• סרטים חדשים:
  • סימן חיים
  • פאוור ריינג'רס
  • ״נמל בית״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • כל סרטי אינגמר ברגמן: פרק 22
  • סקירת נקמה כפולה
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - פרק 9
  • ״קונג: אי הגולגולת״, סקירה
  • האמון
  • ״הסוכן״, סרטו זוכה האוסקר של אסגר פרהאדי
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע הצרפתי 2017
  • ״תברח״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • ״נורמן״, סקירה לסרטו של יוסף סידר

״הרס״, סקירה

29 באפריל 2016 מאת עופר ליברגל

״הרס״ (Demolition) הוא מסוג הסרטים שנותנים את ההרגשה כי אינם סרטים רגילים. אמנם העלילה שלו מכילה לא מעט התפתחויות צפויות ומהלך פסיכולוגי מנומק של התמודדות עם אובדן וחיבור עם אנשים אחרים, אבל הקצב בו האירועים קורים, או האופן בו דמויות הופכת מראשיות למשניות ולהפך, לא נע באופן טיפוסי לסרט הוליוודי. יותר מכל, הגיבור של הסרט סובל ממשבר נפשי שגורם לו להתנהג בצורה שחורגת מכללי החברה. כפי שמציין שם הסרט הוא פחות או יותר מתמכר להרס על כל צורותיו, כולל הרס של חייו ושל הדברים שהחברה המערבית מקדשת יותר מכל. אבל זהו לא סרט על הרס בלבד, אלא גם סרט על השלמה ולמידה. סרט שמראה זעם באופן גלוי, אבל למעשה מאמין בערכים האמריקאיים ובאהבה. הוא לא לא עושה זאת בצורה שגרתית, ומייצר הלם בחלקים נרחבים, משום שהסרט מתאר טראומה שקשה להתמודד עימה – מוות פתאומי אשר מתרחש לנגד עיני הגיבור, ממש בסמוך לתחילת הסרט. טיפול באירוע שחורג מן הנורמליות לא יכול להיות שגרתי.

עבור מי שראה סרטים קודמים של הבמאי ז'אן-מארק ואלה הטכניקה בה הוא נוקט עשויה להיראות דווקא מוכרת. מדובר בניסיון לשקף את התודעה של הדמות הראשית, אשר עוברת תהליך למידה תוך קריאה מחדש של העבר. וולה משתמש בעיקר בעריכה על מנת להעביר תחושה זו, כולל כמה שוטים קצרים במיוחד ולעתים גם תמוהים במיוחד (יש איזה קטע עם לטאה שלא ממש בורר לי מה הוא עושה כאן). בסופו של דבר הוא הופך את המהלך האישי למסר שיש לו גם מימד רוחני.

ככל שאני רואה יותר סרטים של הבמאי הקוויבקי הזה, שיצר בין היתר את ״מועדון הלקוחות של דאלאס״ ואת ״הולכת רחוק״, אני לומד להתחבר יותר לסגנון שלו וגם להעריך אותו יותר. למרות שיש לו נטייה מסוימת לפשטנות ולאמירות ישירות מדי. יש לו גם קו אחיד שעובר מסרט לסרט ויכולת לרתום את כל כלי הקולנוע לטובת האמירה שלו. כאמור, עריכה מהירה מאוד לפרקים היא חלק מרכזי בסגנון של הבמאי, אבל וולה נעזר גם בצילום פיוטי של איב בלאנג'ר (שיתוף פעולה שלישי של השניים) וביכולת ליהוק והדרכת שחקנים שבסרטיו הקודמים גם פרסי האוסקר ידעו להעריך.

