״קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים״, סקירה

סרטי היקום הקולנועי של מארוול – או שנמאס לכם מהם, או שמעולם לא הבנתם מה ההתלהבות/לא אכפת לכם מסרטים על אנשים בתחפושות. או שהם הסרט שאתם הכי מצפים לו השנה ורוצים לראות כיצד הסיפור שבמרכזם ימשיך להתפתח. אם אתם חברים בקבוצה השלישית, או לפחות עקבתם אחרי הסרטים הקודמים של החברה, אתם לא ממש זקוקים להסבר על מהות העלילה, אולי רק להסבר על מבנה התוכנית הקולנועית שלהם – הסרט החדש הוא החלק הפותח את השלב השלישי ביקום הקולנועי, שהוא השלב הסופי אשר יסיים את סיפורם של גיבורי העל. אז אפשר יהיה לעשות לו ריבוט, כך על פי התוכנית.

״קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים״ (Captain America: Civil War) הוא שילוב של סרט סולו של קפטן אמריקה וסרט אנסמבל בו לוקחים חלק כמעט כל הנוקמים. למעשה, לא מאוד בטוח שקפטן אמריקה מקבל הכי הרבה זמן מסך בסרט שלו. אבל הסרט הוא סוג של המשך ישיר בעיקר לעלילת ״קפטן אמריקה: חייל החורף״ כאשר גם מבחינה תמטית יש חזרה לעיסוק בפראנויה ובתחושה של שחיתות בדרגים הגבוהים, אשר אפיינה את הסרט הקודם שנע סביב הדמות אשר מגלם כריס אוונס. גם הבמאים של הסרט הקודם, אנטוני וג'ו רוסו, חזרו כדי לביים את הסרט הזה, במידה מסוימת כשלב לפני אחרון לפני שיופקד בידיהם הנכס היקר מכל: שני הסרטים האחרונים בסדרת הנוקמים, השיא שלקראתו הכל נבנה.

מה שאמור להיות מעניין במיוחד בסרט הנוכחי הוא שחבורת גיבורי-העל מתמודדת בעיקר מול השדים הפנימיים שלה וחילוקי דעות בתוך הקבוצה. כלומר, במידה רבה אי-ההסכמה ביניהם מניעה את העלילה יותר מנבל חיצוני. לכן, לסרט יש פוטנציאל להיות מורכב יותר מבחינה אתית מכל סרטי הסדרה עד כה, וגם להעמיד את הקהל במקום של ספק לגבי הצד בו הוא תומך.

בפועל, הסרט מנסה לעסוק בהרבה מאוד נושאים, כך שהדיון האתי על שימוש בכוח, כמו גם על השחיתות בממשל והיכולת להיות נאמן לו, אינו ממוצה עד תום. דומה כי התסריט, עליו חתומים סטיבן מקפילי וכריסטופר מרקוס (שלהבנתי אינו מאוד נאמן לקומיקס של מארק מילר, שלא קראתי) מעדיף להתמקד במניעים הפסיכולוגיים של הדמויות, ולא בסוגיות על שליטה בכוח גדול, אחריות אישית, ופעולה של יחיד בעל כוח מול החלטה מסודרת של גוף מסודר. רוב הדמויות בסרט סובלות מרגשות אשם הן בגלל נזק שגרמו לזרים, והן בגלל אובדן של בני משפחה או חברים.

במקרה של אובדן הקרובים, חלק מן הדמויות מנסות להשליך את רגשות האשם על גורם אחר, מה שהופך לכעס והופך את הסרט לזה בו יש הכי הרבה עיסוק בנקמה מכל הסרטי "הנוקמים". במידה רבה זהו המניע של הנבלים ושל חלק מגיבורי-העל החיוביים כאחד. בכך, הסרט מעלה את הדבר הכי בעייתי בשמה של קבוצת הגיבורים – נקמה לרוב אינה ערך חיובי, ובסרט זה היא גורמת לאנשים להתנהג באופן שאינו תואם בסוף את האינטרס שלהם ואת הערכים שהם שואפים לייצג.

