פסטיבל ניו יורק 2016 – דיווח רביעי: ״Moonlight״, ״Neruda״, ״20th Century Women״, ״Manchester by the Sea״

הערב יסתיים לו פסטיבל הקולנוע של ניו יורק, שהנעים את זמני בעיר החדשה והזרה לי בשבועות האחרונים, ועימו תגיע לסיומה גם סדרת הדיווחים שלי ממנו. בפוסט זה, הלפני-אחרון, אשוב למסגרת הראשית אחרי חופשה שלקחתי ממנה בפוסט הקודם, מתוך ניסיון לשמור את הטוב ביותר לסוף (או כמעט לסוף). כלומר, הפעם אני מבטיח לכתוב רק סרטים מעולים, ביניהם שתי יצירות מופת בעיניי, שכנראה יככבו ברשימת סרטי השנה שלי בעוד כמה שבועות. אלה סרטים שאני דוחה את הכתיבה עליהם למרות שאת חלקם כבר ראיתי בתחילת הפסטיבל, בתקווה להתבשל עוד קצת בדעתי, לעכל אותם טוב יותר, אבל גם מתוך ידיעה שצפייה חוזרת דרושה על מנת לפצח אותם באמת. אבל בינתיים אפשר ורצוי להתפעל ולהתחיל בבניית הציפיות, למרות שבמקרה של כל אחד מהם היסודות כבר הונחו מזמן. כרגיל, בראש ובזנב הפוסט – תמונות שצילמתי למזכרת.

Moonlight
אור ירח

הסרט הזה הגיע לפסטיבל ניו יורק עם כל-כך הרבה הייפ מטורונטו וטלורייד, הספטיבלים שהתקיימו רק שבוע-שבועיים לפני כן, עד כי חשבתי שלא יהיה לו סיכוי לעמוד בו. אז חשבתי. אבל האמת היא שבארי ג׳נקינס פשוט יצר דרמת התבגרות יפהפיה, פיוטית לפרקים ומחוספסת לרגעים, ממש כמו הגיבור המשתנה תדיר שבמרכזה. מהסוג שכיף להצטרף לתשבחות המורעפות עליו, גם אם בעיניי הסרט רחוק ממופת.

ג׳נקינס, שפיתח את התסריט יחד עם טארל מקרייני, ביים בעברו אמנם רק פיצ׳ר אחד, אבל לפניו ואחריו יצר שורה של סרטים קצרים. ניתן לראות ב״אור ירח״ מעין קובץ סיפורים קצרים בעל גיבור משותף, בשלוש תקופות שונות של חייו. הסרט מחולק באופן ברור לשלוש מערכות או חלקים, שעל כל אחד מהם מכריזה שקופית, ששמה כשם הדמות הראשית בשלב זה של חייה – ״Little״, ״Chiron״, ו-״Black״. האמצעית היא זו הנושאת את שמו מלידה של הגיבור, אבל הכותרת של כל אחת מהן חושפת לא רק כינוי או שם שנתנו לו חבריו ומכריו, אלא ממש זהות דרכה הוא מוגדר בכל פרק ופרק. אולי יהיה נכון יותר לומר – זהות ממנה הוא מנסה לברוח בכל נדבך, אבל נאלץ גם להשלים איתה במסע שחובק את הסרט הנוגע לקבלה עצמית: ילד קטן וחלוש בחלק הראשון, הבן של האם שנתנה לו את שמו בנדבך השני, ולבסוף גבר שחור באמריקה, עם כל הסטיגמות שנלוות לכך אבל גם עם סט בעיות משלו. התמה המרכזית של התמודדות וקבלה דרך בריחה ומציאת נתיב אישי שמוביל לאותה הנקודה, לא רק מעוגנת בכותרות הפרקים, אלא מחלחלת עמוק לשכבות הנסתרות והלא-פחות-יפות של הסרט.

