"הלילה שלפני", סקירה

למקרה שזה לא בא לכם באופן טבעי גם ככה, הנה לכם שתי סיבות לשמוח בסת' רוגן, אחת תיאורטית והשנייה קונקרטית יותר. הראשונה היא שכנראה בזכותו הגיעה למסכינו הקומדיה לשמה התכנסנו "הלילה שלפני" (The Night Before), שמתרחשת כמעט כולה בערב חג המולד. אותו חג נוצרי לא נורא אהוב על מפיצנו, לטוב ולרע, ואני נוטה להאמין שגורלו של הסרט הזה היה זהה לשאר סרטי הכריסטמס, אילולא נוכחותו של רוגן והמטען היהודי הכבד שהוא מביא איתו, שהפך אותו רלוונטי גם אלינו. אך אל תטעו לחשוב שרוגן הוא הנציג היחיד של העם הנבחר, למעשה "הלילה שלפני" הוא כנראה סרט הכריסטמס היהודי ביותר שנעשה אי פעם, בטח בהתחשב בזה ששני השחקנים הראשיים, הבמאי, התסריטאים ורוב המפיקים – ניחשתם נכון – יהודים. אבל רוגן (שגם שימש כמפיק) הוא ללא ספק נושא הדגל. מילולית. הוא מסתובב כמעט לכל אורכו לובש סוודר עליו בולט מגן דוד.
הסיבה השנייה לשמוח בשחקן האהוב, היא שרוגן הוא אחת הסיבות העיקריות לכך ש"הלילה שלפני" כל כך מצחיק. זוהי בסופו של דבר פארסה, ולכן כמעט כל דבר שבה נועד להצחיק, אבל רוגן מתעלה אפילו על עצמו פה, ונותן את אחת מהופעותיו הפרועות והמוצלחות ביותר. כמעט כל רגע בלתי נשכח בסרט, ויש לא מעט מהם, רשום על שמו.

הסרט הזה מציין את שיתוף הפעולה השני של רוגן עם שני שותפיו ל-"50/50", הדרמה הקומית משנת 2011, שהיא גם אחד הסרטים האמריקאים האהובים עלי מהשנים האחרונות. גם אז רוגן שימש כשחקן וכמפיק לצדו של ג'וזף גורדון-לוויט, שבסרט זה ממהר להשכיח מאתנו את הזיכרונות המרים של "על חבל דק", תחת הדרכתו של הבמאי ג'ונתן לווין.
כולל הסרט הזה, צפיתי כבר בארבעה סרטים של לווין, ואני עדיין לא לגמרי יודע מה לעשות אתו. "50/50" הוא בעיני, כאמור, סרט נפלא, אך בעניינו אולי ראוי שהקרדיט יגיע לתסריט (וויל רייזר, שהיעדרותו מאוסקר התסריט באותה השנה נחשבת בעיני לאחת הפאדיחות הגדולות של האקדמיה) ולשחקנים. סרטו הראשון, מותחן האימה "כל הבנים אוהבים את מנדי ליין", היה בעיני מפח נפש גדול, וסרטו הקודם, "מת עליה" לא היה מסעיר במיוחד. אבל בתווך שבין "50/50" ל"הלילה שלפני", אני חייב להמשיך לאמץ את פועלו קרוב לליבי.

עלילת הסרט החדש לא באמת משנה הרבה, אבל מכיוון שטרחו לכתוב אחת, מן הראוי שניתן לה מקום. לפני 14 שנה, בערב חג המולד, איבד אית'ן (גורדון-לוויט) את שני הוריו בתאונת דרכים. שני חבריו הקרובים אייזק וכריס (רוגן ואנטוני מקי, בהתאמה) מחליטים לעמוד לצדו, ובאותו חג מנסים להשכיח ממנו את כאבו על ידי ליל חגיגות. הערב הזה הופך למסורת שנתית, בה שלושת החברים נפגשים כדי לשחזר בכל פעם את הכיף. אך בזמן ששני חבריו מתקדמים בחייהם, אית'ן נותר מעט תקוע במקום. השנה, רגע לפני שאייזק הופך להיות אב, הם יוצאים לערב חג המולד המשותף האחרון, כאשר רצונם להצטרף למסיבה האולטימטיבית מסבך אותם בצרות מהרגע שהם יוצאים מהבית.
הסרט מתרחש כמעט כולו במהלך הלילה, במסורת "שגעון של לילה" של מרטין סקורסזה, וכמובן "שגעון של נשף" עם קיאנו ריבס משנת 1988, ששמו באנגלית הוא… "The Night Before". צירוף מקרים? קשה לי להאמין.

