כל סרטי אינגמר ברגמן: חלק 15 – "חלומות", "התשוקה של אנה"

הקדמה לפרויקט: בשנים האחרונות הולכת ומתבבסת אצלי ההכרה שאינגמר ברגמן הוא אחד הבמאים האהובים עליי. אולם, בניגוד לבמאים אחרים אשר נמצאים אצלי בפסגה, לא בכל סרטיו צפיתי. גם בקרב הסרטים שראיתי, אני חש כי כתבתי על ברגמן פחות, או באופן לא ממצה, לעומת במאים אחרים. אני חש כי טרם הבעתי בפומבי את מלוא התפעמותי. בסדרת פוסטים זו אכתוב משהו על כל סרטי אינגמר ברגמן כבמאי, עם שאיפה לגעת בעתיד גם בסרטים בהם הוא היה מעורב גם כתסריטאי בלבד, אבל בלי התחייבות – וגם בלי חוקיות. פוסטים מסויימים יוקדשו למספר סרטים, אחרים לסרט אחד או חלק ממנו, וגם סדר הפוסטים לא יעקוב באופן כרונולוגי אחר התקדמות הקריירה של הבמאי השבדי אלא יקפוץ מזמן לזמן. המטרה היא שבסוף הפרויקט, יהיה בבלוג טקסט על כל סרטי ברגמן, בדרך זו או אחרת. גם תאריך סיום הפרוייקט אינו מוגבל בזמן.

בחלק זה של הפרוייקט, שני סרטים בלי קשר מהותי פרט לזהות הבמאי – הראשון נעשה באמצע שנות החמישים, רגע לפני הפריצה הגדולה בקריירה של ברגמן ובשלב בו המשך דרכו בקולנוע אף הוטל בספק. הסרט השני הוא כבר מסוף שנות הששים, כשברגמן נחשב לאחד מגדולי הבמאים בעולם, הקולנוע המודרינסטי פורח ברחבי אירופה, וברגמן מרגיש בשל לעסוק בתכנים אפלים מאוד בצורה אשר מכילה מספר אלמנטים ניסיוניים.

חלומות
Dreams
(1955)

הסרט הזה נוצר רגע לפני הפריצה הבינלאומית של ברגמן, כאשר המשך הקריירה שלו נמצא בסימן שאלה והוא ניסה לייצר סרטים מסחריים יותר. הסרט הזה הוא נסיון לכפר על הכשלון הכלכלי והביקורתי בזמן אמת של ״נסורת ונצנצים״ המופלא – ברגמן חזר לעבוד עם אותה חברה קטנה, בעבודה עם חומר שהוא סבור כי יהיה מסחרי יותר. אבל זה לא ממש עובד. לא מן הבחינה האמנותית ולא מן הבחינה המסחרית.

״חלומות״ נראה כמו סרט שמנסה להיזהר מלהגיע לשיא. מדובר בדרמה-קומית, או יותר נכון בדרמה קלילה, שכן באמת אין הרבה בדיחות. הדרמה גם קלילה משום שברגמן נזהר בכל פעם שהסיפור הופך לאפל מדי. יש כאן כמה סצנות טעונות מאוד לגבי יחסים בזוגיות או תוך כדי ניצול אחר של כוח, ובעוד בסרטים אחרים ברגמן הצליח לנתב סיטואציות דומות ליצירת דיאלוגים מצמררים ושנונים בו זמנית, כאן הטון לא חודר לעומק עד הסוף. לכן, הסרט מרגיש כמו שעשוע ולא כיצירת אמנות עמוקה. יחד עם זאת, בכמה מן הרגעים הקלילים, הפוטנציאל של ברגמן ניכר.