גיבור הסרט הינו דייויס מיטשל (ג'ייק ג'ילנהול) ולכאורה המצב שלו בחיים נהדר בתחילת הסרט. הוא יועץ בכיר בחברת השקעות שמגלגלת סכומים אסטרונומיים וחי בנוחות בבית מאובזר היטב בפרבר של ניו יורק. הבוס שלו הוא אביה של אשתו היפה, אלא שאישה זו נהרגת בתאונת דרכים כעבור בערך דקה מתחילת הסרט, כאשר דיויס יושב לידה במכונית. ההלם לא מאפשר לו להבדיל בין עיקר לתפל במשך תקופה ארוכה ובמקום לשקוע בצער, הוא מנסה להמשיך בחייו כרגיל מתוך הכרה בכך שהוא כבר לא באמת אהב את אשתו. אך במקביל הוא מתחיל לשלוח סדרה של מכתבי תלונה אישיים מאוד לחברה של מכונות אוטומטיות למכירת ממתקים, כיוון שדקות לאחר המוות חבילת ממתקים שקנה נתקעה במכונה. הוא לא מבדיל בין דברים קטנים לגדולים. הוא גם לא מבין בשלב זה שהוא באמת אהב את אשתו, כואב את מותה ומתגעגע עליה, אף על פי שדומה כי הזוגיות שלהם אכן הייתה במשבר מסויים לפני הטראומה.

כמו שקורה לו פעם בחיים ובסרטים, הגיבור מתחיל לבחון מחדש את חייו ואת העולם אשר בו הוא פועל. במידה רבה, הגורל שלו נקבע על ידי האישה המתה – בגלל הקשר עימה הוא נכנס לעסקי המשפחה, הבית שלו עוצב על ידי הטעם שלה, והוא מתחיל לחשוב האם ייתכן שכיוון אחר בחיים היה הופך אותו לאדם אחר. הוא לא מבין לגמרי איך הוא הפך להיות הגבר שהפך להיות, אבל הוא לא מוכן להתמודד עם המשבר הנפשי הזה בצורה ישירה. לכן הוא מתחיל לפרק דברים, תחילה במטרה לנסות ולהבין איך הם עובדים ואולי לתקן תקלות קטנות. בשלב יותר מאוחר, הוא פשוט נהנה להרוס. בעיקר הוא נהנה להרוס את חייו הקודמים, או כל אפשרות להמשיך להתקדם בנתיב שהם ממשיכים לסלול עבורו. אבל לצד ההרס, הוא צריך גם סוג מסויים של בנייה.

החלק של הבנייה מתבצע בעזרת קשר שנראה אובססיבי מדי עם קרן (נעמי ווטס), נציגת חברת המכונת האוטומטיות, אשר מתרגשת מאוד ממכתביו אבל גם מוטרדת מן הצורך שלו להיכנס אל תוך חייה. סיפור החיים שלה עמוס אף הוא בצרות ובעיות אישיות, אבל בעוד הסרט שם את דייויס בחזית, אנו לומדים על שלה ברמזים. אף על פי שקרן נראית כשולטת יותר בחייה, גם היא מצויה במצוקה לא קטנה. הקשר עימה איננו בדיוק רומנטי, או לא-רומנטי, וגם לא בדיוק קשר שעוזר להם להמשיך מחדש בחיים. דווקא המפגש עם בנה המתבגר (ג'ודה לואיס, שמשחק נהדר בסרטו הראשון) יגרום לגיבור להבין דברים על התהליך הנפשי שהוא עובר. הוא גם יראה לו כי הדרך להתגבר יכולה לנבוע מהקשבה ונתינת עצות לאחרים, גם אם חלק מן הדברים שהוא עושה בחברת הנער הצעיר אינם מתיישבים עם המודל המומלץ של חינוך הדור הבא.

demolition1

היעדר הקשבה או תשומת לב לפרטים, הם נושאים מרכזיים בסרט, גם אם הגיבור לא תמיד נותן על כך את הדעת. דומה כי היעדר הקשבה הדדית היה הגורם למשבר בנישואיו, ולא בטוח כי בעודו שופך את לבו בפני קרן הוא מיטיב להקשיב למצוקות שלה. דמות אחרת לה דיויס לא ממש מקשיב היא פיל (כריס קופר), אביה של אשתו המתה ועדיין הבוס שלו (ברגעים בהם הוא חושב על לעבוד). על פניו, פיל מייצג את הבורגנות העשירה ואת העולם ממנו דייויס מנסה להתנער. אך גם פיל חווה אובדן של אישה אהובה וגם אם דרך ההתמודדות שלו הולמת יותר את המקובל מבחינה חברתית, ייתכן והפערים בכאב בין הדורות השונים אינם כה גדולים כפי שהשניים חושבים.