קפטן אמריקה לא מובל בידי רגשות נקם, אלא בידי רצון להפגין נאמנות לחברים ולאנשים שהוא אוהב. אלא שהם שייכים לשתי תקופות זמן שונות – התקופה של צעירותו והתקופה של ההווה. בלא מעט חלקים בסרט יש קונפליקט בין שתי התקופות, בין הרגשות כלפי העבר והצורך לחיות בעולם הפרקטי של ימינו. אבל כמו בסרט הקודם שנשא את שמו, קפטן אמריקה בעיקר נמצא במנוסה כאשר הוא נהיה לאויב הממשל שהוא לכאורה אמור לייצג. הוא דמות שהיא תמצית הערכים שאמריקה מאמינה בהם, רק שהאמריקה הממשית (או במקרה של הסרט – הקהילה הבינלאומית) התרחקה מן האידיאה הזו ובעיקר לא מאמינה ביכולתו של האחד לקבל את ההחלטה הנכונה מבחינה מוסרית, לא משנה עד כמה הכוונות שלו טובות.

עם כל הכבוד לדיון האתי והפסיכולוגי, העיסוק בו כל כך מעמיס עד לנקודה בה הוא מאכזב ומצליח להתיש יותר מאשר לעורר עניין. הסרט חזק בנקודה אחרת, והיא השימוש בהומור – ״קפטן אמריקה 3״ הוא אחד מן הסרטים היותר מצחיקים בעולם של מארוול. הדבר מגיע לשיא בסצנה הכי גדולה של הסרט, עימות ישיר בין שתי קבוצות של ששה גיבורי-על. סצנת הקרב לכאורה עתירה באקשן, אבל בעיקר בנויה כרצף של בדיחות טובות, דבר שגורם לכך שמדובר בקרב בו אנשים ממש חזקים משתמשים בכל כלי הנשק שלהם וכולם מופתעים במקרה ומישהו קצת נשרט. ההומור מאפשר לקהל לקבל את הקרב הזה כאירוע יותר סביר.

הרבה מן ההומור נובע מן הדמות של ספיידרמן, שאולפני מארוול הצליחו להחזיר לעצמם את הזכויות עליה מאולפני סוני. כתוצאה מן המהלך העסקי הזה, הדמות של איש העכביש עוברת ריבוט קולנועי שלישי בתוך 15 שנים בלבד. ספיידרמן של הסרט מגולם בידי השחקן האלמוני יחסית טום הולנד והוא מושך לכיוון הקומי. גם באמצע הקרב, הוא נראה כמו גיק אשר שמח לפגוש את גיבורי-העל אותם הוא מעריץ, ולדבר עימם על הפיזיקה של הכוחות שלהם. בתור דמות שהיא חלק מאנסמבל זה עובד טוב מאוד, אבל קשה לדעת כיצד ספיידרמן מסוג זה יחזיק סרט בודד על שמו (אחד כזה צפוי בשנה הבאה).

גיבור-העל הבולט הנוסף אשר מצטרף לעולם של הנוקמים הוא הפנתר השחור, גיבור-העל האפריקאי היחיד שהוא גם יורש עצר של מדינה אפריקאית עשירה, עם טכנולוגיה לא פחותה מזו של טוני סטארק/איירון מן. צ'דוויק בוסמן מגלם אותו בחן, אם כי בינתיים הדמות מתגלה כתוספת יעילה בעיקר לקטעי האקשן, לא לקטעי הדיבורים או בניית הדמויות. בכלל, בסרט יש כל כך הרבה דמויות עד שרבות מהן לא זכות לטיפול ממצה. ובכל זאת, היה נחמד לפגוש בסרט את מריסה טומיי כדודה מיי ואפילו את מרטין פרימן, גם אם לרגעים ספורים בלבד.