זה קורה, למשל, בדקות הפתיחה. מדובר בחמש דקות נטולות דיאלוג, אשר מציגות את הסביבה בה פועלות שתי הגיבורות של הסרט – תעשיית פרסומות האופנה, סוג של תעשיית חלומות. הגיבורות הן מפיקה של צילומי אופנה בשם סוזנה (אוה דאלבק) ודוגמנית צעירה המועסקת על ידה בשם דוריס (הארייט אנדרסון, יותר רזה מבדרך כלל). הפתיחה מתחילה עם פיתוח צילום בו נראות שפתיים בלבד, וממשיכה להציג את הדמויות השונות העובדות בתעשיית היופי – כל האנשים אשר מעצבים את המראה של דוריס, בעיקר גבר שמן אשר מפריע לשקט כאשר הוא נוקש על השולחן באופן בולט, מסמן כי הוא החזק בסיטואציה.

סוזנה היא לא רק הבכירה והבוגרת יותר, היא גם זו אשר נראית בלחץ נפשי כבד ותמידי, עד לכמעט ניסיון התאבדות. היא מאוהבת בצורה נואשת בגבר נשוי המבוגר ממנה בכמה שנים. הגבר הזה ניתק עימה את הקשר לאחר רומן לא קצר. סוזנה קובעת צילומים בעיר גטבורג בה המאהב לשעבר שלה חי, מגיעה לביתו על מנת לעקוב אחריו ויוצרת עמו קשר. למרות סירוב ראשוני, הוא מסכים לראותה בערב. בבואו, הרומן ניצת מחדש, אך אשתו של הגבר מגיעה ומעמידה את הנאהבים במקומם, תוך השפלה אשר מובילה את סוזנה לדכדוך רב.

דוריס רבה עם החבר שלה על רקע היציאה לצילומים בגטבורג, מה שמוביל לפרידה הנראית מעט אינפטילית מצד שניהם (בטח ביחס לדיאלוג הנוקב של סוזנה לקראת סוף הסרט). בגטבורג, גבר מבוגר (גונאר ביורנסטרנד, אשר דומה כי אמור להיות אפילו יותר מבוגר בדרך כלל) מתחיל עימה באגרסיביות ומבטיח לה מתנות ללא כל צורך בחיבה מצידה. דוריס נהנית לפרלטט עימו ולקבל תשורות, אבל הקשר גורם לה לפספס את הצילומים ולהיות מפוטרת. אותו גבר מבוגר מנחם אותה ומנסה להגשים את כל המשאלות שלה לגבי היום. כאשר היא מגיעה לדירתו, מתבררת הסיבה למשיכה.

דוריס מזכירה במראה שלה את אשתו של הגבר, אשר חיה במוסד לחולי נפש. לכן, החיזור שלו מתחיל בקניית שמלה ותכשיט עבור דוריס – הוא מנסה להקנות לה את המראה החיצוני של האישה האבודה, קצת בדומה ל״ורטיגו״, הסרט אשר אלפרד היצ'קוק ביים מספר שנים אחרי סרט זה. לגבר המבוגר יש גם בת עמה הוא מסוכסך אך גם תומך בה כלכלית והתמיכה הזו בשני סוגים שונים של נשים צעירות מובילה לעימות. כל זה קורה בסרט המתרחש על פני יום אחד בלבד.

הקשר בין הגבר המבוגר לאישה הצעירה נותן לברגמן הזדמנות לשחק היטב עם הקומפוזיציות ובעיקר להשתמש במראות, על מנת להראות את מוקד הכוח העובר מדמות לדמות. ברגמן מצליח לייצר כמה שוטים נהדרים גם ביצירה זו, אשר המינריות שלה בגוף העבודות שלו פשוט זועקת. אין ב״חלומות״ רגעים לא טובים באופן בולט, ובסופו של דבר זהו סרט נעים למדי לצפייה, אבל גם בוסרי מאוד, גם ביחס לסרטים ישנים יותר של אותו במאי. בסרט זה אינגמר ברגמן הוא פשוט טכנאי יעיל, ולא אמן אשר מנסה לפרוץ גבולות חדשים, כפי שהוא היה בחלק ניכר מן הסרטים לאורך הקריירה שלו.