״הרס״ הוא סרט שמתמקד בגיבור אחד, אך מראה כיצד האירוע שקרה בפתיחתו משפיע על אנשים שונים. יש בו גם עוד תעולמה או שניים, עוד כמה גיבורים ספורים שבקושי זוכים לזמן מסך, אבל הסיפור שלהם עובר ומצטרף למכלול. הוא גם סרט על ניסיון להקשבה וקשר במקרים בהם הקשר איבד משהו מן האינטימיות או מתחשת הביטחון שבו, בין אם מדובר בקשר בין בני זוג, בין הורים לילדים, או בין זרים גמורים.

אחד מן הדברים הכי נוגעים ללב בסרט הוא השימוש באמנות האבודה של כתיבת מכתבים. כאלו שכותבים בעט, מכניסים למעטפה ומדבקים עליה בול. עולם הספרות מלא ברומני התכתבויות נהדרים, ופעם זו באמת הייתה הדרך לתקשר, אבל דומה כי כיום אבד עליה הכלח נוכח הקדמה, הדואר האלקטרוני, ושלל אמצעי התקשורת המהירים יותר. המכתבים שדייויס כותב בסרט זה הם הדרך היחידה שלו להיות כן, כלפי עצמו וכלפי זרים. יש להם ערך ספרותי בפני עצמם, וכך גם היחס הלא תמיד סינכרוני בינם לבין התמונה מקנה לסרט איכות נוספת.

על פניו, זהו סרט שתוקף את הקידמה ומציע לגיבור שלנו מהלך של חזרה לערכים ישנים יותר על מנת להבין את טבע אהבה שלו לאשתו ואת מקומו בעולם. אך בסופו של דבר לא מדובר בסרט מטיפני או אנטי-קפיטליסטי, אף כי הדימוי של יועץ השקעות שעולמו קורס מתכתב עם המציאות של המשבר הכלכלי הנוכחי. וכמו במשבר הכלכלי, אחת מן הבעיות של דייויס הוא חוסר היכולת שלו לראות את האנשים האחרים אשר נפגעו מן הסיטואציה. יש לציין כי הסרט מתכתב עם המשבר הכלכלי למרות שהתסריט שלו, לפחות בגרסה המקורית, נכתב עוד לפניו. התסריטאי בריאן סייפ (״מיליון מיילים״, ״אלפא מייל״) כתב אותו כבר ב-2007 והוא הסתובב בהוליווד לא מעט בטרם הגיע ואלה, לקח את הסרט תחת חסותו והעניק לו את המגע האישי שלו. מגע שאני חש כי נוכח בסרט זה באופן יותר מובהק מאשר בסרטיו ההוליוודים הקודמים של הבמאי.

בסופו של דבר, ״הרס״ רחוק למהיות סרט שלם, או אחיד ברמתו. הוא חוזר על עצמו בלא מעט מקרים לבמאי יש נטייה למטאפורות ברורות מדי, כאמור. אבל הוא גם בורא לא מעט רגעים נהדרים, בין היתר הודות לשימוש המושכל במוזיקה מסוגים שונים, שבונה גם את הטעם התרבותי של הדמויות וגם מחברת בין גורלות שונים. אני מניח כי הסרט יזכה לפחות הצלחה מסרטיו הקודמים של ואלה וקשה לי לראות את שחקניו מקבלים מועמדות לאוסקר הפעם, אבל זה לא בגלל שמדובר בסרט פחות טוב. אולי אפילו להיפך.

תגובות

  1. //// הגיב:

    ניתוח יפה של הסרט.

  2. Andy הגיב:

    הלטאה (מהשוטים הקצרים ״התמוהים״, כהגדרתך) היא קשורה לסרטון (הויראלי משנת 2006) שהוקרן ברקע במסיבה הראשונה שבה נפגשו דייויס ואישתו המנוחה, ממנו אימצו הזוג את המשפט שאמרה הלטאה ״לא הכסא שלי, לא הבעיה שלי״. זה גם מהמשפטים האחרונים שפולטת אישתו לפני מותה.

כתיבת תגובה