"חדר", סקירה

זה אמנם קצת מיותר להתחיל סקירה דווקא ממשהו שלא קשור באופן ישיר לחוויית הצפייה בסרט, אבל אני מרגיש שהפעם דווקא כן צריך לפתוח בזה.
למקרה שעדיין יש כאלו שטרם נחשפו אליו, אני מזהיר ומפציר בכם, לא משנה מה, אל תצפו בטריילר ל"חדר" (Room). באמת ובתמים לא זכור לי קדימון כל כך איום ונורא לסרט כלשהו, כזה שחושף בשיטתיות כל נקודה עלילתית ורגשית בעלילה, לרוב על פי הסדר הכרונולגי. אני הצלחתי באדיקות להימנע מצפייה בו (בכל הקרנה שבה החל לרוץ הטריילר אטמתי את עיני ואת אזני, ואני בטוח שגרמתי למספר אנשים בסביבתי לנוע באי נוחות ואולי בדאגה) ורק לאחר שראיתי את הסרט במלואו, חזרתי אל הטריילר ונדהמתי. זה נראה כמו תקציר הסרט כולו בשלוש דקות.
באמת לא הבנתי מי אישר דבר כזה, אבל אני חייב להודות שעכשיו כשאני מתיישב לכתוב את הסקירה עליו, אני מבין שזה כמעט בלתי אפשרי שלא לחשוף לפחות ספויילר אחד משמעותי המתרחש באמצע הסרט.
אז אני אעשה דבר כזה, הסקירה הזו תהיה בטוחה לקריאה, כאשר תיאור העלילה יתייחס אך ורק לדקות הראשונות של הסרט. באיזשהו שלב, כדי לעמוד באופן מהותי יותר על כמה דברים שהחלישו אותו בעיני, כן אתייחס לנקודה המפנה שבמחציתו, אך אזהיר מפניה מראש, ותוכלו לבחור האם להמשיך הלאה, או להפסיק ולחזור לאחר הצפייה. למרות ששוב, אם אתם מחסרי המזל שראו את הקדימון מתחילתו ועד סופו, זה לא יגלה לכם משהו חדש.
זהו. מתחילים.

זה ברור ומובן שכאשר קבוצת זרים מתיישבת לצפות בסרט באולם קולנוע, הם כולם מביטים אל אותו המסך, רואים את אותן תמונות רצות ושומעים את אותם הקולות. עם זאת, בסרט "חדר" זה קצת שונה. אם אתם הורים, ומי שיושב לצדכם טרם בחר להביא ילדים לעולם, על אף ששניכם יושבים באותה שורה, אתם רואים סרט אחר לגמרי. חווית הצפייה של הורה לעומת חוויה הצפייה של מחוסרי צאצאים לא יכולה להיות שונה יותר מ"חדר".
זה לא אומר שאם אין לכם ילדים משלכם לא תוכלו לאהוב, להוקיר ולהעריך את הסרט, כמובן שלא, אבל אני יכול לספר לכם שצפיתי בסרט באולם מלא בשעת בוקר, וכשעלו האורות אמנם לא היה ספק שכל הנוכחים עברו חוויה מטלטלת, אבל היה ברור לחלוטין מי מהם השאיר ילד בבית ומי לא. הבעות הפנים ותהליך העיכול היו פשוט אחרים.
אני משתייך לקבוצת נטולי הילדים, ולכן יכולתי לראות את הסרט ממרחק מסוים. על אף כל מעלותיו ואיכויותיו, ורבות וגדולות הן, אני לא התרגשתי ממנו. אבל מבחינתי העובדה הזו לא הייתה פגם בדרך בה ראיתי את "חדר". לא זאת, בכל אופן. והאמת, אם הייתי הורה אני לא בטוח האם הייתי מצליח לעבור את כולו, בטח לא לכתוב עליו טקסט ביקורתי. אבל זוהי תיאוריה בלבד, שלעולם לא נוכל להוכיח.