התשוקה של אנה
The Passion of Anna
(1969)

שמו המקורי של הסרט הוא רק ״תשוקה״, אבל בארץ ובכמה ארצות נוספת הוחלט ליחס את התשוקה לדמות ספציפית, אף כי לא בטוח שמדובר בתשוקה שלה בהכרח, ואפילו לא בטוח שהיא הדמות הראשית בסיפור. למעשה, ייתכן וברגמן בחר כאן בכותרת שיש בה מימד אירוני, שכן אף על פי שיש בסרט קשרי אהבה ומין, ברוב הזמן דומה כי תשוקה של ממש נעדרת מחיי הדמויות, בטח בחלק הארי של הסרט. זה יותר סרט על היעדר תקשורת וכנות, סרט בו דמויות מצהירות על נאמנות לאמת אבל לא מסוגלת להיות כנות כלפי עצמן, בטח לגבי התשוקות של הלב שגורמות לכמה תוצאות בעייתיות, ולא רק בתחום הרומנטי. מבנה התסריט עובר בהדרגה מכזה המתמקד בארבע דמויות (ועוד דמות מפתח חמישית של אדם יחסית בודד), לסרט על זוג דמויות, שאף שהן חיים יחדיו דומה כי כל אחת מהן נמצאת בתוך בועה משלה, לא משתפת את הפרנטר בכל רגשותיה ואף משקרת.

אנדרס (מקס פון סידוב) הוא הדמות אשר נצפית בתחילת הסרט ובסיומו. מדובר בגבר אר חי לבדו על האי בו מתרחש כל הסרט מספר שנים, אחרי שנישיאו הסתיימו בגירושין. אנדרס שומר על פנים פחות או יותר חתומות לאורך כל הסרט ודומה כי הוא לא מעוניין להפגין או לחשוב על הרגשות שלו, אפילו לו בפני עצמו. אנה (ליב אולמן) נכנסת לחייו כאשר היא צריכה לעשות שיחת טלפון מביתו. בשיחה מתברר כי בעלה המת גם כן נקרא אנדרס והיא מנסה ולא מצליחה להשיג כסף שחסכה בחשבון משותף. במהלך הסרט אנה מזכירה מספר פעמים עד כמה מאושרים וכנים היו החיים שלה עם בעלה לשעבר, אך כבר לאחר אותה שיחה אנדרס החי מוצא מכתב בו בעלה מודיע על פרידה קרובה כי הנישואין סובלים משורה ארוכה של משברים. לא ברור מתי נכתב המכתב (מאוחר יותר בסרט אנה אומרת כי בעלה אכן עזב אותה, אך חזר כמעט מיד) ועד כמה כנה אנה לגבי עברה. מה שמתגלה בשלבים הוא שבעלה ובנה של אנה נהרגו בתאונת דרכים, כאשר אנה, שנפצעה בתאונה, הייתה הנהגת.

כאמור, בחלקו הראשון של הסרט יש עוד שתי דמויות מרכזיות – זוג נשוי אשר במידה רבה היחסים ביניהם מהדהדים את מערכת היחסים של אנדרס ואנה בהווה, והן את מערכת היחסים שלהם בעבר. הגבר הוא אליס (ארנלד יוזפסון), שבדומה לאנדרס נראה שהוא לא מביע הרבה רגשות, אבל אצלו התחושה היא כי הדברים באמת לא מטרידים אותו – כולל הרגשות של אשתו. אליס הוא צלם חובב והוא מצלם דיוקנאות של כל הדמויות בסרט, אולי בשאיפה לחשוף את הרגשות דרך תווי הפנים, מתוך אמונה כי הפנים לא משקרות. אליס יודע כי אשתו, אווה (ביבי אנדרסון), משקרת לו לגבי בגידותיה, כולל עם בעלה המת של אנה. הוא גם כנראה יודע כי אשתו מפתה את אנדרס כאשר הוא בנסיעת עסקים. אווה עצמה מרגישה חוסר בטחון בולט לאורך כל הסרט, מתוך תחושה כי היא מוגדרת בעיקר דרך היחס של בעלה המצליח כלפיה. לכן, אולי בניסיון להרגיש עצמאות או בטחון עצמי, היא בוגדת בו. היא חושבת כי אינה יפה או מעניינת והיכולת לפתות גברים מאפשרת לה להרגיש טוב יותר עם עצמה, או בעלת ערך בצורה זו או אחרת. ייתכן שגם ביצוע חטאים, או שבירת אמונו של בעלה, גורמת לה להרגיש אשמה, אבל לפחות אשמה היא רגש מסוים.

