פסטיבל חיפה 2015: "אני, ארל וזאת שעומדת למות", "לב דומם", "מא מא", "אייזנשטיין בגואנאחוטאו"

המרוכזים שביניכם ודאי שמו לב שביום שבת לא עלה סיכום יומי מחיפה, אבל זה לא אומר שנעדרתי מהפסטיבל. להפך. פשוט החלטתי לקחת יום אחד רענון כדי לחזור בכוחות מחודשים, ולמנוע מכם קריאת טקסטים אוטומטיים ועייפים שמגיעים באופן טבעי אחרי שבוע רצוף.
במהלך היומיים האחרונים צפיתי בשישה סרטים, כאשר ארבעה מהם יסוקרו כאן. שניים שלא יופיעו פה, או בזה הבא, הם "הנהר שאינו נגמר" ו"קשר דם".
הסיבה לכך היא שאילו שני סרטים שכל כך לא אהבתי, שאני אפילו לא יכול למצוא בי עניין כדי להרחיב עליהם. הראשון, הדרום אפריקאי, היה סרט עם דבר אחד לא ממש מתוחכם או חדשני להגיד, ועשה את זה בצורה הכי בנאלית ומעייפת שיש. לסרט השני, האילטקי של מרקו בלוקיו שזכה לאחרונה בפרס פיפרסצ'י בפסטיבל ונציה, דווקא היו כן היו כמה דברים להגיד, וחלקם היו כנראה מאוד מעניינים, אבל העשייה הטכנית האיומה של הסרט, חוסר האחידות שלו, והעובדה שהוא הרגיש כמו דרמת BBC דלה במיוחד, הפכו אותו לאחת מנקודות השפל של הפסטיבל.
אבל שלא תחשבו שכל ארבעת הסרטים בסקירה הזו הם שיאים חיוביים. הו, לא.

היום אחרי הצהריים יתקיים טקס הנעילה של הפסטיבל, ובו יוכרזו הזוכים בתחרויות השונות. הפסטיבל ימשיך עד יום שני, ואני גם אשאר בו, אבל הסקירה היומית האחרונה לחיפה 2015 תעלה מחר בבוקר. ביום שלישי כבר נחזור לשגרה.
אבל עוד חזון למועד וזה. בינתיים נתחיל עם טרילוגיית "אלו שעומדות למות" הלא רשמית של הפסטיבל, ונסיים עם פיטר גרינאווי.

"אני, ארל וזאת שעומדת למות" – Me and Earl and the Dying Girl

בתחילת 2015 הפך הסרט הזה לאחד הדברים החמים ביותר בעולם הקולנוע. זאת בעקבות זכייתו הכפולה והמרשימה בפסטיבל סאנדנס, בו זכה גם בפרס חבר השופטים וגם בפרס בחירת הקהל, דבר מה נדיר מאוד (אם כי לא בהכרח אומר משהו טוב… כלומר, "פרשס"). במהרה כולם רצו לשים ידיים על קומדית ההתבגרות הזאת וכבר בנו תילי אוסקרים סביבה, אך למרות זאת, כאשר נחשף לשאר הקהל אחרי האובר-הייפ, המבקרים פחות יצאו מגדרם ונדמה שההתלהבות שכחה באופן יחסית מהיר.

זהו סרטו של אלפונזו גומז-רחון, שבבלוג הוזכר לאחרונה בפינת "אימת החודש" עם סרט הסלאשרים הלא רע בכלל שלו, "העיירה שפחדה מהשקיעה". אשקר אם אומר שחשבתי שבמאי האימה המתחיל ההוא יעבור לביים סרטי התבגרות מרירים-מתוקים, אבל החיים האלו… הם לא מפסיקים להפתיע.
"אני, ארל וזאת שעומדת למות" מסופר דרך עיניו של גרג, בחור מתבגר שעוד רגע עומד לסיים את התיכון. הוא מהאלה שכולם די בסדר איתם ואף אחד לא נורא שם לב אליהם, ולגרג ממש אין בעיה עם זה. או לפחות כך הוא שכנע את עצמו. כאשר אחת מבנות כיתתו מאובחנת כחולת לוקימיה, אמו של גרג מכריחה אותו לבלות עימה זמן, ומשם הדרך אל חברות משנה-חיים קצרה למדי.

