פסטיבל ונציה 2016 – דיווח שישי ואחרון: ״Voyage of Time: Life Journey״, ״Jackie״, ״The Last of Us״, ״Prank״

8 בספטמבר 2016 מאת עופר ליברגל

אני שב ארצה בעיצומו של הפסטיבל וחש כי אני נוטש את ונציה בשלב יותר מדי מוקדם. לא תכננתי לצפות בכל כך הרבה סרטים ובטח שלא לכתוב על כל כך הרבה, אבל הפסטיבל פשוט כבש אותי, גם אם אני מרגיש כי טרם למדתי למצות אותו, וכי הייתי מפיק ממנו הרבה יותר לו הייתי מתכונן יותר זמן מראש. יחד עם זאת, אני גם מרגיש שעברתי חוויה של פעם בחיים, לכן ברצוני לומר תודה לכל האנשים שייעצו ליל גבי הפסטיבל ולגבי העיר. תודה לחברי לבלוג שנתנו לי את הבמה לפרויקט זה ובעיקר לאורון שבשעות לא הגיוניות ערך טקסטים מבולבלים שמראש נכתבו בשעות לא הגיוניות.
הנה חוות דעת על עוד מספר סרטים, ולסיום נסיון שלי לדרג את עשרת הסרטים האהובים עליי מפסטיבל ונציה 2016.

Voyage of Time: Life's Journey
מסע הזמן: מסלול החיים

קשה מאוד לסווג את סרטו החדש של טרנס מאליק, פרט לכך שאין בסרט רגע אחד של ספק לגבי היוצר שעומד מאחוריו. לא מדובר בדיוק בסרט תיעודי, סרט מסה, סרט טבע, או הגיג פילוסופי – אף כי יש בו את המאפיינים של כל אחד מאלו; יש בו גם רגעים בהם ניתן להגדיר אותו כסרט עלילתי. עבורי, ההגדרה המדויקת תהיה סרט תפילה, אולי סוג של מזמור הדומה לתהלים. ישות הקוראת מן המעמקים לבורא, רואה את כל היופי בעולם למרות מודעות לעוני, לכאב, למוות ולהשמדה, שכן בסרט זה הלידה והמוות הינם חלק מתהליך אחד אשר חווה הדובר.

הדובר בסרט נושא מונולוג לעבר מי שהוא מכנה "אמא". ניתן לקרוא את הטקסט של הסרט כשיחה של אם עם אלוהיה, או כשיחה של החיים עצמם או הזמן עצמו עם הכוח הגדול יותר, אף כי יש בסרט שאיפה להגעה למקום שנמצא מעבר לרצף הזמן. כמו תמיד בסרטי מאליק, הטקסט משלב בין פיוט לתפיסת עולם רוחנית טוטאלית אשר מנסה להיות פשוטה ופשטנית ככל הניתן, ובעיקר מנסה לקבל את הטוב והרע. אין כאן ניסיון להשתייך לדת ספציפית, אלא לאחד בין כל האמונות האנושיות לאמונה אחת חזקה, אשר תכלול את כל החיים אשר אי פעם היו או יהיו על הארץ או ביקום. ניתן לראות בסרט הרחבה של חלקים מסרטו של מאליק ״עץ החיים״, אולם ליצירה זו יש קצב משלה וההתמודדות שלה היא תמיד של יצור אשר מבקש הדרכה אימהית, מאל או מאם. ובכך אני מדבר לא רק על הדובר, אלא גם על חלק מן היצורים הרבים, אנושיים ולא אנושיים, אשר נראים בסרט.