שיירון (או שי-רון אם העלילה הייתה מתרחשת בישראל), מעוניין לכל אורך העלילה למרוד בגורל הצפוי לו. בתחילה, כשהוא עוד ״קטן״ (אז מגלם אותו אלכס היברט) הוא בורח מן הבריונים של בית הספר המציקים לו בשל עדינותו (ואחר-כך מוצאים סיבות נוספות), ומוצא מעין משפחה חלופית בגנגסטר אבהי (מהרשלה עלי) ובת-זוגו (ז׳אנל מואניה). בשנות התבגרותו (אז הוא מגולם בידי אשטון סנדרס), הוא בעיקר בורח מאמו הנרקומנית (נעמי האריס), אבל גם מעצמו ומניצניה של התבגרותו המינית. בבגרותו (אז משחק את דמותו טרבנטה רודס, ולא קרטיס ״50 סנט״ ג׳קסון כפי שהיה נדמה לי בשנייה הראשונה שהופיע), מתברר ממה הוא באמת בורח כל הסרט. שלושת קווי העלילה מהדהדים היטב זה את זה, בין היתר בזכות מערכת היחסים בין שיירון לדמות משנה החוזרת בכולם, זו של חברו היחיד משכבת גילו – קווין (ג׳יידן פיינר, ג׳ארל ג׳רום ואנדרה הולנד).

בנקודה זו שווה לציין כי הליהוק של שישה שחקנים שונים לתפקידים של שיירון וקווין הוא מושלם, משום שלגמרי האמנתי לרגע שנעשה פה טריק נוסח ״התבגרות״, כלומר שהיוצרים חיכו שהילדים יתבגרו. זה לא שהשחקנים עד כדי דומים, כמו שקל להאמין שאלה המבוגרים שהם יהפכו להיות, בהתחשב במה שעבר עליהם. הדרכת השחקנים של ג׳נקינס מסייעת גם היא ליצירת האמון בדמויות המשתנות, יחד עם חזרתיות נכונה מבחינה סיפורית. כדי לא לשעמם, הבמאי משנה מעט את הסגנון הקולנועי בכל סיפור, אבל באופן שאינו נראה תלוש במעבר בין הפרקים, אלא רק מגביר או מנמיך אלמנטים מסויימים, ממש כמו אופי משתנה של אדם בתהליך התבגרות. כתוצאה מכך, החלק שהכי אהבתי מבחינה סיפורית, האמצעי בסרט, הוא דווקא זה שעורר אצלי אנטי מסויים מבחינה קולנועית, בשל ריבוי רגעים חוץ-עלילתיים וספוגי אווירה מעולם האימה דווקא, בניסיון לתאר את השפעתה ההרסנית של האם על הגיבור. בחלק האחרון המצב היה הפוך, שכן מאוד נהניתי מהישירות הקולנועית, בפרק בו היא אכן הייתה נחוצה, אבל לתחושתי הסרט לחץ חזק מדי על הרגש וזנח את טכניקת ההתגנבות וההפתעה שעבדו לו היטב. לכן, כנראה שאבחר בחלק הפותח כשלם ביותר בעיניי, מה שאולי עשוי לרמוז על דעיכה ככל שהסרט מתקדם, אבל זה לא גורע מן האפקט הסופי שהוא מותיר.

Neruda
נרודה

מה עושים עם סרט כל-כך עמוס רבדים, רעיונות ורגעים מפעימים? ולמה אני לא יכול להצטרף למסיבות סביב במאים כשהן מתחילות, אלא רק כשהן בעיצומן? פבלו לאריין הצ׳יליאני זכה לאהבה מקיר לקיר בזכות ״לא״ ולאחר מכן ״המועדון״, אבל באופן אישי נשבתי בקסמו רק כעת עם ״נרודה״, אותו פספסתי בפסטיבל קאן. לאריין הוא אחד מבין כמה וכמה במאים שהציגו השנה שני סרטים בפסטיבלים הגדולים (על השניים של ג׳רמוש ועל הצמד של ניקולס כתבתי לסריטה), ובפסטיבל ניו יורק יצא שהוקרנו שני סרטיו (״ג׳קי״ לא הוקרן לעיתונאים, אבל למזלו של הבלוג עופר תפס אותו בפסטיבל ונציה). מתוכם ראיתי רק את ״נרודה״, כאמור, אבל לא משנה עד כמה טוב או רע יהיה ״ג׳קי״ בעיניי, אני כמעט שמח שאצטרך לחכות עד סוף השנה כדי לראותו – כי ״נרודה״ היה עבורי עומס חושי, רגשי ואינטלקטואלי בלתי נתפס. זה סרט שהוא נס פלאי – נשגב אבל נגיש, אכזר אך רגיש, נוכח ובלתי מושג בעת ובעונה אחת.