בנוסף לצרות הרגשיות אשר חווים ארבעת הגיבורים, באי בו מתרחש הסרט מתחוללת סדרה של מקרי התעללות בחיות, אשר נוטים להתגבר ככל שהסרט נמשך. בתחילה, אנדרס מציל כלב שנתלה על עץ עם חוט ברזל, ומאוחר יותר חיות נהרגות בצורה ברוטאלית שוב ושוב. תושבי האי חושדים ביוהן, איכר מבוגר המיודד עם הגיבורים, בעיקר עם אנדרס שדומה כי הוא היחיד שמאמין בחפותו. לקראת סוף הסרט, יוהן עובר התעללות בעצמו על מנת שיודה בפשעים נגד החיות, ולאחר מכן הוא מתאבד. מעשי האלימות נגד החיות לא נפסקים, או נפתרים במהלך הסרט. קו עלילה זה מהדהד את הנושא של חוסר כנות אשר נידון פעמים רבות בסרט, באופן מילולי ולא-מילולי. הוא גם עוסק בפגיעה לא צודקת בחסרי ישע, באופן שאולי מהדהד את תאונת הדרכים בה נהרגה המשפחה של אנה. בנוסף, הסיפור הזה מסביר עד כמה הדברים בסרט אינם פתורים ופתוחים לפרשנות. כל אחד מגיבורי הסרט יכול במידה מסוימת להיות חשוד בביצוע הפשעים נגד החיות בשלב מסוים. הדבר גורם לנו לחשוד באנה גם ברובד נוסף – האם ייתכן כי המוות של בני משפחתה לא היה תאונה? הדיבור שלה על בעלה לא מהימן. היא מדגישה כי הדבר הכי חשוב לה זה כנות ותקשורת, אבל מן המכתב של בעלה, אשר שורות ממנו מצולמות שוב ושוב במהלך הסרט, אנו מגלים כי גם בעבר התקשורת שלה עם הסביבה לא הייתה נקייה לגמרי. ייתכן וכל חייה הם נסיון לפצות על הפערים בין תפיסת העולם האידאלית שלה לבין המציאות של חייה הבוגרים. ייתכן גם שהתפיסה שלה את המציאות אינה בדיוק קוהרנטית, כפי שקורה בסרטים של ברגמן בעבר. לכן, התחושה היא שאנה היא תמיד בגדר חשודה.

אבל יותר מכך, אנה היא קורבן. קורבן של גברים שלא מבינים או או אוהבים אותה באמת, קורבן של חוסר היכולת שלה לתקשר או להבין את העולם בצורה שלמה. בחלק השני של הסרט, בו היא ואנדרס נותרים הדמויות הכמעט יחידות, הסרט מעלה את חוסר היכולת לתקשר, גם בקשר הזוגי הנמשך במשך יותר משנה, לנושא המרכזי שבו. אנה אומנם מספרת במונולוג על עברה ואנו חוזים בחלום מלא רגשות אשם שלה. בניגוד לגברים בסרט, היא מנסה לבטא את התחושות הפנימות שלה, מנסה להכניס עוד מישהו לעולמה. אבל אף על פי שעבורה כנות היא תכונה חשובה, היא כבר אינה מסוגלת להיות כנה, לא כלפי עצמה ולא כלפי הסביבה. בכך, ייתכן והיא שוב חווה את אותם קשיים אשר אפיינו גם את נישואיה. הכפילות של השם אנדרס, כמו גם כפילויות אחרות בסרט, מעלות את החשש כי מה שקרה בעבר עלול לקרות שוב, וכי הסרט צועד במסלול לעבר אסון אנושי נוסף, פרט לאסון אשר כבר התרחש. גיבורי הסרט רוב הזמן פוגעים זה בזה בשקרים או בשתיקות, אבל בדקות הסיום קיים חשש של ממש שירצחו אחד את השני, כאשר גם אנה וגם אנדרס נראים כמי שמסוגלים לבצע את המעשה. ועדיין, לקהל איכפת מהם, אולי גם להם איכפת אחד מן השני, בתהום עמוקה אליה נפלה מערכת היחסים בניהם.