יש לציין כי בגרסה בה צפיתי, את המונולוג קריינה קייט בלאנשט. את גרסת התלת-מימד של הסרט מקריין בראד פיט, כך שמאליק שואף שהדובר בסרטו היה חף מכל זיהוי מגדרי. מבחינה חזותית, הסרט מכיל כמה חומרי גלם. ישנם קטעים רבים אשר נראים כחומרי ארכיון מרחבי העולם, המצולמים כמו כתבת טלוויזיה ישנה. בחלקים אלו יש תיאור של עוני ועימותים בין משטרה לאדם, אך גם קטעים אשר מתארים טקסים דתיים של בני דתות שונות ומגוונות. חלקים אחרים בסרט מציגים צילומי טבע מרהיבים מרחבי כדור הארץ תוך דגש על עננים, מים ושמש. יש גם חלקים שלא ברור האם צולמו או נעשו בעזרת אפקטים, וחלקים שללא ספק נעשו בעזרת אפקטים. הסרט גם מראה את השמש ואת רחבי החלל, צולל לתוך הגוף האנושי וגופים אחרים ברגע ההפריה, צולל מתחת לפני המים ואל פנים כדור הארץ ונע לעבר זמנים שונים וחיות שונות.

כמו ב״עץ החיים״, גם בסרט זה יש נוכחות של דינוזאורים. כאן תכלית התפקוד שלהם בסרט ברורה בהרבה – הדובר מנסה להבין כיצד הבריאה הטובה אחראית גם להשמדה של מין, להרס הבריאה. באמצעות קץ עידן הדינוזאורים, מאליק דן בעצם בקץ הצפוי גם של המין האנושי או יותר נכון בקץ החיים באשר הם חיים, קץ שהוא סבור כי צפוי להגיע. הסרט מכיל גם סיקוונס מבויים, עם שחקנים, אשר מדמה את ראשית המין האנושי, באופן שמזכיר מעט את פתיחת ״2001 אודיסאה בחלל״ של קובריק, דמיון שאני חושב כי ייתכן ואינו מקרי – גם מאליק מספר סיפור של אודיסאה, סיפור של החיים אשר רוצים לחזור לביתם, לחיק אמם, לבריאה עצמה.

במהותו, הסרט ממשיך את הקו הרוחני אשר אפיין את סרטיו האחרונים של הבמאי, שבשנים האחרונות מצלם בקצב מהיר ועורך את הסרטים מאוד לאט. אבל ייתכן שדווקא בגלל שהז'אנר של הסרט הזה אינו עלילתי אלא ניסיוני, הוא יעורר פחות זעם מבדרך כלל. מעריצי מאליק לבטח יהיו מסופקים מן התוצאה, גם אם אני באופן אישי אהבתי יותר כמה מן היצירות האחרות שלו מן העת האחרונה.

Jackie
ג'קי

הבמאי הצ׳יליאני המצליח פבלו לארין (״לא״, ״המועדון״) עובר לראשונה לביים בארה"ב בסרט זה, בו הוא עוסק בנקודה קריטית בחייה של אייקון אמריקאי – אלמנתו של הנשיא ג'ון קנדי, הלא היא ג'קי קנדי (שבתקופה מאוחרת יותר בחייה נקראה ג'קי קנדי אונסיס). הוא אף מציג את סרטו הנוכחי חודשים ספורים בלבד לאחר שהציג בפסטיבל קאן סרט אייקון גדול של מולדתו, ״נרודה״. הספק די מדהים עבור שגם היה ונותר במאי טוב. בעוד ששמו של לארין עורר בי סקרנות לגבי הפרויקט, חששתי מקצב היצירה המהיר למדי ומכך שעל תסריט חתום אדם בשם נואה אופונהיים, מפיק שהפך לאחרונה לתסריטאי ועד כה הסרטים היחידים שהופקו לפני תסריטים שלו היו עיבודים לרבי מכר לנוער. אם כי התסריט הזה נכתב עוד קודם לכן, ונכלל ב"רשימה השחורה", זו של תסריטים טובים-לכאורה שמסתובבים בהוליווד אך טרם הופקו – רשימה שאני נוטה לא לאהוב את רוב הסרטים שבסופו של דבר כן הופקו מתוכה.