באופן כללי, "הלילה שלפני" מרגיש לרוב כמו תוצאת גילוי עריות של כל הסרטים האמריקאיים אי פעם, בטח הקומדיות. סת' רוגן למשל, כבר גילם גבר צעיר שצריך להתמודד עם הפיכתו לאב ב"הדייט שתקע אותי", המרדף אחרי המסיבה הסודית מזכיר את "הלילה של ניק ונורה", הטריפים כאילו נלקחו מסרטי "רחוב ג'אמפ" ועוד. זה מגיע לשלב שבו לצופים שצברו קילומטרז' משמעותי של צריכת קולנוע כבר נוצרים לינקים שלא בהכרח קיימים. אני למשל בטוח שזיהיתי בדיחה על חשבון "סטיב ג'ובס" ו"חלון פנורמי", אבל יש סיכוי סביר שזה התרחש רק בראשי.
למרבה השמחה, לא מדובר רק ברצף של העתק-הדבק, אלא בסרט שלגמרי עומד בפני עצמו, וככזה גם מצחיק בעיקר בזכות עצמו. הוא יורה לכל הכיוונים ולא לוקח את עצמו ברצינות לרגע, להוציא אולי את המערכה השלישית ו"המרגשת" שתסגור את הקצוות ותזכיר לנו את רוח החג.
בעיקר חשוב לי שתדעו ששמתי את המילה "מרגשת" במרכאות כדי שתדעו שאני גיבור, כי זה לגמרי לא פעל עלי, שאני לא איזו ילדה רכרוכית, וזה בכלל היה משהו שנכנס לי לעין לקראת סוף הסרט, ולא מה שאתם חושבים. באמת.
ככזה, "הלילה שלפני" מרגיש לרוב כמו הגרסה הסנטימנטלית של "פיינאפל אקספרס", קומדיית הסטלנים המופלאה עם סת' רוגן וג'יימס פרנקו. אך בזמן ששם הלכו עד הסוף עם הטירוף, בסרט הזה על כל צעד קדימה לקחו כמה מטרים לאחור, כי הרי חברות ומשפחה היא מהות החג, לא משנה שבישיבות התסריט לא נכח אפילו אחד שחוגג את החג הזה.

את הבדיחות הרבות, הופעות האורח והרגעים המופרכים שמאכלסים את הסרט הזה כמובן שאחסוך מכם, כי אני בהחלט מעדיף שתחוו את זה במהלך הצפייה. הוא אמנם לא הסרט המצחיק ביותר של השנה ("מרגלת" ו"פיץ' פרפקט 2" סגרו את הפינה הזו עוד בקיץ), אבל זה לא מוריד מערכו. אני גם די בטוח שהוא מסוג הסרטים שיצחיקו גם בצפיות נוספות.
החלק החלש ביותר, בעיני, היה שייך לקו הסיפורי של כריס. על אף שאנטוני מקי השתלב היטב בטירוף הכללי, הדמות שלו נותרה הכי פחות מעניינת וההסתבכויות שלו היו מעיקות וחלשות יותר משל השאר.

יותר מדי מילים אין מה לפזר סביב "הלילה שלפני". זו קומדיה מצחיקה מאוד שלגמרי כדאי לכם לראות. זאת כמובן בהנחה שאתם מתמודדים עם סת' רוגן, אין לכם בעיה עם כמה סצנות בוטות והומור מהסוג שפחות מאפיין את הקולנוע הסקנדינבי, לצורך העניין. אבל מעבר לכל זה, סצנת הסקסטינג של רוגן במהלך ארוחת ערב מאוחרת, היא הרגע הכי מצחיק שתמצאו עכשיו בקולנוע, וסביר להניח שעד תחילת 2016.