אבל עד כה דיברתי על המבנה העלילתי של הסרט ועל מערכות היחסים בין הדמיות, בסרט אשר כמעט בלי הפסק מדגיש את הטכניקה שלו בשלל אמצעי הזרה. בתור התחלה, הכותרת המופיעה בגוף הסרט אינה ״תשוקה״ או ״התשוקה של אנה״ אלא ״L 182״ – זהו מספר ההפקה של הסרט. בין היתר גם ניתן לראות אותה כאשר רואים את הקלאפר 4 פעמים במהלך הסרט, באקט אשר חושף את העשייה הקולנועית. לאחר שרואים את הקלאפר, ברגמן שואל כל פעם שחקן מרכזי אחר מה הוא חושב על הדמות ועל האתגרים שבגלם אותה, בכך מראה הבמאי כי הוא עובד עם השחקנים על הסרט אשר מתעצב מול עינינו. חלק מן השחקנים אף תוהים לגבי מה יקרה עם הדמות לאחר סיום הסרט או על אלמנטים בחייה שאיננו רואים. ייתכן גם כי העמדה של השחקנים לגבי הדמויות תהיה שונה מזו של הבמאי. בנוסף, ברגמן גם מציג את דמותו של אנדרס בקולו, בתחילת הסרט ובסיומו ומוסיף גם קטעי קריינות במקומות אחדים, כאשר בכל פעם האינפורמציה שהוא מוסר חלקית, וגם קרה מבחינה רגשית. יש דברים זוכים להסביר ודברים שלא.

כל הטכניקות הללו מזוהות עם סרטים של ז'אן לוק גודאר ואין ספק כי ברגמן הושפע ממנו עמוקות בסרט זה. אבל יש בין שני הבמאים הבדל תהומי – ברגמן מאמץ בעיקר טכניקות מן הסרטים הפוליטיים של גודאר (בעיקר ״הסינית״), אבל אינו עוסק בפוליקה באופן גלוי, אל בנבכי נפש האדם, במערכות יחסים, בבדידות ובמגע. בעוד גודאר מפרק את המערכת השלטונית-כלכלית בסרטיו בעזרת מה שעובר על הדמויות, הכללה נוכחת בסרטו של ברגמן, אך מה שעובר פירוק הוא הנפש. יש לציין גם כי ברגמן התנסה בהזרה ובשבירה של המקובל בקולנוע שנים לפני שגודאר החל לביים והפך את הטכניקה לסימן ההיכר שלו, בעיקר בסרט המוקדם ״כלא״. יחד עם זאת, דומה כי ברגמן אינו שלם לגמרי עם הגישה הניסיונית ועם המבנה המפורק של הסרט – בעוד גודאר מקפיד לשבור כללים בכל שוט, ברגמן משלב בין החלקים הניסיוניים לדברים אשר עבדו עבורו בעבר. כלומר, הוא היה ונותר במאי של צילומי תקריב, במאי אשר מדגיש דברים דרך קומפוזיציה ובעיקר דרך מבט ארוך על הפנים האנושיות. בעיקר פנים של דמות אחת או שתי דמויות אשר ממלואת את כל הפריים, לרוב של ליב אולמן או מקס פון סידוב, כאשר לא פעם המצלמה מצלמת את השינוי, או העדר השינוי, בהבעה שלהם. הפנים מספרות דברים שהדיאלוגים אינם מצליחים.