"חדר" הוא הפקה אירית-קנדית שכתבה אמה דונהיו על פי רב המכר שלה משנת 2010. רבים וטובים ניסו לרכוש ממנה את זכויות ההסרטה, אבל היא חיכתה לבן אדם הנכון, וזה הגיע בדמות הבמאי הצעיר לני אברהמסון, שבאותה תקופה היה אב לילד בן 4, ומספר חודשים לפני הפקת סרטו האחרון "פרנק". סרט נהדר שהיה אחד מסרטי השנה שלי ב-2014, אבל לא מצא קהל בארץ בכלל.
הסובלנות של דונהיו השתלמה. הסרט, שנעשה בתקציב פצפון של שישה מיליון דולר, הוקרן לראשונה בטולרייד ובטורונטו, שם זכה בפרס חביב הקהל וצבר לעצמו מגדל של ביקורות חיוביות ודיבורי אוסקר. אבל בזמן שהיה די ברור שהתסריט של דונהיו והופעתה של ברי לארסון בתפקיד הראשי כנראה במסלול הבטוח לרשימת המועמדים השנתית, לא הרבה ציפו ש"חדר" ימצא את עצמו בין מתמודדי הסרט הטוב ביותר, ובטח לא שאברהמסון ידחוק החוצה את רידלי סקוט מקטגורית הבימוי. אך כך קרה. "חדר" הפך לאחד מסיפורי ההצלחה הגדולים של 2015.

הסרט מסופר מנקודת מבטו של ג'ק בן החמש (ג'ייקוב טרמבליי), אשר מתגורר בחדר קטן ודחוק עם אמו הצעירה, ג'וי, בגילומה של לארסון. אנחנו לא יודעים הרבה על מה קורה שם, אבל די ברור לנו שמשהו מאוד לא בסדר בכל הסיפור הזה, ובמהרה נגלה שהשניים שבויים שם על ידי גבר כלשהו, אשר לא מאפשר להם מגע עם העולם החיצון.
זה כל מה שאתם צריכים לדעת לפני הכניסה לסרט.

משימת העיבוד של "חדר" היא קשה, והמלכודות הן עצומות, כך שלפחות בחלקו הראשון, אי אפשר שלא להעריך את הבימוי הנבון והבטוח של אברהמסון, כזה שמצליח להתקרב כמה שיותר אל הדמויות הכלואות שלו, אבל לא באופן שיהפוך אותן למעוררות רחמים. הוא שומר על איזון מדהים בין הקלסטרופוביה והסיוט הקיומי הזה, יחד עם תחושה שהחיים תמיד יכולים לנצח, שהאהבה בין אם לבנה יכולה להפוך כל דבר לסביל. אברהמסון מתחמק מהיסטריה ונצלנות, כל זאת תוך כדי שהוא חושף לנו את פרטי העלילה בזהירות ובחוכמה, בצורה אורגנית וחלקה. בהקשר הזה חייבים להזכיר את עבודתו המעולה של העורך ניית'ן נוגט ("רוץ וקפוץ").
כל אלו, כאמור, מחזיקים עד בערך חצי מהסרט, אבל מה שבאמת יציב בו מההתחלה ועד הסוף זו המוזיקה של סטיפן רניקס, והמשחק.
ג'ייק טרמבליי הקטנטן בתפקיד הראשי בהחלט מרשים, ג'ואן אלן מזכירה לנו מי זאת השחקנית שבשנות התשעים הייתה מועמדת לשלושה אוסקרים, שניים מהם ברצף, וגם וויליאם ה. מייסי וטום מקאמוס מעולים. אבל זוהי ברי לארסון שנותנת הופעה ששומטת את הלסת, למרות שבשלב הזה אנחנו כבר כמעט לוקחים את יכולותיה כמובן מאליו.