על אף שהייתי חשדן אליו בהתחלה, בעיקר בגלל שימושי סטופ-מושן שקצת מתאמצים להיות מגניבים ועוד סיור מודרך דרך קליקות התיכון שראינו בכל סרט התבגרות אי פעם, די במהרה שיחררתי את כל זה, ונשבתי בקסמו של הסרט.
זה קשור בעיקר לתומס מאן, ר.ג'. סיילר ואוליביה קוק המגלמים את הדמויות המרכזיות שבשמו. הדינמיקה והכימיה בניהם נפלאות ממש ולי הייתה הרגשה שאני יכול לבלות שעות ארוכות בצפייה בהם. אותם מגבים שחקני הטלוויזיה האהובים ניק אופרמן ("מחלק גנים ונוף"), קוני ברייטון ("אורות ליל שישי") ומולי שאנון, כמו גם עוד פרצופים מוכרים ומוצלחים.
בנוסף, או בעקבות זה, הסרט נורא מצחיק. יש לו הברקות נהדרות, גם אם לא מקוריות באופן יוצא דופן, והעיצוב מקסים. לצורך העניין, אהבתי אותו יותר מ"סאבמרין" הבריטי המהולל.

המקומות שבעיני הסרט נפל, היו דווקא קשורים להתמודדות הקולנועית עם מחלת הסרטן. הסרט יוצא מגדרו כדי לרכך וליפות את המחלה האיומה וזה מרגיש מזויף מאוד. למשל, בסצנה שאמורה להיות קורעת לב בה רייצ'ל, החולה הצעירה, נשברת ופורצת בבכי כי היא טוענת שהיא מכוערת ושכולם מסתכלים עליה במבטים מרחמים, אי אפשר שלא לתהות על מה היא מדברת – היא עדיין נראית נהדר, אפילו יחסית למישהי בריאה.
ולמרות זאת, לי היה קשה לעמוד בקסמו. גם אם אני לא מחזיק ממנו אחד משיאי השנה, הוא מומלץ מאוד, בטח לסינפילים ואוהבי קולנוע שבוודאי ירגישו שכמה מהבדיחות והרפרנסים הקולנועיים נעשו במיוחד בשבילם.

"לב דומם" – Silent Heart

החלק השני בטרילוגיית "אלו העומדות למות" הלא רשמית של פסטיבל חיפה, מגיע מדנמרק, שם היה הזוכה הגדול של פרסי הקולנוע המקומיים כשניצח בקטגוריות הסרט, התסריט ושחקני המשנה. זהו סרטו החדש של בילה אוגוסט, הבמאי הראשון שזכה בשני פרסי דקל הזהב של פסטיבל קאן עם שני סרטים רצוף ("פלה הכובש" ו"כוונות טובות"). השני, סתם כדי להזכיר, היה מיכאל האנקה ("סרט לבן", "אהבה").
את הסרט הזה כתב כריסטיאן טורפה, ומככבים בו השחקנית העסוקה ביותר של הקולנוע הדני, פפריקה סטין ("רק אהבה") שזכתה על הופעתה כאן בפרס השחקנית בפסטיבל סאן סבסטיאן; השחקן החמוד ביותר בקולנוע האירופאי, פילו אסבק ("הממשלה", "חטיפה בלב ים"); דניקה קורסיק ("חוקר המקרים האבודים"), מורטן גרונוולד וגיתה נורבי.

