך להמליץ שוב, שכן הם מומלצים בין כה וכה, הייתי רוצה להפנות את תשומת הלב להזדמנות הנדירה לצפות בסרטה הקצר-ארוך של הדר פרידליך ״עבדי השם״ (2002), אל סרטה של יסמין נובק ״זהר״ שנוצר כפרוייקט הגמר שלה בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב ב-2007, וכן אל שני הסרטים של נעה גוסקוב מביה״ס לקולנוע ע״ש סם שפיגל שיוקרנו בכפיפה אחת. על ״התצפיתנית״ כבר כתבנו עת זכה בפרס מיוחד בפסטיבל סרטי הסטודנטים של 2014, אבל במקרה של סרטה החדש יותר, ״חייל לארג׳״, שהוקרן השנה בפסטיבל חיפה נדמה לי שטרם חוויתי דעה בפומבי. זו הזדמנות לתקן זאת, בפסקה הבאה.

״חייל לארג׳״ מבוסס על סיפור קצר שכתבה אמה של הבמאית, שרי שפירא-גוסקוב, המתכתב עם חוויות ילדות שלה מימי מלחמת יום הכיפורים. גיבורת הסרט היא תלמידת תיכון שחולמת על חבר חייל עימו תוכל להתכתב, ואולי אף להיפגש. היא שולחת בקשה ספציפית ליקום, והוא מחזיר לה מה שיש – או שאולי היא לא ביקשה נכון? בעיניי, הסרט מנסח בצורה שוב(ר)ת לב לא רק את ההוויה של התבגרות בצל המסתורין של מיניות מתהווה, אלא בעיקר את כל מה שלא הוגן ביחסי הכוחות בין המינים בגיל הזה (ואולי גם בהמשך החיים). יש בו משהו מרענן ומשחרר, בעיקר הודות לגיבורה החשקנית אך תמימה, אבל מאידך הוא מסגיר שייתכן כי עולם הדייטינג לא השתנה יותר מדי מאז שנות ה-70 (או מאז ומעולם) ועד היום.

מתוך ״חייל לארג׳״ של נעה גוסקוב, אותו צילם דניאל מילר