לכאורה, מדובר בביוגרפיה קולנועית של המשורר המתמחה בשירי אהבה, שהוא גם אושיה פוליטית וחתן פרס נובל לספרות – פבלו נרודה. מגלם אותו לואיס נייקו (אני מקווה שככה מבטאים זאת), החל מתפקידו כסנטור והתפקדותו למפלגה הקומוניסטית, ועד רדיפתו בידי השלטונות בצ׳ילה ובריחתו ממולדתו האהובה. אך למעשה, האלמנטים הביוגרפיים משמשים רק כקישוט עבור מה שבאמת מעניין את הבמאי בסיפור – יצירה, תשוקה, תשוקה ליצירה, יצירה מתוך תשוקה, ובעיקר ניסיון להגדרה עצמית תוך שליטה באופן בו ההיסטוריה תזכור את המנסים לשנות ולהכתיב אותה. את חיבתי הסרט קנה מיד בסצנת הפתיחה, המתארת ישיבת ממשלה בשירותים בניסיון להתחבא מן העיתונות הצובאת על המסדרונות. בהמשך הוא התגלה כשייך לסוג הנערץ עליי של קולנוע – מזגזג בין רמות שונות של תודעה ומציאות, מערבב ללא בושה או התנצלות בין גבוה לנמוך, משוחק לעילא, ומצולם וערוך כל-כך יפה עד כי הייתי מוכן לראות אותו גם ללא כתוביות, פשוט כי שפת הקולנוע שלו כה נהירה ועתירת יופי ופאר. על הצילום חתום סרחיו ארמסטרונג (משתף פעולה קבוע של הבמאי), שהפעם הגזים לגמרי עם הפילטרים, ולא סתם יוצר אווירה של שנות התרחשות העלילה (אמצע המאה הקודמת), אלא ממש העניק תחושה שמדובר בסרט שנשכח מאז והתגלה לפתע בימינו (כולל אפקט הנסיעה במכוניות שהיה נהוג פעם בקולנוע ונראה כיום כמעט מצחיק, ובוודאי שלא ריאליסטי).

בזמן שהתמונות מספרות סיפור אחד, המימד האודיאלי מנגן אופרה אחרת לגמרי. הקריין שמלווה את ההתרחשויות הניבטות מן המסך אינו נרודה, וגם לא היסטוריון המצדד בו, אלא אויבו המושבע – אוסקר פלושונו (גאל גרסיה ברנאל בהופעה קומית-טרגית נדירה), מפקח המשטרה שמצווה לרדוף וללכוד את הפוליטיקאי-משורר הבוגדני. הוא מתערב בנעשה, סותר את דברי הדמויות בזמן שאלה בוקעים מפיהן, מהווה ערוץ פרשנות אלטרנטיבי ובעיקר מנסה להיות זה שמכתיב את איך שנרגיש כלפי העלילה. מקרה קלאסי של דמות משנית שחושבת שהיא הגיבור, שמגיעה לא סתם מסיפור אחר אלא ממש מז׳אנר אחר – ספרי בילוש זולים, שהיו חביבים מאוד על נרודה עצמו. האם האיש שרודף אותו הוא פרי דמיונו הקודח של הגיבור? ואם כן, איך הוא מעז למתוח ביקורת על יוצרו? מערכת היחסים המתהפכת תדיר בין השניים היא ההברקה של הסרט, וכאן מגיע קרדיט גם לתסריטאי גיירמו קלדרון, ששב לעבוד עם לאריין לאחר ״המועדון״.

במערכה האחרונה, הופך הסרט מקולנוע ממזרי, שאפתני ורב-תחבולות לשירה אפית של ממש. כאילו אלפרד היצ׳קוק היה מביים מערבון רוחני על פי תסריט של בורחס וגוגול, או אם להישאר בתחומי הקולנוע בלבד, המקום המוזר בו דייויד לין הופך לדייויד לינץ׳. כל האלמנטים השונים, ולעיתים גם המשונים, מהם מורכבת היצירה הגדושה אך הקלילה ברוחה, מגיעים לשיא של מיצוי והתעלות בדקות הנועלות. ואחרי שסיים לשלהב ולדרבן את כל הכלים שבתזמורתו, מוצא לאריין זמן ושלוות נפש כדי להיפרד מסרטו ומדמויות כמו הורה המשחרר את האחיזה מילדו, שכבר בגר והפך לאדם בזכות עצמו. או שאולי זה אני שאוהב את הסרט הזה כמו שאוהבים אנשים, לא יצירות.