זאת שעומדת למות של "לב דומם" היא אסתר (נורבי), אישה מבוגרת, אם לשתי בנות וסבתא לנכד מתבגר, שבעקבות מחלה קשה מחליטה לכנס את משפחתה הקרובה לסוף שבוע אחד בבית המשפחה הכפרי, שבסופו תיקח את חייה לפני שהמחלה תשתלט עליה. יקירה מודעים לתכנית הכואבת, וכל אחד מהם נאלץ להתמודד עם ההחלטה בדרכו שלו.

חלקו האחרון של הסרט מעלה שאלות מעניינות בנוגע להמתת חסד, נאמנות, אהבה ומשפחה, והטיפול לאורך כל הסרט הוא עדין ומכבד. אין בו רצון לגרום לצופים להתייפח עד כדי התייבשות, והוא משתדל להימנע מהיסטריה כללית. על אף כמה טוויסטים עלילתיים מעט חורקים שממהרים לגלגל את המערכה השלישית עד לסיום, יש בו מידה רבה של תבונה ורגישות. לגבי כל מה שמגיע עד לשם, הייתי יותר מסוייג. לא בגלל שיש משהו רע בסרט, הוא פשוט כל כך שגרתי שזה נראה כאילו הוא תוצאה של מכונה לייצור דרמות משפחתיות.
קשה לבוא אליו בטענות, בטח בהתחשב שהוא נמשך על פני שעה וחצי נעימות למדי עם משחק משובח של כל הקאסט, אבל נדמה שאת הדינמיקות בין בני המשפחה ראינו כבר מיליוני פעמים, ודרך ההתמודדות שלהן עם הקלחת המשפחתית חיוורת נורא: האחות הבכורה קפוצה ולחוצה, הבת השנייה אבודה ומבולבלת עם בן זוג שלא בהכרח טוב לה (שלום לך, "אוגוסט, מחוז אוסייג'"), הנכד החמוד לא יודע האם בת כיתתו היפה מעוניינת בו או לא (מה המצב, "לילסדה"?), כאשר נוכחותה של חברתה הטובה של אסתר בכל הסוף שבוע המשפחתי הזה מעוררת תהיות (ד"ש בבית, "החיים בלעדי").
לצפייה בערב עצל בטלוויזיה, "לב דומם" כנראה יעשה את העבודה. מעבר לזה, למרות שהכל נורא בסדר בסרט, הכל פשוט רק נורא בסדר. בכל זאת, דנמרק היא המדינה שהביאה את הדרמה המשפחתית לשיאים מצמררים בשנות התשעים עם "החגיגה" של תומס וינטרברג, והסרט הזה נראה כמו צעד מנומנם אחורה.

"מא מא" – Ma Ma

השלישית שעומדת למות בטרילוגיה היא מגדה (קיצור של "מגדלנה". הכניסו רפרנס דתי פה), אותה מגלמת פנלופה קרוז בסרטו החדש של הבמאי הספרדי האהוב על ידי כמה אנשים שאינם אני, חוליו מדם. בתחילת הסרט מתוודעת מגדה, מורה החיה עם בנה הקטן בנפרד מבעלה הבוגדני, שבגופה ממאיר סרטן השד. את ההתמודדות היא מנסה להעביר בחברתו של צייד כישרונות בכדורגל שזה עתה איבד את אשתו ובתו בתאונה.

כדאי שתדעו לפני שממשיכים – פנלופה קרוז גורמת לי לבכות. אוטומטית. זה מוזר כי בין "הכל אודות אמא" ועד "ויקי כריסטינה ברצלונה" לא יכולתי לסבול אותה או את הסרטים בהם השתתפה. עם זאת, מהרגע שבו נפלה לידיו של וודי אלן, ראיתי בה משהו שלא קלטתי לפני, והיא הפכה בין רגע לאחת מהנשים האהובות עלי על המסך. בין אם בקומדיה או בדרמה, הנוכחות שלה פשוט גורמת לי התרגשות מביכה, ואם עכשיו מביאים לי אותה כחולת סרטן, ראו במהרה כיצד אני הופך לשלולית.