סקרתי את הדמויות החדשות, אז אעבור בקצרה אל הדמויות המוכרות. איירון מן הוא הדמות אשר עומדת במרכז העימות וכנראה עדיין הדמות הכי אהודה ביקום המחודש של מארוול, הודות לכריזמה של רוברט דאוני ג'וניור. אבל דומה כי יש עייפות מסוימות בכתיבה של הדמות הזו, שדי חוזרת על עצמה. הסצנה הטובה יותר בסרט בכיכובו של איירון מן היא המפגש עם הראשון עם ספיידרמן, וגם זה בעיקר בזכות הפרטנר. נטשה רומנוב של סקרלט ג'והנסון ממשיכה להיות דמות מעניינת, אבל הפיתוח שלה פחות מרתק מבסרט הקודם של קפטן אמריקה, ולעתים יש תחושה כי הדילמות האתיות שלה קוצצו ולא ממש מוסבר מדוע היא בוחרת בצד זה או אחר. הדמות הנשית השנייה בצוות, סקרלט וויץ׳/ונדה, עוברת תהליך יותר מעניין של רגשות אשם ואליזבת׳ אולסן מרשימה למדי בתפקיד זה. ויז'ן, בגילומו של פול בטאני, מקבל בפעם הראשונה זמן מסך גדול ומתגלה גם הוא כתוספת חיובית לקטעים הקומיים. פול ראד בתור אנט-מן מוצלח גם הוא בתור זריקת מרץ והומור לסרט. שאר הדמויות פחות הרשימו אותי בסרט זה, אולי בגלל עומס יתר, אף כי המעריצים ודאי יוכלו לנתח אותן לא מעט.

כאמור, הסרט אמנם סובל מגודש בהיבט של נושאי העיסוק אך מוצלח מבחינת ההומור, אבל לסרט מסוג זה בכלל באים בשביל האקפטים וקטעי הפעולה. הקרב בין תריסר גיבורי-העל עובד בעיקר בגלל הבדיחות, אבל יש גם סיקוונס טוב נוסף עם השפעות של ג'יימס בונד/ג'ייסון בורן בתור פתיחה, ועוד מרדף עשוי היטב ומרובה צדדים ואפקטים במהלך הסרט, לצד כמה סצנות פעולה קטנות ויעילות. עם זאת, הסרט לוקה באחת מן התסמונות הכי מוזרות של סרטים מסוגו בעת האחרונה – האנטי-קליימקס שהוא העימות האחרון.

עד לא מזמן, סצנת האקשן האחרונה הייתה אמורה להיות המרשימה ביותר, גם מבחינת הקונפליקטים של הדמויות, גם מבחינת ההרס וגם מכל בחינה אחרת. אבל דומה כי בשנים האחרונות, כל סרט פעולה מצליח להרוס דווקא את הסצנה אשר אמורה להיות השיא שלו. בסרט זה יש היעדר מסויים של היגיון בזהות הדמויות שמגיעות לעימות האחרון, אם כי לפחות אף דמות לא משנה את השקפתה בעקבות השם הפרטי של אמו של היריב. ובעיקר, הניסיון של הסרט לגרום לנו לפקפק בשאלה מהו המעשה הנכון פשוט לא מצליח להתרומם.

בסופו של דבר, ״קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים״ רחוק מלהיות סרט רע, אבל הוא גם לא אחד מן הסרטים הכי טובים של הסדרה ולא ממש מצליח לקחת אותה למקומות חדשים. כפי שהיה ב״הנוקמים: עידן אולטרון״ יש תחושה כי מארוול קצת דורכים במקום, או שכבר נגמרו הדרכים בהם סדרת הסרטים שלהם יכולה להדהים ולעורר עניין. ייתכן גם שריבוי הדמויות יוצר שלם הקטן מסך חלקיו. מצד שני, כשיש כל כך הרבה חלקים מהנים שיגרמו למעריצים להזיל ריר, דומה כי מארוול עדיין מקדימים את המתחרים, לפחות מבחינת הפנייה לקבוצה רחבה יותר של קהל.