פסטיבל חיפה 2015: "אנסתזיה", "אטלנטי", "אינרציה", "ברש"

השנה יוענק בפסטיבל חיפה פרס חביב הקהל, לו מצביעים הצופים. אני לא זוכר אם היוזמה הזו הייתה גם בשנה שעברה (בירושלים היא רצה כבר כמה שנים), והאמת שמעולם לא לגמרי השתכנעתי שהמדד שלה הוא נכון (לסרטים שמוקרנים באולמות הגדולים יהיו יותר צופים ולכן יכולים לזכות ביותר קולות וכו'), אבל היא בכל זאת מעניינת מאוד.
על פי הנתונים בשטח, כלומר הסרט שאני שומע עליו הכי הרבה המלצות ופוגש יותר ויותר אנשים שמעוניינים לצפות בו, אני הייתי נותן את התואר ל"אילים" האיסלנדי, שסוקר אצלנו במהלך הפסטיבל. כמו "אי התירס" בשנה שעברה, "אילים" (שעופר היום הבריק כשאמר שבעצם "זכרים" יהיה שם יותר הולם, והוא צודק) הפך בדרכי ההמלצות פה-אזון לסרט המחוזר והמדובר ביותר של הפסטיבל.
לפני כמה ימים שמעתי בחצי אוזן מהו הסרט שכרגע מוביל לקבל את הפרס, וזה איננו האיסלנדי, אבל יש סיכוי שזה עוד ישתנה.

באספקט יותר אישי, אני שמח לבשר שאתמול הייתה הפעם הראשונה בה צפיתי בארבעה סרטים במהלך היום, וגם סגרתי את כל התחרות הישראלית. עם "אינרציה" ו"ברש" שהוקרנו אתמול בערב, צפיתי בכל שבעת הסרטים שמרכיבים את המסגרת הזאת.
בנוסף לשני אלו, היום צפיתי בעוד שני סרטים, אמריקאי וגרמני/הולנדי/מרוקאי. זה גרם ל"ברש" להיות הסרט היחידי של היום שאיננו מתחיל באות א'. היה חשוב לי להביא את זה לתשומת לבכם.

"אנסתזיה" – Anesthesia

טים בלייק נלסון יזכר תמיד כאחד משלושת גיבורי הקומדיה האדירה של האחים כהן, "אחי, איפה אתה?" משנת 2000, שם גילם את דלמר, המטומטם ביותר מבין האסירים הנמלטים. נלסון הוא גם במאי, ו"אנסתזיה" הוא סרטו השישי.
זוהי דרמת אנסמבל ניו יורקית שהולכת בדרכי כמעט כל דרמת אנמסבל ניו יורקית משחר ההיסטוריה, ולא בהכרח באופן חיובי. זהו סרט רב דמויות, שסיפוריהם מצטלבים זה בזה, כאשר כולם – מהג'אנקי ועד הפרופסור, ומהילדה בת ה-12 ועד לאשת חברה מבוגרת – מדברים בדיוק אותו דבר, מתנסחים באופן רהוט שרק תסריטאים מדברים בו, נראים נפלא, ומודעים למצבם בצורה שלא מאפשרת שום סאבטקסט באיזור הגיאוגרפי שבין אליס איילנד לברוקלין.

התימה של היום היא "כאב". כפי ששם הסרט מרמז, וכפי שמשפט הסיום של הסרט מקבע, "אסנתזיה" הוא סיפורם של אנשים שמתמודדים עם כאבם, בין אם הוא פיזי או נפשי, בין אם זה על הפחד מכאב או ההתמודדות אתו. יש בו מכור לסמים שעובר גמילה, גבר מבוגר שמשנה את כל חייו, אשת פרברים שמפחדת להתמודד עם האמת על בעלה, סטודנטית המכאיבה לעצמה כדי להרגיש קיימת ועוד כאלה, אבל כבר הבנתם את הקטע.
אם דיאלוגים מלאכותיים ומלאי תובנות עושים לכם את זה, ותמיד הרגשתם שאתם בעצם מנהטנים מגניבים, יכול להיות שהסרט הזה ידבר אליכם. אם קצת נמאס לכם מאנשים לבנים ו/או מהמעמד הגבוה מדברים בשיחות אינסופיות על החיים ההו-כה מעניינים שלהם, יכול להיות שתרצו להתרחק.