אלמנט חשוב נוסף בסרט הוא הצבע – בסרט זה, כמו בסרטי הצבע הראשונים האחרים שהוא צילם, הגישה של ברגמן ושל הצלם הנהדר שלו, סוון ניקווסט, הייתה לאו דווקא ריאליסטית. או כפי שברגמן אמר זאת: "ניסינו לצלם סרט בצבע כמו סרט שחור-לבן, עם הדגשה של אלמנטים מסוימים". יש כמה רגעים בולטים בתחום זה – כמו השימוש באור כחול מן הטלוויזיה על פני השחקנים הוא השימוש במטפחת אדומה בסצנה חשובה לקראת הסיום. הסרט נראה טוב מאוד והוא עשיר בצבעים, אבל הצבעים אכן לא יוצרים תחושה של מצב רגשי, אם כי הדבר עובד בצורה חלקית אשר אינה שוברת לחלוטין את הריאליזם.

הסרט גם מכיל סיקוונס של חלום בשחור-לבן, עליו כבר דברתי קודם לכן. החלום מתאר את פחדיה של אנה, אבל גם את רגשות האשם שלה כלפי מישהו שעומד להיות מוצא להורג. באופן טיפוסי לחלומות של ברגמן, הזרים בסרט הם ערבוב של שחקני משנה של הסרט עם פנים אשר מופיעות רק בסיקוונס זה. הפתיחה של החלום מתכתבת בצורה ישירה עם סרטו הקודם של ברגמן, ״בושה״ עד לתחושה כי ניתן לדמיין כי כל הסרט הקודם יכול היה להיות סיוט של הדמויות בסרט זה. למעשה, אפשר להתייחס לסרט כמשלים טרילוגיה של סרטים, יחד עם ״שעת הזאבים״ ו״בושה״. בכל הסרטים הללו, הזוגיות של הדמויות אשר מגלמים מקס פון סידוב וליב אולמן מתפרקת, גם מול האלימות שבחוץ וגם כפירוק מבפנים, אשר נובע מחסך רגשי אצל פני הזוג וכנראה גם מאי שפיות נפשית, באופן מובהק בסרט הראשון והאחרון בטרילוגיה. בעוד שני הסרטים הראשונים יכולים להיחשב כסרטי ז'אנר (אימה במקרה של הראשון, מלחמה במקרה של השני), ״התשוקה של אנה״ מתרחש לכאורה מחוץ למוסכמות הקולנועיות. זהו סרט שמפרק את עצמו מבפנים, כאילו היצירה עצמה מצויה בסערת רגשות. ייתכן והסרט עצמו מבקש להתאבד, או לפגוע. לכן, מדובר ביצירה אשר מרגישה פחות מגובשת מחלק מסרטיו הקודמים של ברגמן, מה שפוגע בחווית הצפייה. אבל זה גם הופך את הסרט למעניין ואולי לסרט אשר מדגים היטב את הייאוש של ברגמן מחוסר היכולת של בני אדם לחיות בשלווה, זה עם זה ועם הסביבה.

הפרקים הקודמים:
חלק 14 – "מבעד לזכוכית האפלה", "אורות החורף", "השתיקה"
חלק 13 – ״תותי בר״
חלק 12 – "שעת הזאבים", "בושה"
חלק 11 – "המגע", "ביצת הנחש", "מחיי המריונטות"
חלק 10 – ״על סף החיים״, ״פרסונה״
חלק 9 – ״סונטת סתיו״, ״חליל הקסם״
חלק 8 – ״שיעור באהבה״, ״חיוכי ליל קיץ״, ״עין השטן״, ״כל הנשים הללו״
חלק 7 – ״החותם השביעי״
חלק 6 – ״פניה של קארין״, ״קיץ עם מוניקה״, ״נסורת ונצנצים״, ״פני המכשף״
חלק 5 – ״אל השמחה״, ״זה לא יכול לקרות כאן״, ״הפסקת קיץ״, ״נשים ממתינות״
חלק 4 – ״מעיין הבתולים״
חלק 3 – ״כלא״, ״צמא״
חלק 2 – ״סרבנד״
חלק 1 – "משבר", "גשם יורד על אהבתינו", "ספינה לעבר הודו", "מוזיקה באפלה", "נמל הבית"