"71", סקירה לקראת השידור ב-yes

הסרט הבריטי "71" הוזכר בסריטה לא מעט פעמים במהלך 2015. זה התחיל בחלקו הראשון של סיכום המחצית בו הבעתי את אכזבתי מגורלו העגום של הסרט בעולם ההפצה הישראלי, נקודת המפנה העלילתית הראשונה שלו כיכבה ב"20 הרגעים הגדולים של השנה" שלי, ובסוף שבצתי אותו במקום הרביעי בעשיריית סרטי השנה הטובים ביותר שלא הופצו.
"71" נחשף לקהל הישראלי פעם אחת בקיץ שלפני שנתיים כאשר הוקרן בפסטיבל ירושלים, וביום שלישי הקרוב (31.5) ישודר בבכורה טלוויזיונית במסגרת פסטיבל הקולנוע של yes. הייתי חייב לקפוץ על ההזדמנות הזו כדי לכתוב לו סקירה משלו, כפי שהגיע לו עוד מזמן.

נקודת הפתיחה של "71", סרט הביכורים של יאן דמאנג', הייתה פסטיבל ברלין, שם זכה בפרס מיוחד ובביקורות משבחות. בסוף השנה, דמאנג' הוזכר בפרסי הקולנוע הבריטיים בקטגוריית "עבודת הביכורים הטובה ביותר", פרסי הקולנוע הבריטי העצמאי העניקו לו את פרס הבימוי, פרסי הקולנוע האירופאיים נתנו לו מועמדות לפרס תגלית השנה, כאשר איגוד מבקרי הקולנוע של לונדון העניקו לו את פרס פריצת השנה.
מעבר לדמאנג', הסרט זכה גם להתעניינות בזכות השחקן הראשי שלו, ג'ק או'קונל, שבאותה שנה הפך להיות אחד השמות החמים בקולנוע, עם הופעתו המדהימה ב"מועד לפורענות" (Starred Up) והתפקיד הראשי בפרוייקט המדובר של אנג'לינה ג'ולי "לא נשבר". בבתי הקולנוע תוכלו לראות אותו ממש עכשיו נותן פייט לג'ורג' קלוני וג'וליה רוברטס ב"מפלצת הכסף".
כל אלה, כאמור, לא עזרו לסרט לקבל הפצה מסחרית בארץ. כמובן שאין לי שום יכולת לדעת האם הסרט היה מצליח אצל הקהל המקומי, אבל שני דברים אני אומר בבטחון מלא: האחד הוא שמדובר בסרט פשוט מעולה שמאוד כדאי לראות, והשני הוא שהרלוונטיות שלו לישראל של 2016 היא כמעט מצמררת.

ג'ק או'קונל מגלם חייל בריטי צעיר בשם גארי הוק, שהוא וחולייתו מועתקים לצפון אירלנד, לעזור לשמור על הסדר אל מול המחתרות האיריות (אני מניח שלא צריך להגיד באיזו שנה מתרחש הסרט). המשימה הראשונה שלהם היא לאבטח קבוצת שוטרים שמחפשת סליקים של נשק בשכונה על הגבול שבין מעוז הקתולים והפרוטסטנטים, שתי קבוצות איריות שמסוכסכות זו עם זו.
תוך חצי דקה המשימה הופכת להתפרעות, כאשר האירים מגיעים לשבש את עבודת המשטרה הבריטית, האלימות מתפרצת, והחיילים מבינים שטוב לא יצא מזה. הם נסוגים במהירות, מפספסים שני חיילים שעדיין נותרו ברחוב המסוכן. הוק מבין שהוא נטוש בשטח עוין, ויש לו מעט מאוד זמן לנסות לברוח משם חזרה לשטח ידידותי.

"71" מתחיל כמו דרמה רגילה, וככל שהוא ממשיך עוטה על עצמו עוד ועוד שכבות של מותחנים, ככל שמסעו הלילי והמסוכן של הוק נכנס יותר ויותר ללב המאפליה. לקראת חלקו האחרון הוא כבר נכנס לאיזורים של קונספירציה וריגול. יש בו כמה רגעים של מתח עוצר נשימה, וככזה די מדהים שמדובר בסרט ביכורים. המיומנות בעשייתו היא יוצאת דופן. העריכה היא של כריס וויאט, שעבד צפוף עם שיין מדאוס בסרטיו הראשונים ("נעלי המת", "זוהי אנגליה"), והצילום נזקף לשמו של טאט רדקליף ("גאווה"). הם אחראים ישירים על האפקטיביות של הסרט.