״ג'קי״ הוא לא סתם סרט על דמות איקונות, אלא סרט על דמות אשר מחליטה כי עליה להפוך את עצמה לאיקונית. היא עושה זאת גם מסיבות אנוכיות, אבל גם מתוך כבוד לבעלה שנרצח ובעיקר מתוך אמונה כי זה הדבר שהאומה צריכה. במהלך הסרט היא אומרת ש"על מנת שתהיה מלוכה צריך מסורת, ועל מנת שתהיה מוסרת צריך זמן". למעשה, הסרט הוא על בנייה של מלוכה אמריקאית שג'קי היא חלק ממנה, ולפי הסרט גם גורם מעצב לא רק בבניית המיתוס של משפחת קנדי, אלא גם באופן שבו הציבור תופס את מוסד הנשיאות בעידן הטלוויזיה. הסרט למעשה מתאר אותה כדמות אשר הבינה את כוחו של הדימוי בעידן התקשורת הגלובלית והחשיבות שלו לא רק לגבי הווה, אלא גם ובעיקר לגבי העתיד. היא רצתה (ובפועל הצליחה) לקבוע מקום בתודעה הקולקטיבית.

הסרט לא סוקר את כל חייה של הגיבורה, אלא מתמקד באירועים שהתרחשו מיד לאחר ההתנקשות בבעלה הנשיא. אירועים אלו מוצגים בשני פרקי זמן מקבילים: באחד מהם ג'קי מנסה להשפיע על אופן הלוויה הממלכתית בעודה נאבקת בהלם, בכאב, ובצורך להסביר לילדיה הקטנים את המצב. בקו העלילה השני, אשר פותח את הסרט, היא מנסה להסביר בראיון עיתונאי (לה יש זכות סופית על עריכתו) את ההתנהגות שלה באותו שבוע ואת רגשותיה. מדי פעם, הסרט גם קופץ לשתי תקופות זמן אחרות – לצילומי סרט טלוויזיה שנעשה כשנתיים לפני הרצח ובו היא מדברת על השינויים אשר ביצעה בבית הלבן, ולשיחה שלה עם כומר בה היא מתוודה על רגשות פחות ממלכתיים.

על פניו, מדובר בסרט שמעריץ את הגיבורה שלו, בעיקר דרך היכולת שלה לפעול בנחישות והבנה בתקופה של אבל קשה. היא בהחלט עצובה על מות בעלה, גם אם היא רומזת בסרט כי הייתה מודעת לחסרונות שלו בתחום הנאמנות והחיים המשותפים. אבל ניתן לקרוא את היצירה גם בדרך חתרנית, כלומר ככזו אשר מראה כי העידן התקשורתי של שנות הששים, ובימינו אף יותר מכך, מעדיף את הטקסי על פני המהותי, וכי כספי ציבור רבים בוזבזו על מנת להעניק כבוד לבית הלבן ולווית הנשיא, כאשר ג'קי קנדי מודעת לגודל הבזבוז אך חושבת כי מראה מכובד הוא הכרחי עבור האומה האמריקאית. הסרט אמנם מקבל את העמדה שלה, אבל עושה זאת בדרך אשר מאפשרת לקהל לעלות ספקות. בנוסף, בהצגתה של ג'קי כאייקון אשר מודע תמיד לרושם שהוא מותיר, הסרט גם שואל שאלות לגבי ההערצה לאנשי ציבור ולמפורסמים ולגבי הלמחיר שזה תובע מהם בחייהם הפרטיים, בעיקר בפן הפסיכולוגי. כיוון שעל ג'קי להיות אשת ואלמנת הנשיא, היא לא ממש יכולה להיות היא עצמה.