באופן אירוני, היחידה מכל צוות השחקנים הנרחב שמתיישבת בול בעולם שברא טים בלייק נלסון, ומספקת את קומץ הסצנות היותר פוגעות ומעוררות תגובה, היא קירסטין סטיוארט, שהופכת ליקירת האינדי איכשהו, בעקבות "עדיין אליס" (בו הייתה גרועה באופן כמעט קומי), "העננים של סילס מריה" (בו הייתה שנויה במחלוקת), וב"מחנה אקס-ריי" (בו עשתה את תפקידה הטוב ביותר). סצנת הטיפול שלה ב"אנסתזיה" היא ללא ספק החזקה מבין כל העלילות שנדחסו לשעה וחצי של הסרט.
שאר הקאסט גם הוא עושה עבודה טובה, אבל הכתיבה והבימוי לא מאפשרים לו יותר מדי. זה כולל את גרטשן מול, במה שאני ממש מקווה שהופעתה פה היא ניצניו של קאמבק; קורי סטול; בתו של סטינג, מיקי סאמנר ("פרנסס הא"); גלן קלוז; ג'סיקה הכט שלא משנה מה, אני תמיד אשנא אותה בגלל שאזכור לה את סוזן האיומה מ"חברים"; סם ווטרסטון; מייקל קנת' וויליאמס (עומאר של "הסמויה") שהופיע בפסטיבל לרגע גם ב"מחוץ לזמן"; וכמובן, נלסון בעצמו.
אני איבדתי עניין די מהר בברברת הזו, אבל יכול להיות שחלק מהסיפורים כן ידברו אל ליבם של כמה מהצופים.

"אטלנטי" – Atlantic

אני מעוניין לצאת בהצהרה, שאולי איננה הפרובוקטיבית ביותר אמנם, אבל אני מרגיש צורך לומר אותה בכל זאת: טרנס מאליק הוא הבמאי המשפיע ביותר על הקולנוע העולמי של ימינו.
כשחושבים על הבמאים המשפיעים ביותר שפועלים כיום בדרך כלל זורקים את שמו של קוונטין טרנטינו, שבעיני זה מגוחך, כי הוא מושפע מכל העולם, אז בעצם מי שמושפע מטרנטינו בעצם מושפע מתולדות הקולנוע. גם כריסטופר נולאן עולה בשיחות, אבל הוא איננו אוטר, ורוב ההשפעה שלו כיום מסתכמת בדרך בה "האביר האפל" שינה את פני גיבורי העל ולא הרבה יותר מזה.
עם זאת, סגנונו הייחודי של מאליק, שניתן לאפיין בצורה כל כך קלה שלעיתים סרטיו כבר גובלים בפארודיה עצמית, צץ בשנים האחרונות בסרטים מסביב לעולם ומעיד על כך שעבודותיו מדברות אל יוצרים רבים שמאמצים את דרכו הקולנועית.

"אטלנטי", הפקה אירופאית-מרוקאית של הבמאי יאן-ווילם ואן אוויק, נפתח בשוט גבוה של גלי הים הסוערים כאשר ברגע קול-על של גבר לוחש לנו משפטים אותם הוא מפנה לדמות שאיננו מכירים עדיין. משם הסרט מתפצל לשני קווי עלילה המשתלבים זה בזה. האחד הוא סיפור הישרדות ימי בסגנון "הכל אבוד", "קון טיקי", "חיי פיי", והאמצע של "לא נשבר", בו גבר צעיר מוצא את עצמו מנסה לחצות את הים הרחב והבוגדני בסירה קטנה ורעועה. השני הוא רצף האירועים שהביא אותו אל ההרפתקאה המסוכנת הזו, בו חי בכפר דייגים קטן עד שהתאהב בבחורה אירופאית שהגיע אל סף ביתו. זהו חלק בסרט שהוא כולו מאליק. הים, השמש בשיערן של הנשים, חיתוכים אסוציאטיביים, וכמובן הלחישות בפס-קול.