ואכן, על אף שכבר בשעה הראשונה של הסרט (מתוך שתיים) הבנתי ש"מא מא" איננו בשבילי, קרוז הייתה סיבה מספיק טובה בשביל להתעלם מהכל. סרטו של מדם הוא סוחט דמעות שלא יבחל באמצעים להוציא רגשות מצופיו, אך הוא בכל זאת מבוים באקספרסיביות רבה שכוללת שימוש מעט שונה במצלמה ומוזיקה יפה של אלברטו איגלסיאס.
היה די ברור שהפרויקט הזה הוא כולו רצון של קרוז (שגם חתומה על ההפקה) להביא לקדמת הדיון את נושא סרטן השד, והתמודדותן של נשים ואמהות עם מחלת הסרטן באופן כללי. זה לכל הפחות מעורר אהדה וכבוד. ככזה, למרות שהיה לי ברור שאני בטריטוריה לא לי, כלומר בסרט הולמרק משודרג, לא נתתי לזה להפריע לי.
אבל כעבור כשעה קורה משהו. לא אחשוף כמובן את פרטי העלילה למקרה ותרצו לצפות בו בעצמכם ביום מן הימים, אבל בנקודת האמצע של הסרט ישנה נקודת מפנה חדשה. מאותו הרגע, הסרט, שמלכתחילה לא היה עולם שלם של דקויות ואמינות, פשוט שם לעצמו למטרה להיות הסרט המטומטם, הקיטשי והנורא ביותר שהוא יכול להיות.

בשעתו השנייה של הסרט, התסריט קופץ מאירוע לא הגיוני אחד למשנהו, לשבירת החוקים של עצמו, חוזר שוב ושוב על אותם דימויים חזותיים עד שהם מקבלים נופך של פארודיה, המוזיקה כבר הרגישה כמו נקמתו של הפסנתר בחוש השמיעה של בני האדם, ומכיוון שהסרט כבר כנראה הרגיש שבזבז את כל הכלים בהם יוכל לגרום לצופה לבכות, החל לזרוק עלינו מה שהוא יכול, כולל, כמו שאומרים, את כיור המטבח. בנוסף לזה, מדם ויתר לחלוטין על המבע הקולנועי הייחודי של חלקו הראשון של הסרט, והפך אותו לשגרתי ביותר שיכל לדרדס, מעבר לאיזה קלוז-אפ בהילוך איטי והטיית המצלמה הצידה פה ושם, כנראה כדי לבדוק אם אנחנו ערניים.
זה הופך להיות כל כך טלנובלי, ואמין אפילו פחות, שאת פרצי הצחוק שעלו הצלחתי לדכא רק בעזרת בהייה מתוסכלת בשעון, שהבהירה לי שעם איך שהסרט הזה מעביר את הזמן, אין פה שום דבר מצחיק.

"מא מא", נכון לכתיבת שורות אלו, הוא הסרט שהכי פחות אהבתי מכל שבוע הצפייה האינטנסיבי הזה, וכשאני כותב "פחות אהבתי" אני מתכוון "שנאתי בלהט של אלף שמשות".