נטלי פורטמן מגלמת את התפקיד הראשי והיא עושה זאת תוך שהיא מסגלת לעצמה מבטא אשר שונה מכל מבטא שהיא שיחקה בו אי פעם. אם בעבר היכולת שלה לאמץ מבטאים הייתה בעייתית, כאן העבודה הקולית שלה מאוד מרשימה, אולי אפילו מרשימה מדי. יש משהו שמזכיר את מריל סטריפ במשחק של פורטמן בסרט הזה, הן בשינוי הקול והן בכך שאנחנו לא רק רואים את ג'קי, אנו גם רואים את פורטמן מגלמת את ג'קי בצורה אשר לא פעם נראית קיצונית מדי, אם כי ברוב הרגעים המשחק שלה מעודן ונפלא. לארין גם יודע להוציא תצוגת טובות משאר צוות השחקנים. זה מובן מאליו שג'ון הרט מרשים בתפקיד הכומר, אבל גרטה גרוויג עושה עבודה טובה מהצפוי בתור המשרתת האישית של ג'קי, וזו אולי הפעם הראשונה בה היא מגלמת היטב דמות אשר רחוקה מעולמה. בנוסף, הסרט גם עושה שימוש יפה במוזיקה שנכתבה בידי מיקה לוי (״מתחת לעור״) – מוזיקה אשר תמיד מתבססת על מספר מצומצם של צלילים, אשר חוזרים שוב ושוב בתבנית זהה שנותנת תחושה של עצב וממלכתיות.

למרות יתרונות אלו, הסרט רחוק מלהיות נטול פגמים. המשחק עם צירי הזמן השונים לא תמיד עובד ובחלקו האחרון חשתי כי הסרט קורס לתוך עצמו כמה וכמה פעמים. למרות המשחק המוצלח, יש תחושה כי רוב הדמויות בסרט פלקטיות, לפעמים כולל הדמות הראשית. אני חש כי הדבר מכוון וקשור לעיסוק של הסרט בסוגיות של ייצוג ושל איקוניות, אך לעתים זה פוגע ביצירה שאמורה בסופו של דבר גם לרגש.

The Last of Us
האחרון מאתנו

תופעה מוזרה – כאשר אני צופה בסרטים נטולי דיאלוג בפסטיבלים, תמיד זה קורה בשעות הבוקר ודורש מנה גדולה מן הרגיל של ריכוז. לפחות לגבי הסרט הזה, השיבוץ המוקדם אינו נובע ממחשבה של מנהלי התכנייה כי השחר הוא השעה לסרטים בהם לא נאמרת מילה, אלא בעקבות הלו"ז הקבוע של מסגרת שבוע הביקורת, בה משתתף הסרט.

הבמאי התוניסאי עלא אדין סלים ביים את הסרט הזה, שהוא סיפור מסע הישרדות של מהגר עליו אנו כמעט ולא יודעים דבר – לא את שמו ולא את הסיבה אשר בגללה הוא נמצא במסע הגירה, אשר מעמיד את חייו בשורה של סכנות. אבל ברור כי ברירה לא הייתה לו, בעודו נאלץ תחילה להסתתר מרשויות חוק כלשהן ומאוחר יותר להתמודד מול איתני הטבע. רוב הזמן הוא עושה את המסע לבדו, ולעתים בחברת אדם נוסף או קבוצה. לקראת הסוף, נמלט אדם מבוגר יותר שלוקח אותו לזמן קצר תחת חסותו, אך אין להם שפה משותפת. כאמור, הסרט מתנהל ללא מילים כלל, פרט לקטע שירה ישן המוקרא באמצע ומחלק את הסרט לפרקים.

התופעה של סרטים שהם מסע הישרדות אישי הופכת לנפוצה בשנים האחרונות, וברבים מביניהם קיים גם ויתור על דיאלוג. זוהי אחת מן הדרכים לעורר הזדהות עם המהגר הנואש בסביבה המודרני, אדם אשר דווקא בתקופתנו חוזר לחיות כמו פרא. בסרטו של סלים, ההתמודדות מול המצב הפוליטי הופכת למאבק מופשט מול איתני הטבע, ככל שהסרט מתקדם. האדם נאבק מול חיות ומול נוף ובעיקר מול נפשו, בחיפוש אחר אור שיאיר לו את הדרך. המעבר לעיסוק בטבע גם הופך את הסרט לסימבולי יותר בחלקו אחרון. הכותרת יכולה לרמוז לכך שרק האחרון שיישאר בחיים ישרוד, או לכך שהאחרון הוא פשוט מי ששורד הכי הרבה זמן, במציאות שכבר נותקה מן החברה האנושית.