מבחינתי שני קווי העלילה לא היו מעניינים מספיק, ולכן תשעים הדקות של הסרט הרגישו לי ארוכות פי כמה וכמה. עם זאת, מה שאי אפשר לקחת ממנו לא משנה איך הופכים את זה, הוא הצילום המרהיב וההפקה המרשימה.
סצנות הים של הסרט עוצרות נשימה ויש בו לא מעט תמונות שיכולות להשאיר את הצופה בפה פעור. ככזה, חווית הצפייה שלו על מסך גדול בכל זאת מסבה הנאה לא מבוטלת כלל, אבל כסיפור המנסה לייצר הזדהות ועניין, הוא מרגיש חלש במיוחד.

"אינרציה"

סרטו של עידן חגואל, נפתח, ממש כמו "אטלנטי" לפניו, בצילום של ים המתפרש על פני כל המסך. יש משהו מרגיע ומהפנט בזה, אבל גם מבשר רעות. זה קשור לסאונד והליווי המוזיקלי שלא נותן פשוט להתמסר לגלים הכחולים, אבל זה גם הזכיר לי את שוט הפתיחה של הסרט "הבלתי אפשרי" – כל הרוגע הזה הוא מפלצת שרק מחכה שיעירו אותה.
אבל אם "אטלנטי" היה טרנס מאליק במרוקו, "אינרציה" הוא דיויד לינץ' בחיפה.

לפני שממשיכים, גילוי נאות: לפני כמה שבועות פנה אלי חגואל וביקש שאבוא לראות גרסה של הסרט, לפני מיקס וסגירת תמונה, למין הקרנת מבחן כזו, ולשאול אותי לגבי דעותיי. הסכמתי, כמובן, ולאחר ההקרנה העברנו יחד עם עוד כמה אנשים דקות ארוכות בשיחה על הסרט. אני לא בטוח אם זה הופך אותי למעורב בהפקה, מבחינתכם הקוראים (כמובן שכסף לא היה מעורב בשום שלב), אבל את הסקירה הזו אני כותב על הגרסה הסופית בלבד, ובאופן בלתי תלוי. חשוב היה לי לציין את זה.

אילנית בן יעקב, שגם פתחה את התחרות הישראלית עם "התעוררות" בהשתתפותה, מגלמת את מירה, שמתעוררת בוקר אחד בצעקה, ומגלה שבעלה לא בבית. ואם באופן טבעי "האיש שבקיר" של יגבני רומן קופץ לכם לראש, תדעו שפה מתחיל הדימיון ובנקודה הזו בדיוק הוא מסתיים. מבחינה קולנועית קשה לחשוב על שני סרטים שונים יותר זה מזה.

"אינרציה" בשום שלב לא מעוניין שנדע באיזה רובד של מציאות אנחנו נמצאים. הוא מתרחש בתחום אותו פרויד כינה The Uncanny – הכל מוכר וריאליסטי אבל אלמנט של הזרה גורם לכך ששום דבר לא מרגיש נכון. בשביל לייצר את התחושה הזו חגואל משתמש בעיצוב סאונד לינצ'י מטריד ורב השראה שכאילו בוקע מהליבה של הסרט ומנסה לטפס את דרכו החוצה. הצילום של עידן ששון מוקפד לפרטי פרטים, גבולות הפריים ממסגרים לנו תמונות מדויקות ורבות פרטים, העריכה של דפי פרבמן סבלנית ומתעתעת, התלבושות הנהדרות גם הן משתפות פעולה עם חווית המעל-מציאות של הסרט, ובעיקר המשחק של כל הקאסט – בטונציה הברורה והאיטית באופן חריג – משלים את התחושה.
סרטים שהולכים נגד הריאליזם הברור אינם בדרך כלל מנת חלקם של הקולנוע הישראלי, וכבר מהמקום הזה, "אינרציה" הוא עוף מוזר, מרענן ומשמח לכשלעצמו.