20th Century Women
נשות המאה ה-20

כבר אחרי שלושה פיצ׳רים אפשר לומר שלבמאי מייק מילס יש סגנון מובחן – דרמות קומיות עם קצת רומנטיקה וכאבי התבגרות, דמויות נשיות שכתובות לא פחות טוב מהגברים, ועיסוק אמנותי בנושאים שיכולים להיחשב שיא המיינסטרים, כמו למשל התא המשפחתי על כל גווניו (ב-Q&A שנערך לאחר הסרט גילה הבמאי שסודו הוא פשוט שיחות עם נשים ושאילת אלמנטים אוטוביוגרפיים, החל מאמו ועד לימודיו בבית ספר לאמנות ולא לקולנוע). זה מעניין במיוחד במקרה של מי שהחל כבמאי קליפים (בין היתר עבור מובי, אייר ועוד), אבל כל האפיונים הנ״ל נוגעים דווקא לכתיבה שלו. בסרטו החדש, ״נשות המאה ה-20״, כל המאפיינים הנ״ל באים לידי ביטוי ואף מיצוי, כך שמפתה להכתיר אותו כטוב מכולם בקריירה שלו (אחרי ״Thumbsucker״ ו-״בגינרס״). אבל אולי תהיה זו מעמסה מיותרת על הסרט, שהוא מהסוג הצנוע שכאילו צריך לגלות לבד. מצד שני, אני מהמר על מועמדות לאוסקר לאנט בנינג בתפקיד הראשי, ואולי אפילו אחת נוספת על התסריט המקורי, כך שעול הציפיות בכל מקרה עלול לאיים למחוץ את הסיפור הקאמרי והלבבי הזה.

מילס מתחיל את התחבולות עוד משלב הסינופסיס – לכאורה מדובר בסרט התבגרות של נער אמריקאי לא מעניין במיוחד בשם ג׳יימי (לוקאס ג׳ייד זאמן), בסנטה ברברה אשר בקליפורניה, בסיומן של שנות ה-70. אך למעשה, מדובר בסיפורן של שלוש הנשים החשובות בחייו של הגיבור לא פחות מאשר בסיפורו שלו, המייצגות שלושה דורות ושלוש תפיסות עולם לגבי מקומה של האישה. הראשונה היא אמו של הגיבור, דורותיה (אנט בנינג), היא אחת האמהות הפחות שגרתיות שתראו השנה בקולנוע. היא חולקת את ביתה עם שני זרים שהופכים למשפחה, על מנת שיעזרו בשכר הדירה – וויליאם (בילי קראדופ פלוס שפם) בעל שאריות האידיאולוגיה ההיפית המשפץ תדיר את הבית המתפורר, ואבי (גרטה גרוויג בשיער אדום-פאנק), נפש-אמנית אבודה המתמודדת עם מחלה. את מיטתו חולק הגיבור עם חברתו הטובה ג׳ולי (אל פאנינג), אך מדובר בידידות אפלטונית למרות שניכר כי ג׳יימי היה מעוניין ביותר מכך, בזמן שג׳ולי מפגינה מתירנות מינית שהופכת לקרירה כשהיא לידו. קורותיה של הקומונה הלא קונבנציונלית הזו מהדהדות את השינויים שעברו על ארה״ב מתקופת השפל הכלכלי (אז נולדה האם), דרך שנות ה-60 הסוערות (אז נולדו הצעירים) ועד העתיד לבוא (ההווה שבו אנו, צופי הסרט, חוזים בו בעיניים מפוקחות).

כצפוי, הסרט מצליח להצחיק אפילו ברגעיו היותר כבדים, משכיל לצבוט בלב כל אימת שהוא חפץ בכך, ואפילו משלב פנימה לא מעט עיסוק בפמניזם באופן שהיה עבורי אחד המעניינים לצפייה מהצד. הוא גם מלא בדיוק בכמות הנכונה של טריקים קולנועיים או סיפוריים – בין אם שילוב פתאומי של תמונות סטילס מהתקופה, או אפקט מנסרה בקטעי נסיעה במכונית שצובע הכל בגוון נוסטלגי, או בהחלפות נקודות המבט ועומק הידע של המספר ככל שהסרט מתקדם. העזרה הרצויה מגיע מכיוון הקאסט, מתוכו שווה לציין במיוחד שוב את בנינג, שהחזיקה את הקהל בכף ידה ועשתה בו כרצונה בהקרנה בה נכחתי, אבל גם את פאנינג, שלא מפסיקה להפתיע אותי ומוסיפה עוד הופעה בטוחה ומאוד שונה ממה שהיא רגילה להקרין.