"אייזנשטיין בגואנאחואטו" –  Eisentein in Guanajuato

שמו של הסרט, שבמבט ראשון נראה כאילו מישהו הטיח את מצחו במקלדת ונורא אהב את רצף האותיות חסר המשמעות שזה יצר, מתייחס לתקופה בה הקולנוען הענק ואחד מאבות עריכת הקולנוע, סרגיי אייזנשטיין ("אוניית הקרב פוטיומקין"), בילה בעיר המקסיקנית גואנאחואטו בצילומי סרטו "קה ויוה מקסיקו".
זהו סרטו של הבמאי והאדריכל פיטר גרינוואי, במאי קבוע בפסטיבל הסרטים בחיפה, שהפך בשנות השמונים לגורו של קולנוע אומנותי ("חוזה השרטט", "הטבח, הגנב, אשתו והמאהבת"). אתוודה שלא צפיתי באף אחד מסרטיו של האמן הפורה הזה מאז "כתוב בעור" ב-1996, ולכן נאלצתי להכין את עצמי לחוויה מעט שונה מהצפוי, כזו שלא בהכרח אוכל לגמרי לרדת לעומקה. גרינוואי הוא יוצר בעל ידע עצום באומנות ובתרבות, וככזה קשה מאוד להשתלט על כל האלמנטים המרכיבים את סרטיו, מה גם שלפי הבנתי, בשנים האחרונות הוא התרחק יותר ויותר מעלילות קלאסיות, ודבק בקולנוע אקספרימנטלי יותר.

בעקבות אלו, הופתעתי מאוד כאשר גיליתי שלא רק שמדובר בסרט מתקשר מאוד, מרהיב ומשעשע למדי, "אייזנשטיין בעיר המקסיקנית שאין מצב שאטריח את עצמי לכתוב את שמה שוב" הוא יצירה קולנועית מסעירה ונפלאה ממש, אחת הטובות של הפסטיבל.
כבר מהרגע הראשון גרינוואי מרעיף עלינו עולם של טכניקות קולנועיות, ממסך מפוצל ועד משחק בצבעים, שימוש בקול על ובמוזיקה אקספרסיבית. לי זה הרגיש כאילו מישהו תופס אותי בצווארון החולצה ומושך אותי בכוח אל עבר העולם הפרטי והייחודי שלו. אין דבר שאני אוהב יותר מזה בקולנוע. מאותו הרגע, הסרט פשוט לא מפסיק לייצר עוד אימג'ים מרהיבים, אבל גם לבנות מולנו דמות שהיא אמנם אקסצנטרית ומעט מרתיעה, אבל גם כזו שמתחבבת על הצופה. הרגעים הראשונים של הסרט הרגישו לי כאילו בוימו על ידי טרי גיליאם, כאשר חלקו האחרון זרק אותי אל עבר "בארטון פינק" בו הדמות עם השיער העומד הולכת לאיבוד בתוך עשייה קולנועית, כאשר מצד אחד עומדת היושרה האומנותית שלה, ומצד שני התעשייה ההוליוודית הנשלטת על ידי אמריקאים בורים בעלי מבטא דרומי בולט.
ועדיין, אני מניח שאם הייתי חולק את התחושות האלו עם גרינוואי (שהיה אמור להגיע גם השנה לפסטיבל אך בעיות טכניות מנעו ממנו), הוא היה מברך אותי בנחירת בוז ולא הרבה יותר מזה.

את אייזנשטיין מגלם השחקן הפיני אלמר באק שנדמה שהשקיע את כל כולו בעבודתו פה, והצלם ריינר ואן ברומלן יצר כמה סיקוונסים עוצרי נשימה. אך אין ספק שהסרט הזה הוא כולו גרינוואי, עם הניים-דרופינג בדאלוגים שמרגיש לעיתים כמו ריאיון עם קוונטין טרנטינו, היחס לעירום גברי, המחוות המוזיקליות, ההתייחסויות לאומנות קלאסית ומודרנית, והקשר בין גוף ויצירה. זה באופן כללי סרט יצרי מאוד, רווי צבעים חזקים ותנועה בלתי פוסקת, שמראה לנו איך ביוגרפיה קולנועית יכולה להיות מסעירה וחדשנית.

לא בטוח עד כמה הסרט הזה, שכולל סצנות מין גרפיות בין אייזנשטיין וחברו המקסיקני קניידו (לואיס אלברטי המצוין גם הוא), היה השיבוץ הכי נכון לשעת צהריים של שבת באולם האודיטוריום, אבל כנראה שלולא הייתה מתרחשת, הייתי מפספס את הסרט הזה, ולא יודע איזו חוויה חושית מפעימה הפסדתי.