עם זאת, הסרט מגיע לנקודת שיא נהדרת בסצנה המשותפת לבן יעקב וגליה ישי הנפלאה שמגלמת את אימה. זו הפעם השנייה בסרט בה אנחנו פוגשים את ישי, ונדמה שכל היכולות של חגואל לרתק אותנו, לבלבל אותנו ולהחריד אותנו מתנקזות לתוך הרגע הזה והסרט עולה לגבהים מרשימים. הבעיה היא שהרגע הזה מגיע כמעט בנקודת האמצע של הסרט, ומשם, עד לסצנה האחרונה והמוצלחת גם היא, מתחילה להתגנב הרגשה שמישהו התחיל להתעייף.
מסיום הסצנה הזו שנחתמת במסך שחור לפני הפייד-אין, נדמה שהתסריט ויתר על העולם הסוריאליסטי וחזר חזרה לסיפור רגיל של אישה שמנסה לבנות את חייה, אבל הבימוי והמבע הקולנועי ממשיכים קצת בכוח לייצר את האווירה הלינצ'ית למרות שהסיפור מבקש לצאת מהכבלים האלה. לא שאין סצנות מעולות שמגיעות לאחר מכן, כמו זו המצחיקה בכיכובה של ג'יטה מונטה, אבל דווקא הרגעים בהם מירה מחליטה להתאפס על חייה ולנסות לחזור למסלול, מרגישים מתישים יותר.

אני מבין מאוד את הבחירות האלו. מירה הגיבורה מנסה לצאת החוצה מהסיוט אליו התעוררה עם היעלמות בעלה ולחזור לחיי שגרה נורמליים, אבל נדמה שהסרט עצמו – כלומר העולם בו היא מתנהלת – לא לגמרי מאפשר לה לעשות את זה. היא ממשיכה להיות כלואה בתוך הלימבו הזה, למרות שעל פניו הכל בסדר. ועדיין משהו בסצנות עם הגברים בחלקו השני של הסרט מרגיש שמתארך יתר על המידה ומפיל את הקצב המאוד מסויים ומבורך של חלקו הראשון.

מי שמייחל לראות קולנוע ישראלי מכל הסוגים, בעיקר כאלו שהולכים כנגד המוכר והידוע, צריך להיות נלהב מאוד לפגוש סרט כמו "אינרציה", יצירה אימג'יסטית-אווירתית שמאוד קשה לקטלג. לכן על אף המעידות, אני מקווה שאנשים יתנו לו הזדמנות.

"ברש"

אם "אינרציה" הוא סרט מוקפד כמעט לרמה האנאלית, באופן שיכול להרתיע לעיתים, סרט הביכורים של מיכל ויניק, "ברש", הוא בדיוק ההפך. זהו סרט שכולו נעורים, חופש, מרדנות והתלהבות מוחלטת ממשהו שבעוד שנייה יישכח, ובאופן הזה בדיוק מעוצבת השפה הקולנועית שלו.
זאת מין קלישאה של מבקרי קולנוע שלא תמיד הבנתי, אבל הנה אני הולך לכתוב אותה לראשונה עם הסרט הזה: את "ברש" ממש אפשר להריח. ריח של מסדרונות בית ספר, של מאפרות, אלכוהול זול, מוניות שירות, ליפ-גלוס… האווירה של הסרט הזה היא מעבר לחושי הראיה והשמיעה, יש בו יותר מזה.

היתרון של זה הוא שהסרט מרגיש כל כך אמיתי ולא מזויף, שאני הרגשתי שהוא מסופר מגוף ראשון. החיות (בשורוק) של הסרט מדבקת, ועימה מגיעה תחושה של יצירה שחיכתה כל כך הרבה זמן בבקבוק שהיא פשוט התפוצצה לכל הכיוונים בבום של שיר פופ, והשאירה על הקירות כתמים של לק ציפורניים צבעוני. יש בזה קסם גדול, אם כי מנקודת המבט האישית שלי, אני הרגשתי לפעמים שהן מבחינה ויזואלית והן מבחינת הסיפור, הסרט היה לי משוחרר מדי, וייחלתי לרגעים בו מישהו (או מישהי) יצליח קצת למסגר אותו.
מעבר לרגעי הפופ המגניבים שמלווים בשיר מקפיץ והילוך איטי שמלטף את הנעשה על המסך המשווה לו הרגשה של חלום שלעולם לא נרצה להתעורר ממנו, אני באיזשהו שלב קיוויתי לאיזושהי אמירה ויזואלית ספציפית או קצת שונה. סצנות הארוחות המשפחתיות, טקס יום הזיכרון, המועדון התל אביבי הדקדנטי, סצנת התספורת, כולם דברים שראינו כל כך הרבה פעמים שאנחנו כבר מקבלים אותם כמובן מאליו, ועל אף שבחלקם ויניק כן מצליחה לנסוך בהם נופך יחודי יותר, הכמות שלהם בסרט גורמת לו לעיתים להרגיש מוכר מדי.
אבל זה לחלוטין מגיע מנקודת מבטי האישית. ברור שזה הסרט שויניק רצתה לעשות, אז אין טעם להמשיך ללהג על מה שאני רציתי שהוא יהיה, אלא רק על הסרט שקיים.