אבל הקאסט הוא גם המקום בו מתגלים סדקים מסויימים בסרט, לפחות עבורי. או שאולי אני סתם סובל ממנת יתר של גרטה גרוויג, שלא מצליחה להמציא את עצמה מחדש למרות השינוי במראה החיצוני, ונותרת מעין ״מאניק פיקסי דרים גירל״ עבור הדמות הגברית הראשית שאמורה להוביל אותו במשעולי ההתבגרות ולהפוך אותו מנער לגבר (גם אם לא במובן המיני). היא גם בקושי עוברת בתור דמות החיה ופועלת בעשור בו מתרחשת העלילה, מה שאפשר לומר גם על קראדופ, שנותר תקוע בסיקסטיז מבחינת וייב (אם כי זה מעוגן בעלילה במקרה שלו). זאמן אמנם עובר היטב בתור ליהוק חיוור במכוון, אבל לא משכיל להביא משהו נוסף לדמותו כפי שעושה, למשל, שותפתו הצעירה. אפשר לומר שבעיניי חסר בסרט משהו כדי להיות גדול באמת. משהו כמו הליכה עד הסוף ברגעים בהם הוא בורח להשתובבות או למחוזות המוכר והבנאלי, גם אם הם מעטים ונשכחים.

Manchester By the Sea
מנצ׳סטר ליד הים

מאז סאנדנס, שם הוקרן לראשונה בתחילת השנה והפך לחביב הביקורת, הציפייה שלי לסרט החדש של קנת׳ לונרגן רק הלכה והתעצמה. אולי בעצם היא החלה כבר עם כתוביות הסיום של ״מרגרט״, סרטו הקודם והכמעט-גנוז של הבמאי, שמהווה בעיניי את אחד משיאיה של האמנות השביעית במאה הנוכחית. כמו במקרה של מילס, מדובר אמנם ביוצר שמאחוריו שלושה פיצ׳רים עלילתיים בלבד כבמאי (ועוד כמה תסריטים שאין ביניהם קשר כמו ״כנופיות ניו יורק״, ״בואו נדבר על זה״ ו״הרפתקאות רוקי ובולווינקל״), אבל כבר אפשר להצביע על סגנון מובהק ותימות חוזרות ביצירותיו. הפעם אני מפחד לצאת בהצהרות בנוגע לדירוג ״מנצ׳סטר ליד הים״ בתוך הרזומה של הבמאי (שכולל גם את ״סמוך עליי״ הלא-מוערך-דיו מתחילת האלף), אבל לגמרי מבין את כל אלה שטפטפו לי לפני ההקרנה שמדובר באחד הסרטים הגדולים של השנה, ואף הגיעו לצפות בו שנית. מה שכן ארשה לעצמי הוא להיות נחרץ יותר בנוגע למועמדויות לאוסקר – קייסי אפלק בהחלט ראוי לחבק פסלון ראשון בקריירה בטקס, לפחות כפי שמתחשק לחבק את הדמות אותה הוא מגלם באינסוף כשרון, ואין שום קטגוריה ראשית בה יפליא אותי למצוא את הסרט הפשוט מושלם הזה.

האח המוכשר במשפחת אפלק מגלם את לי צ׳נדלר, עליו אנחנו לומדים לאט לאט יותר ממה שאני יודע על עצמי, או על כל אדם אחר לצורך העניין. בתחילה מוצגת התפאורה להתרחשות העלילה, ההופכת לאיטה לדמות בפני עצמה – העיר מנצ׳סטר-ליד-הים (זה שמה הרשמי, בעבר נקראה פשוט מנצ׳סטר) הממוקמת בחוף הצפוני של מדינת מסצ׳וסטס. אגב, חבר שנולד וגדל באיזור שישב לצידי בהקרנה, טען כי המבטאים והתנהגות הדמויות הייתה ללא רבב בכל הנוגע לתיאור האיזור. צ׳נדלר מתפרנס בקושי מעבודות מסריחות ושקוע בחרא, תרתי משמע, אך נאלץ לשוב אל מחוז הולדתו עם מות אחיו (קייל צ׳נדלר, אין קשר משפחתי לדמות) ממחלת לב. לי מגלה כי האח הוריש לו את אחיין (לוקאס הדג׳ס) וספינת דייג, ומסרב בכל תוקף לאחריות שנפלה עליו. מבט אחד באקסית שלו (מישל וויליאמס), או אפילו הראשון מבין הסודות המשפחתיים שמתגלה, מספיק כדי להבין למה. אבל כאשר האחיין/בן-מאומץ מתחיל להתנהג מוזר וחושף סוד או שניים משלו, מתחילה מסכת גילוי והסתרה, מערכת של התקרבות והתרחקות הנעה כגלי הים, ונמשכת על פני כל 135 הדקות מרטיטות ענבלי הנפש של הסרט.