הפעם הראשונה שאני שמתי לב ללארסון היה בקומדיית הפלא של אדגר רייט, "סקוט פילגרים נגד העולם", שם גילמה את אנווי אדמס, האקסית המרושעת של סקוט. לאחר מכן הופיעה בתפקיד נשי חיובי יותר, בקומדיה אדירה אחרת, "רחוב ג'אמפ 21". אלו היו הופעות משניות, חביבות אבל לא זכירות בצורה יוצאת דופן. אבל אז הגיעה 2013, ועימה סרט האינדי המעולה "בית זמני" (Short Term 12) שמשום מה נגנז בארץ, אבל הוקרן בפסטיבל ירושלים ושודר בפסטיבל הקולנוע של yes. בסרט ההוא גילמה לארסון את התפקיד הראשי והיה ברור שיש פה מישהי שצריך לזכור את שמה. בשנה שעברה, אגב, ראינו אותה בתפקיד משנה ב"אסון מהלך" כאחותה של איימי שומר.
ב"חדר", כמות המהלכים הרגשיים שלארסון צריכה לעבור היא לא הגיונית, ואני לא מבין איך היא לא לקחה שנה הפסקה אחרי הצילומים כדי להתאפס על השפיות שלה. היא עושה הכל, לא מזייפת לשנייה, ושומרת על אמינות מדהימה גם כאשר הדרמה מאיימת להשתלט על הסצנה. על הסרט הזה היא מקבלת את המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת לשחקן – פשוט אי אפשר לדמיין מישהי אחרת חוץ ממנה מגלמת את ג'וי.

אז כפי שהבטחתי בהתחלה, אני עומד עכשיו לדבר גם על חלקו השני של הסרט וזה כולל ספויילרים לנקודת האמצע שלו. אז אם צפיתם בו או בטריילר אתם יכולים להמשיך לקרוא ללא חשש. אם לא, אנא מכם, סמנו את הדף הזה, צפו בסרט, וחזרו אחר כך.

"חדר" לקח על עצמו שתי משימות עצומות, שכל אחת מהן לבדה יכולה לתדלק סרט שלם. הראשון הוא חיי השבי, ההתמודדות עם הכליאה, הניסיון לברוא עולם בתוך מחסן נעול, לגדל ולאהוב ילד בתנאים בלתי אפשריים ולהעביר תחושות מנוגדות של אופטימיות וייאוש. זה ממש לא מעט.
החלק השני קשוח גם הוא לכל יוצר קולנוע, ובו צריכות שתי דמויות להתמודד עם העולם האמיתי, כאשר לאחת מהן הוא חדש לחלוטין. אני לא בטוח אם אפשר לגמרי להחליט מה מסובך יותר.
הסרט הקדיש חצי לכל אחד משני אלה. השבי בשעתו הראשונה, וההסתגלות לעולם בשעתו השנייה. ככזה, הוא נתן לי לעיתים תחושה של סימון, והצורך לכווץ את הסיפור לזמן של סרט סביר גרם לו לקפוץ למרחקים ארוכים מדי, ולהפסיד מעט מן החוזק שיכל להיות לו.

בחלקו האחרון של הסרט ישנה איזושהי התרופפות באחיזה החזקה של אברהמסון ודונהיו, והוא מרשה לעצמו לגלוש לסנטימנטליות שלא לגמרי מסתדרת עם חלקו הראשון. הקושי של הדמויות הופך להיות מדובר ולא מורגש, ותהליך הפליאה מהעולם החדש מרגיש מהיר מדי.
לכן, על אף שמדובר בסרט חזק להפליא, שלשמו אפשר לזקוף עשייה קולנועית מצוינת, הוא בסופו של דבר הרגיש לי כמו ניסיון אמיץ אך גם יומרני. המאזן הכללי הוא ללא ספק לטובתו, ואין ספק שכדאי ללכת לראות אותו, אך עדיין יצאתי בתחושה קלה שהוא עיגל פינות לקראת הסוף, ושבאיזשהו מקום הוא מיהר מדי להגיע לסיום קולנועי "כמו שמתבקש" על חשבון תהליך רגשי אמיתי.

*

כמידע לציבור, אספר גם ששני סרטיו האחרונים של לני אברהמסון, "מה שריצ'רד עשה" ו"פרנק", ישודרו ב-yes3, ביום שלישי ה-23.2, בזה אחר זה.
וגם, אחרי "פרנק" ישודר "אקס-מאכינה". נראה אתכם מוצאים את המכנה המשותף והג'ינג'י בין שני הסרטים.