גיבורת הסרט, נעמה ברש (סיון נועם שמעון), היא מתבגרת מישוב במרכז הארץ, שחייה מקבלים טלטלה כפולה. גם אחותה החיילת נעדרת מהבית, וגם תלמידה חדשה בתיכון שלה מסעירה את עולמה. מכאן מתפרש סיפור התבגרות לסבי וגם דרמה משפחתית, כאשר סיפורה של האחות שנעלמה גם הוא מביא את התימה של אהבה שהיא מחוץ לגבולות המותר (בחברה שלנו, לפחות) ומוסיף נדבך מעניין על שאלת החופש והעצמאות שהסרט מעלה. לא בכדי הגיבורה מבלה סצנות רבות בלעמוד ולשבת, בלקום וליפול.

יש חופן רגעים בלתי נשכחים ב"ברש", בראשם ללא ספק הסצנה שמגיעה לאחר המפגש המיני הראשון בין נעמה ודנה, חברתה החדשה. בשוט אחד רציף ובלי מילים, הצליחו ויניק, שמעון והצלם שי פלג להעביר יותר ממה שכל המונולוג ההיסטרי והארוך של ד"ר האן מ"האנטומיה של גריי" יכל לעשות.
אבל מעבר לזה, חייבים גם לציין את הקונטקסט הכללי והמבורך של הסרט. סיפורי התבגרות אינם זרים כלל וכלל לקולנוע הישראלי (למעשה, אני די בטוח שזה אחד הז'אנרים הנפוצים ביותר אצלנו). גם לא סרטים בעלי תימות הומו-לסביות. לעומת זאת, השילוב של שניהם, כלומר סרט על גילוי מיניות בגיל הנעורים, הוא משהו נדיר מאוד. אני לא רוצה ליפול למלכודת "הסרט הישראלי הראשון ש…" כי סביר להניח שכבר היו כאלה שאולי אינני מכיר, אבל בתחום הקולנוע באורך מלא, לא זכור לי סרט כחול-לבן שהלך על הכיוון הזה כמו "ברש". שזה כבר נהדר. חיכינו לזה הרבה זמן.

סיון נועם שמעון נפלאה בתפקיד הראשי (דאנה איבגי, מאחורייך), והקאסט סביבה מצליח להיות ייחודי ורענן אפילו כאשר יש בו פרצופים נורא מוכרים כמו זה של דביר בנדק, שאני מרשה לעצמי להמר שבשנה הבאה יביא לעצמו את מועמדותו הרצופה השנייה לפרס שחקן המשנה. וגם אם מישהו או מישהי בסרט נותנים הופעה פחות מוצלחת, עדיין הליהוק עצמו (אורית אזולאי, כמובן) שוטף את המסך באותה הרגשה של כנות עליה דיברתי בהתחלה.

בכל זאת נדמה שברגע האחרון מיהרה ויניק לסגור את הסרט, והפתרונות העלילתיים – גם אם מציאותיים מאוד – מרגישים נחפזים מדי. אין ספק שזה חלק אורגני מ"ברש". כאמור, התלהבות הנעורים הדרמטית מסתיימת ברגע אחד לטובת הדבר הבא, אבל עדיין ישנה הרגשה כאילו לא היו סיכונים גדולים מדי בעלילה הזו, וזה מחליש מעט את כל מה שקרה עד כה.
זה לא סותר את העובדה שהסיום של הסרט מצליח להיות מרגש ולסגור את הסרט באופן נהדר, כי בכל זאת ראינו עכשיו סיפור של דמויות שהצלחנו להכיר, ולאהוב, ולאמץ קרוב קרוב אל הלב.