בסיום הצפייה, כשהלב שלי שט במים הקפואים של החוף המזרחי בארה״ב בחיפוש אחר מזור למה שחוויתי, חיפשתי בקרדיטים את הספר עליו מבוססת היצירה הכתובה לעילא ועילא. אבל אין כזה. לונרגן כתב תסריט מקורי שהוא לא רק אחת היצירות הקולנועיות המצטיינות של 2016, אלא גם היצירה הספרותית המשובחת ביותר שצרכתי השנה. רק על האב הסובל מבעיות לב, המותיר לבנו ספינה עם מנוע שעומד להשתנק יום אחד בלי התרעה מוקדמת, אפשר לכתוב תזה (ואחת אחרת על מקררים בוגדניים, או אלונקות שלא נכנסות לאמבלונסים). ניתוח מלוא הרבדים והעומקים אליהם צוללים באומץ הסרט כולו יצריך כבר ספר שלם, שיעסוק לא מעט בנובלה האמריקאית לתולדותיה, באש וקרח והיכולת לקפוא דווקא כשצריך להפשיר, במיתוסים השונים של גיבורים קולנועיים ומיתיים בתרבות, ובאופן בו הסרט משנה לחלוטין את ייצוגי השכול בחברה העכשווית. כלומר, אם בעבר הנושא היה סוג של טאבו שיש דרכים נכונות ולא-נכונות להציגו, וכיום הטאבו נשבר ונפרץ ולכאורה אין יותר נכון ולא-נכון בעניין, אחרי הסרט של לונרגן שבתי ב-180 מעלה לנקודת ההתחלה, אבל עם מסקנה שונה – יש המון דרכים לא-נכונות, ורק זו של הסרט נכונה.

זה כנראה מפני ש״מנצ׳סטר ליד הים״ הוא סרט כל-כך ישיר ומלא כנות, עד כי הוא גורם לכל הסרטים האחרים להיראות כמתחזים. אין בו רגע אחד שלא נכתב בתסריט, אבל גם משוחק באופן אמין עד כאב בידי הצוות המוכשר, שחלקו אגב אלמוני. ויש בו כל-כך הרבה רגעים של צחוק שלא חדל מלהפתיע, דווקא כשהעלילה מגרדת את תחתיות הייאוש של הנשמה, עד כי מצאתי את עצמי מוחל למי שישב כמה כסאות ממנו וצחק כצבוע (כלומר כמו החיה, אין לי ספק שזה היה מכל הלב). עבורי הסרט לא היה מצחיק בקול רם, אולי להוציא מספר רגעים קטנטנים אך מהותיים מבחינת המיקום שלהם בסיפור, אלא יותר בכיוון של קומדיה מלנכולית (מלנקומדיה?). אוקיינוס של עגמומיות עם איים מבצבצים של הומור, אבל מהסוג שספוג עד העצם בכל מה שאנושי. במהלך ה-Q&A עם היוצר, למדתי בתחילה שהיה מדובר בפרוייקט-תשוקה של מאט דיימון, שהיה אמור לככב ואף לביים. אני לא יודע לאיזה אל צריך להודות על שלא כך התגלגלו העניינים, אבל ברגע שאמצא את הכתובת שלו אולי בעצם כדאי שאתחיל בתפילת הודיה על כך שלקנת׳ לונרגן יש בכלל קריירה קולנועית. כזו שבזכותה הוא יכול להעניק מתנות נפלאות וחד-פעמיות כמו הסרט הזה.

אנט בנינג (במרכז) ושני הכוכבים הצעירים של ״נשות המאה ה-20״ (אל פאנינג מימין ולוקאס ג׳ייד זאמן משמאל)