כאמור, מדובר בז'אנר של ממש בשנים האחרונות ולכן גם ראינו מספר סרטים דומים, אך נדמה כי סלים הולך עד הסוף עם הגישה שלו. בחירותיו מאתגרות יותר את הקהל, בייחוד בקטעים ארוכים המצולמים בחשכה כמעט מוחלטת, אך גם מצליחות לייצר לאורך חלקים נרחבים בסרט את האיכות הפיוטית אשר הבמאי שאף אליה. אמנם לקח לי לא מעט זמן עד שהצלחתי להיכנס לתוך העולם הפשוט והמופשט של הסרט (כאמור, צפיתי בו בשעה מוקדמת), אך בחלקו האחרון המאבק של הגיבור חילחל היטב.

Prank
מתיחה

prank_01

סרטו של הבמאי הקנדי-קוויבקי וינסנט בירון עוסק בנער ביישן, בודד ודי חנון בשם סטפי שיד המקרה מחברת בינו לבין חבורה של נערים מעט מבוגרים ממנו, והרבה יותר פרועים בהתנהגות שלהם. שניים מהם זקוקים לעזרתו על מנת לתעד מתיחה קטנה שהם עושים בסופר. סטפי הופך לחלק מן החבורה שלהם, הכוללת גם את חברתו היפה של מנהיג הקבוצה. יחד, הארבעה מבצעים שורה של מתיחות או מעשי קונדס חצי-אלימים ברחבי פרבר, שנראה כי אין בו יותר מדי מה לעשות. סטפי רוצה לראות את עצמו כחלק מן הקבוצה, והוא גם נמשך לנערה שבחבורה, אבל דומה כי אף פעם הוא לא ממש מתקבל ותמיד ייתכן כי הוא למעשה הקורבן של המתיחה.

כמה מן הרגעים היפים ביותר בסרט לדעתי הם אלו אשר אינם מתארים את הגיבורים, אלא את המבוגרים אשר נופלים קורבן למתיחות שלהם. אפשר לראות בפרגמנטים אלו סיפורים קצרים עצובים ומצחיקים אשר עומדים בפני עצמם, כאשר המתיחה כמעט תמיד מגיעה ברגע של משבר. יש בקטעים קצרים אלו משהו הזכיר לי את סרטיו של רוי אנדרסון בשילוב בין הקומי לכאב הטעון.

הטון של קטעים אלו מתחבר בהדרגה לטון הכללי של הסרט, שיש בו תיאור נוגה ומעט עצוב של חוויית ההתבגרות, במסווה של סרט קליל ופרוע. מתוך השימוש בקטעי רוק ובבדיחות קטנות, עולה תחושה של חוסר שייכות לחיים בכלל, אצל הגיבור הראשי במובהק ובמידה מסוימת גם אצל יתר הדמויות. למשל, אחד מן הנערים מתאר שוב ושוב עלילות של סרטי פעולה הוליוודיים תוך התלהבות מן הקטעים המדממים, אולם כאשר עליו לבחור סרט DVD לבילוי משותף של החבורה הוא בוחר בסרט שהוא ההפך הגמור – ״הסוס מטורינו״ של בלה טאר. בעוד חבריו משתעממים כבר בסצנת הפתיחה, הוא מנסה לנסח משהו אודות העומק של הסרט, בניגוד לשאר הזמן בו הוא מתנהג בצורה פרועה וחסרת דאגות. עם זאת, אין בסרטו של בירון כל דמיון חזותי או נושאי לסרטיו של טאר, והסרט שלו יכול בהחלט לעבור כחוויה קלילה ומצחיקה באורך שעה ורבע בלבד. העצב הגדול אמנם נוכח שם, אבל כמו בחיים, הסרט עושה מאמצים להסתיר אותו בהסחות דעת שונות.