לא בטוח עד כמה קהל זר עמד לנגד עיניהם של דמאנג' והתסריטאי גרגורי בורק, כך שלאלו שאינם בקיאים בתולדות הסכסוך הבריטי-אירי יכול להיות שייקח זמן להכנס לעניינים. על אף תדריך צבאי שעוברים החיילים בתחילת הסרט, המסביר לנו על המצב הסבוך בתוך בלפאסט, לפעמים די קשה לעקוב אחרי מי הטוב ומי הרע, במיוחד כשהדברים האלו הופכים להיות מטושטשים יותר ויותר, ואפילו מתהפכים על עצמם, ככל שהסרט מתקדם. לסרט יש המון דמויות, וככזה לעיתים קל ללכת לאיבוד בין המשטרה החשאית, החפרפרות, אנשי הצבא, האזרחים, הקתולים, הפרוטסנטים, הפושעים והמתנקשים. זה לעיתים קצת מוציא מאיזון, אבל איכשהו בכל רגע שנדמה בו הולכים לאיבוד, הסרט חוזר לניסיונות ההישרדות של הוק, והמצפן הרגשי חוזר לאיזון.

ג'ק או'קונל נהדר בתפקיד הראשי, ואמנם הופעתו פחות אינטנסיבית משלושת הסרטים האחרים בזכותם הוזכר בתחילת הטקסט, אבל היא מוצלחת לא פחות. קשה לומר שהדמות של הוק מאופיינת לפרטי פרטים, ומעבר לסצנה בתחילת הסרט אשר מסגירה לנו אינפורמציה רגשית על חייו מחוץ לצבא, אנחנו לא יודעים עליו יותר מדי. מצד אחד, זה חבל כי כל סרט יכול להיעזר בדמות ראשית שאנחנו מוצאים בה מורכבויות שונות, רבדים והיסטוריה, מצד שני הסרט הזה הוא במהותו כל כך דק וממוקד בסיפור שלו, שכל דבר יכל היה להיות בגדר שומן.
לצורך העניין, אפשר להשוות בין הוק לבין גלאס, הגיבור של "האיש שנולד מחדש" בגילומו של ליאונרדו דיקפריו. שניהם גברים שצריכים למצוא את דרכם למקום מבטחים בסביבה עוינת וקשה, נרדפים על ידי דורשי מותם. ההבדל המהותי הוא שסרטו של איניאריטו הוא בקנה מידה עצום, הפקת ענק ארוכה ויומרנית מאוד, ולכן היה זקוק יותר לדמות יציבה, שתוביל אותנו בבטחה ותגרום לנו להישאר לצידה במהלך הדקות הארוכות. "71" הוא שעה וחצי שמשתדלת לרגע לא לאבד את עצמה, ולכן הסצנות שרודפות זו את זו לא מאפשרות לנו להתחיל להרהר מי זה הבחור הזה בעצם.
קאסט נרחב למדי של שחקנים בריטים ואיריים מקיף את או'קונל, חלקם מוכרים יותר וחלקם פחות. כמו עם הדמות הראשית, קשה לומר שדמויות המשנה הן הרבה יותר מפונקציות של הסיפור, אבל ההופעות טובות והסרט מתקדם מהר מספיק כדי שזה לא יגרע.

האמת היא שאני נורא מופתע שעדיין לא נעשה סרט כמו "71" בישראל. אפשר לחשוב על כמה דוגמאות מהקולנוע הקצר, בעיקר "סרט לילה" של גור הלר משנת 1985, אבל מדהים איך אפשר לקחת את הסרט האירי הזה ולהניח אותו אחד-על-אחד על המדינה שלנו: חייל שננטש בשטחים (או בכפר ערבי עוין) ומוצא את עצמו בתווך בין קבוצות ערביות שנלחמות על שליטה, בזמן שצה"ל מנסה להשיב אותו, אבל לשב"כ יש תכניות אחרות לגביו. אני מוריד אצבע אם לא יושבים כמה סיפורים כאלה על שולחנם של הלקטורים בקרנות הקולנוע השונות.

"71" ישודר, כאמור, ב-31.6 בבכורה בלעדית בערוץ yes3 של שידורי הלוויין. אני מקווה שהצלחתי לשכנע אתכם לשבת ולראות אותו, כי באמת מדובר באחד הסרטים שהכי תפסו אותי בזמן האחרון, וגם בצפייה השנייה אותה ביצעתי לקראת הסקירה הזו, ישבתי במתח גבוה כמעט כל הזמן. גם אם בתחום הדמויות הוא לא עמוק במיוחד, הוא בכל מקרה בית ספר לעריכה ובניית מתח, לסוג קולנוע שהולך אחרי הסיפור שלו, לא מסתכל לצדדים, ולא נותן לקהל לברוח מהידיים שלו.